הדבר התרחש בקיץ הבלתי נשכח של שנת 1967. זה עתה יצאתי ללמוד באוניברסיטה, עוזב את ביתי זו הפעם הראשונה. עד אז הייתי יהודי כיוון ש... ובכן, כיוון שכאלה היו הוריי. עשיתי מה שעשיתי מבלי לשאול מדוע. חגגתי את הבר–מצווה שלי, השתתפתי בשיעורי יהדות ובכל שבת הלכתי לבית הכנסת יחד עם אבי. לא הייתה לי שום סיבה להימנע מכך, שום סיבה למרוד.

קיימברידג' הייתה בבחינת גילוי. שם יכולתי לחוש בפעם הראשונה בקסמה של היסטוריה אחרת, לשמוע את שירת הסירנה של תרבות שונה. הסתנוורתי מכל מה שראיתי שם: מן הנהר, המדשאות, בנייני הקולג' העתיקים מימי הביניים, הגלימות, האופניים, המרצים — מכל המרקם העשיר של עולם בעל יופי מדהים שלא היה שייך לי.

בהמשך נכון לי גם הלם אינטלקטואלי. בלי שממש התכוונתי לכך, מצאתי עצמי לומד פילוסופיה — דיסציפלינה שאינה מקלה כלל ועיקר על שימורה של אמונה דתית. לימדו אותנו לבחון מציאות באמצעות שפה, ורווחה במקום איזו ספקנות עיקשת באשר ליכולת לעמוד על פִּשרה של אמונה דתית. אחד הספרים הראשונים שקראתי היה לשון, אמת והיגיון מאת אלפרד ג'ולס אייר, יצירה מרשימה שנכתבה בשנות השלושים של המאה העשרים, בשיאו של הפוזיטיביזם הלוגי, שבה פטר המחבר, במסגרת עשרים עמודים בלבד, את כל המטפיזיקה, המוסר והדת כהיגדים חסרי משמעות. כדי שתהיה משמעות לאמירות, טען אייר, עליהן להיות ניתנות לבחינה ולאימות באמצעות היגיון או ניסיון ישיר. הדת נכשלה בשני המבחנים הללו. אין ביכולתך להוכיח את קיומו של האל; באותה מידה אינך יכול לחוות ישות אשר מעצם הגדרתה מצויה מעבר לעולם החושים הפיזי.¹ (London: Victor Gollancz, 1960), pp. 102-120.

footnotes: ¹ A.J. Ayer, Language, Truth, and Logic

שנות השישים היו שנים של שחרור, שבהן נדמה כי באמתחתם של הצעירים מצויות כל התשובות, וחכמת העבר, שנראתה פעם כה מוצקה, התבררה בבחינה מדוקדקת יותר כתפאורה עשויה קרטון המתעופפת ברוח. העיתון הלונדוני טיימס, שנתפס לביטלמניה, השווה את שיריו של פול מקארתני למוסיקת הלידר הגרמנית. האנתרופולוג המכובד מקיימברידג', סר אדמונד ליץ', הכריז במהלך הרצאות ששידר בבי–בי–סי כי "המשפחה, הנגועה בפרטיוּת צרת אופקים וסודות תפלים ורחוקה מלשמש בסיס לחברה טובה, היא המקור לכל תחושות האי–נחת".² (London: British Broadcasting Corporation, 1968), p. 44. כל המוסכמות המבוססות קרסו לנגד עינינו. בתוך שנים ספורות אישרה המהפכה הליברלית את שהורתה הפילוסופיה — שאין כללים, אלא רק העדפות. שיפוטים מוסריים נובעים מרגשות סובייקטיביים, ולא מאמיתות אובייקטיביות.

footnotes: ² E.R. Leach, A Runaway World?

האוניברסיטה דמתה למיקרוקוסמוס של היקום. בין כתליה נמצאו סטודנטים מכל מין וסוג, שבאו מכל רקע ולמדו כל נושא ובכל דרך שאפשר להעלות על הדעת. חשיבות בלעדית נודעה לאינטליגנציה ביקורתית, ליכולת להטיל ספק בכל דבר, לאי–קבלת תשובות מתוקף סמכות, גיל, מסורת או התגלות. המציאות נתחמה לכלל עובדות והיקשים. כל היתר היה בבחינת בחירה. יכולת להיות כל דבר, לעשות כל דבר, באופן אינטלקטואלי ואקזיסטנציאלי. עולמם של הוריי נראה רחוק בזמן ובמקום. הייתה זו תקופה משכרת, ואני נמצאתי בלב לבה.

ואז, בחודש מאי, החלו להגיע אלינו חדשות מדאיגות מהמזרח התיכון. המצרים חסמו את מפרץ עקבה, ותבעו לפנות את כוחות האו"ם, שנענה לכך ללא שהיות. ריח מלחמה נישא באוויר. מדינת ישראל נחשפה להתקפה בכל החזיתות. דומה היה כי עומד להתרגש אסון. ואני, שלא עברתי את מוראות השואה, אף לא הקדשתי לה מחשבה יתרה, נעשיתי לפתע מודע לאפשרות שהנה עומדת לפקוד את העם היהודי טרגדיה נוספת.

או אז התרחשה תופעה יוצאת דופן. לפתע פתאום יכולת לזהות יהודים ברחבי האוניברסיטה. יום אחר יום הם התקבצו בתוך בית כנסת קטן שבמרכז העיירה. סטודנטים ומרצים, שמעולם לא הזדהו בפומבי כיהודים, נמצאו מתפללים בין כתליו. אחרים החלו לאסוף כסף. הכל ביקשו לעזור בדרך כלשהי, לבטא את רגשי אהדתם, את הזדהותם עם גורל מדינת ישראל. לקח לנו זמן מסוים להיווכח שאותה תופעה חזרה על עצמה ברחבי העולם. יהודים מארצות–הברית ועד ברית–המועצות היו מרותקים למרקעי טלוויזיה ולמקלטי רדיו, משתוקקים לשמוע את החדשות העדכניות, מעורבים ומתוחים, כמו חייהם שלהם מונחים על כף המאזניים. כל השאר שייך להיסטוריה. המלחמה פרצה וישראל ניצחה בה. היא ארכה שישה ימים בלבד והתגלתה כאחד הניצחונות המזהירים ביותר שהושגו בעידן החדש. יכולנו לחגוג ולנשום לרווחה. החיים חזרו למסלולם הרגיל.

אך לא באורח מלא. באותם ימים ושבועות חוויתי דבר מה שלא התיישב עם שאר עולמי. התופעה לא הייתה קשורה לפוליטיקה או למלחמה, אף לא לתפילה. היא הייתה קשורה לזהות היהודית. העם היהודי הביט קולקטיבית במראה ואמר: עדיין יהודים אנחנו. הייתה זו אמירה שחרגה מהצהרת אמונה פרטית, מ"דת" במשמעותה המקובלת של המילה. פירוש הדבר הוא שיהודים חשו כחלק מעם, מעורבים בגורלו, סבוכים בחוטי ייעודו, לכודים באסונו, עולצים נוכח הישרדותו. חשתי בכך אני, וחש בכך כל יהודי אחר שהכרתי.

ונשאלת השאלה מדוע? הישראלים לא נמנו עם מכריי. הם לא היו חברים שלי, אף לא קרובי משפחה, בשום מובן פשוט של המילה. ישראל הייתה ארץ הרחוקה אלפי קילומטרים מארצי, ארץ שבה ביקרתי פעם, אך לא היו לי כל תכניות לגור בה. ואף על פי כן, אין לי ספק שחשתי אישית את הסכנה שריחפה עליה. באותה תקופה נוכחתי שעובדת היותי יהודי איננה פרטית ואישית, אלא קולקטיבית והיסטורית. הבנתי שלהיות יהודי פירושו להשתייך למשפחה מורחבת, ואף שרבים מבניה לא היו מוכרים לי, חשתי מחובר אליה בעבותות קשרי דם ואחריות משותפת.

לתחושה זו לא היה כל היגיון בתפיסות ובקטגוריות של שנות השישים. אז הבנתי לראשונה שלהיות יהודי הרי זה דבר מוזר מאין כמותו, מוזר מעצם מבנהו. זהות יהודית לא הייתה אמת פשוטה, או מכלול של אמיתות פשוטות שיכולתי לקבל או לדחות. היא לא הייתה העדפה שיכולתי לבטאה או לכפור בה, אף לא אמונה שיכולתי לאמץ או לעזוב אותה לנפשה. לא בחרתי בזהות הזאת. היא זו שבחרה בי. כל הדברים שלמדתי בפילוסופיה המודרנית, שהתנסיתי בהם בתרבות העכשווית, אמרו לי שהאמת היא ערך אוניברסלי וכל השאר הוא אינדיבידואלי — העדפה אישית, בחירה אוטונומית. אולם מה שחוויתי בפועל, לא היה אוניברסלי אף לא אינדיבידואלי. הזהות היהודית לא הייתה, אף לא שאפה להיות, ההוויה האנושית האוניברסלית. אני גם לא בחרתי בה. היא הייתה דבר מה שנולדתי אליו. אך כיצד יכול אדם להיוולד באמת אל מכלול ספציפי של התחייבויות ותחומי אחריות ללא הסכמתו? מבחינה הגיונית הדבר לא התקבל על הדעת, אך התקבל גם התקבל מבחינה פסיכולוגית. ללא כל החלטה מודעת הזכירו לי שמעצם לידתי לתוך העם היהודי, נלכדתי במארג של יחסים שחיברו אותי לאנשים אחרים, למקומות אחרים, לזמנים אחרים. הייתי שייך לעם. ובהיותי חלק ממנו, חשתי תחושת שייכות.

לא היה לכך היגיון בדרכי החשיבה של המאה העשרים. אולם היה לכך היגיון רב בלשון המסורת היהודית. רבי שמעון בר יוחאי, חכם בן המאה השנייה, דימה את העם היהודי לגוף יחיד בעל נשמה יחידה: "לקה אחד מהן כולן מרגישים".³ הרבנים של אותה תקופה הגדירו את החובה המוסרית שעומדת מאחורי הדימוי. הם אמרו: "כל ישראל ערבים זה בזה".⁴ ומאחורי שתי האמירות גם יחד עמד זיכרון עתיק בהרבה של הברית שקיבלו על עצמם בני ישראל במדבר למרגלות הר סיני, ברית שבה התחייבו לקיום קולקטיבי כעם בריבונותו של האל.

footnotes: ³ מכילתא דרשב"י לשמות יט:ו, מהדורה שנייה, ההדירו יעקב נחום הלוי אפשטיין ועזרא ציון מלמד (ירושלים: ישיבת שערי רחמים ובית הלל, תשל"ט). ⁴ בבלי סנהדרין כז ע"ב; בבלי שבועות לט ע"א.

מה שגיליתי באותם ימים טעוני רגש של קיץ 1967 — אולי מה שמגלה כל אחד מאתנו כאשר הזהות היהודית כובשת אותו במפתיע — הוא שברית זו עדיין חיה ונושמת. הסתבר שכוחה עדיין עמה לרגש אותי ולחולל בי ובבני–דורי תמורות, וכוח זה גדול, אולי, מכפי ששיערנו עד אז. אך כיצד? הסקרנות הניעה אותי לגלות יותר על אודות הקישורים האופקיים המחברים יהודים זה לזה, ועל אודות הקישורים האנכיים המחברים אותנו אל היסטוריה ואל תקווה. כך מצאתי את עצמי שואל את השאלה ששאל רבי יצחק עראמה לפני חמש מאות שנה. מאז תופס החיפוש הזה חלק גדול מחיי, שכן משנשאלה השאלה, היא איננה מרפה עוד.

שנים לאחר שעזבתי את קיימברידג' מצאתי עצמי צופה בסרט תעודה טלוויזיוני על המקדשים המצריים הגדולים. אלה נבנו לפני כשלושת אלפים שנה בידי אותו פרעה, שלפי השערת רוב החוקרים היה השליט בעת יציאת מצרים, הלא הוא רעמסס ה–2. המצלמה לקחה אותנו לסיור מלבב באותם מבנים מפוארים בלוקסור, בקרנק ובאבו סימבל. הפרשן העלה על נס את פארם, את מידותיהם, את יופיים ואת השתמרותם המופלאה במשך אלפי שנים. עדיין ניצבים הם שם, אף שזוהרם הועם במקצת מאז, כמו מתריסים כנגד הזמן החולף.

במשך כעשרים דקות נסחפתי בהתלהבותו של הדובר. אחר כך נוכחתי שאני שואל את עצמי מה שרד ממצרים של הפרעונים — האימפריה שהייתה הגדולה ורבת–העוצמה מכל האימפריות בעת העתיקה, והאריכה ימים הרבה מעבר לכל אימפריה אחרת? הבניינים, המקדשים והמונומנטים נותרו על כנם, אולם העם, האמונה והציביליזציה לא עמדו במבחן הזמן. כבר בתקופת מלכותו של רעמסס ה–2 הגיעה מצרים של הפרעונים אל פסגתה. אחרי מותו, היא עתידה להתחיל לשקוע. עד תקופת האימפריה של אלכסנדר הגדול, התרבות המצרית העתיקה כבר הגיעה לסוף דרכה. היא שרדה מאות רבות בשנים, אולם כמו רוב הציביליזציות, היא התגלתה כבת–תמותה בעליל. האבנים נותרו אמנם על כנן, אך העולם שאותו פיארו נעלם כלא היה.

עלה בדעתי כי בין בוני אותם מקדשים היו מן הסתם כמה מאבותיי. הם היו עבדים במצרים באותה עת. התנ"ך מספר לנו כי אלה הועסקו בבניית הערים פיתום (פר–אתום) ורעמסס, שניים מגדולי הפרויקטים של רעמסס ה–2. קשה לתאר ניגוד חריף יותר בין המלך לנתיניו. העבדים היו ידועים כ"עברים", ואפשר שמקור שמם במילה העתיקה "חבירו". היו אלה, כפי שהשם מרמז, נוודים או מהגרים. הם היו עברים, משמע אלה העוברים ממקום למקום. במצרים הפכו העברים לעבדים — משוללי כוח, רכוש, זכויות וחירות. העברים היו הנחותים מכל האוכלוסייה, נתונים בתחתית המדרגה ממש.

מצרים הייתה באותה עת מעצמה בלתי מנוצחת. לא זו בלבד שהייתה זו ארץ בעלת מיומנות טכנית אדירה, היא שלטה גם באזור המזרח התיכון כולו. יותר מששירתו את רעמסס כמלך, סגדו לו כאל. פסלים כבירים שלו נמצאו ברחבי ארץ מצרים. תחילית שמו, רה, מלמדת שהוא נחשב כאל השמש. עובדה זו מבהירה עניין סתום בסיפור המקראי של יציאת מצרים. עשר המכות שניחתו על מצרים עלו בהדרגה בסולם עוצמתן ההרסנית, תבנית שנפגמה במכה התשיעית, קרי החושך, הדומה יותר לאי–נוחות מאשר למהלומה כואבת. המכה התשיעית, כפי שאנו מבינים עתה, הייתה עונש אלוהי, שנועד לא לפגוע בעם, אלא לצאת נגד האל המרשים ביותר שלו, פרעה, שראה עצמו כאל השמש.

נניח שאנו מסוגלים לשוב במנהרת הזמן ולספר לתושבי אותם ימים שלא מצרים של הפרעונים, לא האימפריה הזאת והשושלת שלה, תהיינה אלה שתשרודנה אלפי שנים, אלא דווקא אותה אומה של עבדים, שהיו ידועים לאחרים בשם "עברים" ולעצמם בשם "בני ישראל", ובהיסטוריה המאוחרת נקראו "יהודים". שום תרחיש לא היה נחשב בעיניהם אבסורדי מזה. למעשה, האזכור המוקדם ביותר הידוע לנו של בני ישראל מחוץ למקרא, מצבת מרנפתח, הוא לוח ענקי משיש גרניט שחור מן המאה השלוש–עשרה לפני הספירה. על הלוח הזה נכתב: "ישראל הוּשַׁם. אין לו זרע". לא זו בלבד שהמצרים לא האמינו שעם ישראל ישרוד, הם האמינו שהוא עמד כבר בימיהם על סף הכיליון. דומה כי מצרים העתיקה וישראל העתיקה עומדות, אפוא, בשני קצותיו המנוגדים של ההימור הגדול שאנו נוטלים בזמן. מה מחזיק מעמד ומה דועך בחליפות העתים? מה שורד ומה מתעמעם? לעולם איננו יכולים להשיב על שאלות כאלה מראש, אלא רק במבט לאחור. אך זוהי נקודת המבט שעומדת לרשותנו.

לפני שלושת אלפים שנה היו מצרים וישראל אומות שהציגו לעצמן את השאלה הבסיסית מאין כמותה: כיצד אנו מביסים את המוות ומכניעים את הכורח למות? כיצד משתתפים אנו, במהלך חייו הקצרים של האדם, בדבר מה שיחזיק מעמד זמן רב לאחר שלא נהיה עוד? המצרים נתנו לכך את אחת התשובות — תשובה שקסמה במשך הדורות לקיסרים ולעריצים, לשליטים ולמלכים. אנו גוברים על היותנו בני–תמותה באמצעות בנייה של אנדרטאות שתשתמרנה אלפי שנים. אבניהן תארכנה ימים ותעמודנה בפגעי הרוח וחולות הזמן. תשובתם של היהודים הייתה שונה בתכלית.

בני ישראל, שהיו עבדים במצרים יותר ממאתיים שנה, עמדו לצאת לחופשי. עשר מכות ניחתו על הארץ. דומה כי המכות הללו, תהיה סיבתן אשר תהיה, העבירו מסר: אלוהי ישראל מצדד בחירותו ובכבודו של האדם. משה, מנהיג היהודים, אסף את עמו על סף שחרורו והתכונן לשאת דברים באוזניו. הדעת נותנת שהיה בוחר לדבר עמם על החופש. הוא יכול לשאת דברים מלהיבים על הארץ המובטחת שאליה עמדו ללכת, "ארץ זבת חלב ודבש". כמו כן, יכול היה להכין את בני–עמו למסע שבפניו עמדו, לצעדה הארוכה במרחבי השממה.

תחת זאת, בחר משה לשאת סדרת נאומים שנראו חסרי טעם בהקשרו של אותו רגע מיוחד. הוא הציג בפניהם רעיון חדש, רעיון מהפכני באופיו, רעיון שמשמעויותיו מהוות אתגר אפילו כיום. משה דיבר על ילדים, על העתיד הרחוק ועל החובה להעביר את הזיכרון לדורות שטרם נולדו. שלוש פעמים טרח וחזר לנושא:

והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבֹדה הזאת לכם? ואמרתם...⁵ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".⁶ והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת? ואמרת אליו...⁷

footnotes: ⁵ שמות יב:כו-כז. ⁶ שמות יג:ח. ⁷ שמות יג:יד.

על סף קבלת חירותם, נאמר לבני ישראל כי עליהם להיות אומה של מחנכים.

החירות, גרס משה, אינה מושגת בשדה הקרב, אף לא בזירה הפוליטית, אלא דווקא בדמיון האנושי ובכוח הרצון. לצורך הגנה על ארץ, אתה נזקק לצבא. ואילו כדי להגן על החופש, דרוש חינוך. אתה זקוק למשפחות ולבתי ספר כדי להבטיח שהאידיאלים שלך יועברו לדור הבא, ולעולם לא ילכו לאיבוד, לא ייזנחו מתוך ייאוש ולא יטושטשו. בתי ספר הם מצודותיה של החירות. גיבוריה הם מורים, ובעצמותיה בוערת תשוקה להשכלה ולחיי רוח. משה רבנו הבין שעם אינו זוכה בחיי נצח באמצעות בניית מקדשים או מאוזוליאום, אלא בחקיקת ערכיו בלבות ילדיו, ואלה בלבות ילדיהם, וכן הלאה עד קץ הימים.

בני ישראל בנו אנדרטאות חיות — אנדרטאות לחיים — והפכו לעם המתמסר להעמדת דורות חדשים, ומפקיד בידיהם את מורשת העבר. המוסדות שמשלו בכיפה בקרב העם הזה היו המשפחה והחינוך באמצעות שיח ושיג בין הדורות. במקום מקדשים, הם בנו בתי תפילה ובתי מדרש. הם העדיפו מילים והוראה על פני אבנים. הם לא ראו באלוהים כוח משעבד, אלא כוח משחרר. תחת סגידה לשליטים כבירי כוח, הם עמדו על כבודם של האלמנה, היתום, הגֵר, הפגיע, החלש והמוזנח. בהיפוך הזה, המנוגד לאינטואיציה, גילו בני ישראל את סוד הנצח. בין שנעשה הדבר באקראי ובין שנעשה בצורה מתוכננת, או באמצעות דבר מה גדול ומופלא מזה אף מזה, התנסו העבדים העברים, שבנו את מקדשי רעמסס, באחת מן ההתגלויות הגדולות בדברי הימים. אלה היו אבותינו, ואנחנו יורשיהם.

האם צדקתי או טעיתי כאשר ראיתי בסיפור זה דבר יוצא מגדר הרגיל? רק לימים גיליתי ששלושה אנשים אחרים, שאיש מהם לא היה יהודי, השתתפו אתי בתחושת הפליאה, ושוכנעו ממנה כי אי שם בעלילת ההישרדות היהודית מסתתרת תעלומה רבת–משמעות. כל אחד מהאישים הללו, ומסיבות שונות, מצא עצמו הוגה בטבעה של ההיסטוריה. כל אחד מהם עמד משתאה נוכח הגילוי שהיה עם אחד שדברי הימים שלו ניפצו את כל הכללים.

הראשון היה בּלֶז פַּסקָל, מתמטיקאי ופיזיקאי בן המאה השבע–עשרה, שהמציא את מכונת החישוב הספרתית הראשונה ואת המזרק, גילה את חוק פסקל בדבר שוויון ערכו של הלחץ בזורמים, והמציא את עקרון המכבש ההידרולי. חשיבות רבה מאלה נודעה ליסודות שהניח בתורת ההסתברות. בגיל שלושים הפסיק באחת את עבודתו המדעית והקדיש את שארית חייו להגות באמונה הדתית. רעיונותיו התיאולוגיים הוליכו אותו לניסוח מה שנודע לימים כ"הימור של פסקל", הרעיון שבתנאים של אי–ודאות, יש לנו יותר מה להפסיד מאי–אמונה באלוהים מאשר באמונה בו. מכל מקום, פסקל יישם את רעיון ההסתברות שלו על ההיסטוריה, והגיע למסקנה מרשימה: מבין כל העמים הרבים שחיו על פני האדמה, עם אחד בלבד קרא תיגר על תורת ההסתברות:

דבר ודאי הוא: בכמה חבלי ארץ רואים אנו עם מיוחד במינו, נפרד משאר כל גויי הארץ, ושמו העם היהודי... עם זה רם–ערך הוא לא רק על שום קדמותו; בעל ייחוד הוא גם על שום קיומו המתמיד... כי בעוד שעמי יוון ואיטליה, לקדמון, אתונה ורומי, וכן אחרים שקמו ימים רבים כל כך אחריהם, אבדו מן העולם לפני זמן רב כל כך, הנה בני העם הזה מוסיפים להתקיים מאז ועד עתה; ולמרות מזימותיהם של מלכים אדירים רבים כל כך, שניסו מאה פעם להשמידם — דבר שההיסטוריונים שלהם מעידים עליו, ושגם יקל לקבוע על פי השתלשלות הדברים הטבעית במשך תקופת שנים ארוכה כל כך — בכל זאת נשמר קיומם תמיד (ושמירת קיום זו הוגדה מראש)... עובדת קיומו של עם זה מתמיהתני...⁸

footnotes: ⁸ בלז פסקל, הגיגים, תרגם יוסף אור (ירושלים: מאגנס, תשל״ו), עמ' 135-136.

בספר מלחמה ושלום, התחבט לב טולסטוי אף הוא בשאלת משמעותה של ההיסטוריה. האם את מהלך האירועים קובעות החלטותיהם של מנהיגים ומצביאים גדולים? או שמא מונח ביסוד ההשתלשלות ההיסטורית איזה חוט עמוק יותר של משמעות, יד גורל שאפשר להבחין במתווה שלה מתחת לפני השטח של התרחשויות אקראיות לכאורה? לא אחת הרגיזה את המבקרים התפלספות זו של טולסטוי, הקוטעת בקפיצות דרך את העלילה מלאת החיים של הרומן — גורלן של חמש משפחות אצולה על הרקע הפנורמי של פלישת נפוליאון לרוסיה. אלא שאת טולסטוי הדריכה אמונה עזה כי יש להיסטוריה ממד מוסרי ורוחני, והרעיון הזה לא נתן לו מנוח. בשיאה של קריירה ספרותית, לאחר שהשלים את כתיבת אנה קארנינה, פרש טולסטוי מאורח חיים אריסטוקרטי והחל לחיות כאיכר, מתמסר לאמונה, לאהבה ולסגולות הפשטות. לגבי דידו, אחת מן ההוכחות לקיומו של דפוס מסתורי בהיסטוריה, תבנית שניכרת בה ידה של השגחה עליונה, הייתה הסיפור של היהודים:

אומה שלא הצליחו למגר אותה אלפי שנות טבח ועינויים, אומה שלא היו מסוגלים למחותה מעל פני האדמה לא אש, לא חרב ולא האינקוויזיציה, אומה שהייתה ראשונה ליצור דברי אלוהים חיים, אומה שניצבה שנים כה ארוכות על משמר הנבואה שאותה העבירה לשאר העולם — אומה כזאת אינה יכולה להישמד. היהודי הוא אלמותי כנצח עצמו.⁹ (London: Oxford, 1966), p. 136.

footnotes: ⁹ מצוטט אצל Joseph H. Hertz, A Book of Jewish Thoughts

האישיות השלישית, ניקולאי ברדייב, היה אחד ההוגים הגדולים של המהפכה הרוסית. גורלה של ציביליזציה, כך האמין, נשלט בידי כוחות חומריים, מערכות כלכליות, מלחמות — שהם מדדיו הפיזיים של השלטון. אלא שהתרחשות מסוימת גרמה לו לשנות את דעתו. בלמדו היסטוריה, נתקל ברדייב בעם — העם היהודי — שלא היה אפשר להסביר את גורלו במונחים הנזכרים לעיל. קיומו והישרדותו של עם זה הפריכו את התורה המרקסיסטית. גילוי זה שינה את חייו של ברדייב. הוא נעשה אדם דתי, חדל להאמין במטריאליזם והמירו ב"אור הבוקע מן העולם הנשגב של הרוח". בסופו של דבר, הוא גורש מרוסיה ועשה את שארית חייו בברלין ובפריז בהוראת הדת. בספרו חלומות ומציאות הוא מספר כיצד הגיע לתגליתו:

זכורני בצעירותי שניסיתי לאמת את הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה, באמצעות יישומה לגורלותיהם של עמים, וכיצד התנפצה במקרה של היהודים, שדומה כי גורלם לא ניתן כלל להסבר מנקודת ראות מטריאליסטית... הישרדותם היא תופעה מסתורית ומופלאה, המוכיחה כי חייו של העם הזה נשלטים מכוח החלטה ייחודית קבועה מראש, החורגת מתהליכי ההסתגלות שאותה מבארת הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה. שרידותם של היהודים, כוח התנגדותם להרס, עמידותם בתנאים מיוחדים במינם, והתפקיד הרה הגורל שמילאו בדברי הימים — כל אלה מצביעים על היסודות המיוחדים והמסתוריים שעליהם נשען גורלם.¹⁰, Moshe Davis (ed.) (New York: Arno, 1980), p. 349.

footnotes: ¹⁰ מצוטט אצל Isadore Twersky, "Survival, Normalcy, Modernity", in Zionism in Transition

הרי לכם שלושה אנשים שהמפגש שלהם עם הסיפור היהודי חולל שינוי בחייהם. היהדות איששה את אמונתם הדתית והציעה להם את הרעיון החשוב שאלוהים עשוי להימצא לא רק בטבע, כי אם גם בהיסטוריה. ואם נחפש אחר התגלות בהיסטוריה, נמצא אותה, בצורה משכנעת יותר מאשר בכל מקום אחר, בתולדותיהם של בני אותו עם יוצא דופן — הלא הם אבותינו. במשך אלפיים שנה כמעט נותרו היהודים אומה מובהקת, חרף העובדה שאומה זו חסרה כל תנאי מוקדם לקיומה. לא היו לה לא טריטוריה, לא ריבונות, לא כוח, לא מוסדות–גג פוליטיים, אף לא תרבות משותפת. בניה היו מפוזרים על פני כדור הארץ, והיוו מיעוט כמעט בכל מקום שבו חיו. על פי רוב דחו הם פעילות מאומצת להמיר את דתם ולא התפתו לכוח המשיכה שהיה טמון בהתבוללות. שום עם לא שמר על זהות מושלמת במשך תקופה כה ארוכה בנסיבות כאלה.

וכך חזרתי לשאלה שהפליאה אותי בתקופת לימודיי באוניברסיטה, השאלה שהטרידה את הרב יצחק עראמה חמש מאות שנה קודם לכן. נכון שירשתי את ההיסטוריה הזאת, אך איזו זכות הייתה לה עליי? באיזה מובן היא ייצגה את זהותי, לא כעובדה כי אם כערך, לא כסיפורו של עבר כי אם כתפקיד לעתיד? בכך הגעתי לראשונה מבין שלוש השאלות שעליהן ברצוני להשיב: כיצד אומר לי המקום שממנו באתי מי אני נקרא להיות?