מזמור. נאמר זה המזמור על חרבן ירושלים כמו שמפרש: ואמר אלהים. לשון קריאה כלומר אתה שאתה אלהים איך התאפקת על זה שבאו גוים אחרים על נחלתך:

לעיים. לגלים כי העיר ההרוסה היא גלי אבנים:

נתנו. כתב אדוני אבי ז"ל כי היו בהם עובדי האל וחסידים שהרי דניאל חנניה מישאל ועזריה היו מן הגולים מירושלים שהיו חסידים ועובדי האל, כמו כן היו אחרים אלא שהיו נחבאים בבתים ולא היו יכולין להראות בחוצות וברחובות חסידים שהיו בירושלים מהם נוצלו מן המיתה וגלו ומהם לא נוצלו הכל לפי הדין הנתון מאת האל יתברך:

לחיתו ארץ. כמו לחית הארץ הוי"ו נוספת:

ואין קובר. כי ישראל היו קוברים הרוגיהם:

היינו חרפה. זהו בגלות:

וקלס לעג וחרפה:

עד מה. אף על פי שהמזמור נאמר על הגלות ראשון ולא היה אלא שבעים שנה בעיניהם היה ארוך וכן אמר זכריה הנביא עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים וגו':

חמתך. קנאתך וחמתך שהיא בוערת כמו אש עלינו שפוך אותה אל הגוים אשר לא ידעוך כי אנחנו אף על פי שחטאנו ידענוך וקראנוך בשמך:

אל הגוים. כמו על הגוים:

ועל ממלכות. לפי שאבדה מלכות ישראל בגלות שבט יהודה בחרבן ירושלים זכר ממלכות כי עד עתה אף על פי שגלו עשרת השבטים לא אבדה מלכות ישראל:

כי אכל. דרך כלל:

השמו. דרך פרט ולפי שאכלת את יעקב אשר ידע אותך והשמו נוהו שהיו עובדים בו אליך היה לך לשפוך חמתך עליהם כי אף על פי שחטאנו ובמצותיך וברצונך באו עלינו היה להם לרחם ולא לאכול ולכלות:

אל. על העונות הראשונים שעשו בימי נעורים אמר כאילו אמר עונות:

מהר. צווי או שם:

יקדמונו. ענין הזמנת הדבר והביא אותו לפני אדם:

דלונו מאד. ואין לנו כח לסבול הגלות:

עזרנו. על דבר כבוד שמך, שהוא מחולל בגוים ואחר שתעזרנו יהיה מכובד:

למה יאמרו. וזהו החילול:

יודע בגוים. בנקום נקמת דם עבדיך:

אסיר. בבור:

הותר בני תמותה. השאיר אותו בחיים, ויש מפרשים הותר התר יתרם שהם קשורים בגלות כמו שקראם אסיר קשורים ואסורים:

והשב לשכנינו. חרפתם אשר אמרו איה אלהיכם:

ואנחנו עמך. בין בגלות בין בצאתינו מן הגלות נודה לך לעולם: