שום אומה לא התמסרה בצורה עמוקה יותר מן האומה היהודית להנחה כי לרעיונות יש עוצמה; כי בחירותו של אדם טמונה יכולתו לראות את העולם באורח שונה, ובעקבות זאת להתחיל לחולל בו תמורות. העולם הטבעי מורכב מסיבות ומתוצאות, מאירועים אשר בשל הנסיבות לא יכלו להתרחש אחרת. העולם האנושי שונה מזה. הוא נוצר בתנאים של חופש, מתוך תהליכי בחירה שהתאפשרו מכוחם של רעיונות. המחשבות שלנו מעצבות את מעשינו.

דמה בנפשך שאתה נכנס לחנות, נותן למוכר מטבע וקונה עיתון. אין עסקה פשוטה מזו. אתה עושה זאת מבלי לחשוב על כך. ואולם באירוע יחיד זה אתה נוגע בבלי דעת במכלול מוסדות שאם ייחקרו למלוא עומקם, יפרשו את מחצית סיפורו של המין האנושי. המטבע מספרת על האבולוציה הארוכה שעבר האדם מאז היותו צייד–מלקט ועד שהיה תושב של עיר, שבה הובילו התמחות וחלוקת עבודה לצורך בחליפין, מכאן לאמצעי חליפין, ולכן, בסופו של דבר, לכסף: בתחילה לפריט שהוא עצמו בעל ערך (מתכת יקרה), ולאחר מכן למטבע מופשטת המייצגת ערך. מאחורי העיתון עומד הסיפור על אודות סדרת הישגים טכנולוגיים, החל בכתיבה, המשך בדפוס וכלה בצורות החדשניות ביותר של תקשורת גלובלית מיידית. העיתון הוא גם חלק מהיסטוריה פוליטית שהעניקה לנו את הרעיון, כי בחברה חופשית אנו זכאים לגישה פתוחה למידע.

יש רעיונות שלאחר שנהגו, הופכים עד מהרה למורשתו הרווחת של המין האנושי. הגלגל, שהומצא במסופוטמיה העתיקה, אִפשר לאנשים להוביל חפצים כבדים מכפי יכולתו של האדם. עד מהרה התפשטה התגלית אל מחוץ לאזור, וזאת משום שהייתה פשוטה ומשום שפתרה בעיה מעשית שניצבה בפני כל חברה. רעיונות אחרים מתפשטים לאט יותר. דרושה להם סביבה מיוחדת כדי שיהיה בכוחם להכות שורשים. הסינים המציאו דברים רבים — את הדפוס ואת אבק השריפה, למשל — זמן רב לפני המערב. ואולם סין לא עברה מהפכה תעשייתית. זו אירעה דווקא באירופה. באופן כלשהו הייתה למערב גישה למכלול רעיונות, שלא היו זמינים בסין, והללו אפשרו לו להניב צמיחה כלכלית מהירה.

יש גם רעיונות, שעל אף שבצורתם הבסיסית ביותר הם נחלת הכלל, מימושם השלם והמפורט ביותר נותר נחלתה של תרבות מסוימת. בכל חברה יש מוסיקה, אך מעטות החברות המפתחות את רעיון הסימפוניה. כל קבוצה אנושית מספרת סיפורים, אך מספר מצומצם בלבד מפתח את הרעיון לכלל רומן. לכל ציביליזציה יש מבנה משפחתי, אלא שהמשפחה מקבלת צורות שונות — גרעינית, מורחבת, מונוגמית, פוליגמית — בתקופות שונות ובמקומות שונים. המרקם של חיי המשפחה הוא לעתים קרובות סימן היכר מקומי של אומה פלונית ושל מסורותיה.

תרבויות שונות מייצגות חיים שונים, אפשרויות אנושיות שונות שאינן זמינות במקומות אחרים. האנושות נזקקה ליוון העתיקה כדי לגבש את תפיסת הדמוקרטיה. היא נזקקה לישראל העתיקה כדי לגלות את רעיון הזמן כמסע, ובכך אפשרה את רעיון הקִדמה של המערב. רעיונות פותחים דלתות, אשר בלעדיהם היו נותרות סגורות בפני הדמיון האנושי. ואף על פי שתרבויות אחרות עשויות לאמצם, הרי שלא אחת עדיין יש לשוב לאחור אל מסורת או אל אמונה מסוימת כדי למצוא אורח חיים בצורתו המפורטת, המשוכללת ביותר.

לפיכך, יש בכוונתי להתחקות כאן אחר המסע היהודי בדרך לא–סלולה. באורח שגרתי, דיון מעין זה היה מתרכז בהיסטוריה היהודית, בקורותיו של העם מזה ארבעת אלפים שנה מאז אברהם ושרה, או שהיה עוסק, לחלופין, בחוקיה, בפולחניה ובמנהגיה של היהדות כדרך חיים. תחת זאת, אני מתכוון להתמקד בתולדות הרעיונות היהודיים, בתיאור הדרך שבה שורה של תגליות מהפכניות בתכלית נחתו בקצב מהיר בזו אחר זו במהלך החיים היהודיים, כשכל אחת מהן מתפרצת כזיקוקין די–נור, מאירה בהבזקי אור את שמי הלילה.

מילטון הימלפרב התבטא, במילים שציטטתי לעיל, כי "כל יהודי בפני עצמו מודע לכך שהוא רגיל בתכלית; ואולם כציבור של יהודים דומה שאנו נקלעים, פעם אחר פעם, למקומות נישאים ונשגבים". ברצוני להבין מדוע. שהרי אכן יש דבר מה לא–רגיל בחיים היהודיים, דבר מה שאינו בנמצא במקום אחר, לא בדתות מונותיאיסטיות גדולות אחרות, לא בדתות המזרח, אף לא במסורות ההומניסטיות החילוניות שצצו באירופה אחרי המאה השבע–עשרה. במהלך חיפושיי, אני מתכונן למלא אחר כלל פשוט. אין לי כוונה למצוא מקלט בתפיסה של "לא ניתן להסבר". אנו עשויים להיכשל, אך בה בעת אל לנו לחדול מניסיונותינו להבין את מה שניתן להסבר. תהיה היהדות אשר תהיה, היא לבטח אינה אמונה עיוורת — אפשר ששום דת זולתה לא העלתה תרומה גדולה יותר בתחום הביקורת על התבונה האנושית.

להיות יהודי פירושו, לכאורה, לעסוק בדברים פשוטים. הדבר כרוך בתפילה, בלימוד תורה, בברכות על המזון, בהקפדה על הלכות כשרות, בשמירת השבת והמועדים ובמאמץ לשמור על הגינות בעסקים. פירוש הדבר להינשא ולהוליד ילדים ולשמור בקפדנות על הכללים המורים לאדם איך להיות בן–זוג, הורה, ילד. היהודי נדרש להיות חלק מקהילה, להתפלל בבית הכנסת שלה, לתרום לצורכי הסעד שלה וליטול חלק בחייה המשותפים, לבקר חולים, לנחם אבלים, להשתתף בשמחות וביגונות של הזולת. כמו כן, פירוש הדבר להיות חלק מעם כלל–עולמי שביתו אמנם בישראל, אך קהילותיו פזורות ברחבי התפוצות. אלה הדברים שהם הטקסט והטקסטורה של מסכת החיים היהודיים, וכאשר אנו חלק מהם, הם נראים טבעיים לא פחות מכניסה לחנות לצורך קניית עיתון.

אולם אם בכך תסתכם הבנתנו באשר למהות היותנו יהודים, הרי שניכשל כישלון חרוץ ולא נשכיל להעריך את היסודות שעליהם אנו עומדים, את הרעיונות שמהם מורכבים חיינו. אנו נתייחס ליהדות כאל וריאציה בעלמא על נושא אוניברסלי — דת אחת מני רבות, על כתביה המקודשים, פולחניה והאירועים במחזור חייה. מנקודת מבט כזאת, היות יהודי בעיני יהודים אינו שונה מהיות נוצרי בעיני נוצרים, או מלהיות זורואסטרי בעיני בני דת זרתוסטרא. במקרה כזה, אין חשיבות רבה לשאלת זהותנו. אדם יוכל לטעון שכל הדתות אמיתיות או מזויפות במידה שווה. אז מה הטעם לכל המהומה והטרחה סביב השמירה על זהות יהודית? אם כל היהודים יהפכו בן לילה לבודהיסטים, הם ייוותרו עדיין בני אנוש, עדיין יהיו מחויבים ליושר, לטוב לב ולקדמה של המין האנושי. העולם לא יְאַבֵּד מאומה. אנו לא נאבד דבר. כתוצאה מכך תיגרע פשוט אמונה אחת, תיגרע שפה אחת של הדמיון. בדומה לדינוזאורים, תרבויות גם הן נכחדות, ואילו העולם עדיין ממשיך להתקיים ולנוע קדימה. אלא שלא כך הם פני הדברים.

בזעקתו של אברהם כלפי הארמון בלהבות, התרחש דבר מה שעתידה להיות לו משמעות אדירה באשר לעתיד המין האנושי. בחלוף השנים והזמנים, הוא עתיד לחולל שינוי לא רק בקורות אברהם וילדיו, אלא גם ברוב רעיונות היסוד של הציביליזציה המערבית. הנה כך מנסח זאת תומס קאהיל:

היהודים העניקו לנו את הפן החיצוני ואת הפן הפנימי, היינו את השקפתנו ואת חיינו הפנימיים. יקשה עלינו להקיץ בבוקר או לחצות את הכביש בלי להיות יהודים. אנו חולמים חלומות יהודיים ורוקמים תקוות יהודיות. לאמיתו של דבר, את מרבית המיטב שבמילותינו — חדש, הרפתקה, הפתעה, מיוחד, יחיד, אדם, ייעוד; זמן, היסטוריה, עתיד; חופש, קִדמה, רוח; אמונה, תקווה, צדק — העניקו לנו במתנה היהודים.¹

footnotes: ¹ קאהיל, סגולות היהודים, עמ' 241-240.

ואף על פי שהיהדות העניקה רבים מן הרעיונות הללו לדתות–בנות שלה — הנצרות והאיסלאם — ובאמצעותן ליותר ממחצית אוכלוסיית העולם, אף אחת מן האמונות הללו לא אימצה את החזון היהודי; כמו כן, דתות אלו אינן מהוות בפשטות חלק מן המורשת המשותפת של העולם המודרני.

יש הבדל בעל חשיבות מכרעת בין אמת מדעית לאמת מוסרית. תגלית מדעית, לאחר שנבדקה והוכרז על תקפותה, הופכת חלק מן הבניין שבתוכו כולנו מתגוררים. מדענים אחרים מוסיפים עליה ממצאים חדשים. איננו צריכים לבחון את ההמצאה שנית ולגלותה מחדש בכל דור ודור. די לנו שנהגתה בעבר ונמצא שהיא עובדת. מאותו רגע ואילך, אפשר בדרך כלל להתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו. אמיתות מוסריות שונות מטבען. לא די להגות בהן — שומה עלינו לחיות אותן. ערך, אידיאל מוסרי או מנהג חברתי קבוע זקוקים לתרגול וטיפוח מתמידים, שאם לא כן ידעכו ויגוועו. ניתן להחזירם לחיים, אך הדבר כרוך בכאב ובמחיר כבד. אם לא חיים את החופש, הוא אובד, ונדרשים מאמצים גדולים כדי להחזירו על כנו. אם חברה מאפשרת את התפוררות המבנה המשפחתי שלה, עלול להידרש מהלך שאינו רחוק ממהפכה כדי להחזירו למעמדו הקודם. היהדות היא מכלול של אמיתות מוסריות — אמיתות אוניברסליות המתממשות באורח חיים מיוחד. חשיבותה של היהדות לסביבה המוסרית של המין האנושי אינה מתבטאת אך ורק בכך שהגתה אמיתות חדשות, הגם שעשתה זאת. חשיבותה טמונה בכך שהיהודים ממשיכים לחיות אותן אמיתות, כך שאילו היהדות הייתה חדלה להתקיים, היה גווע עמה דבר מה מהותי לציביליזציה המערבית.

מבחינות רבות נותרת היהדות שפה זרה אפילו כיום, שפה שאינה מובנת במלואה לאחרים או לנו עצמנו. מהותה של היהדות כולה כרוכה בניסיון לממש רעיונות מסוימים על האנושות, על החופש, על האחריות ועל החברה — רעיונות שאנו, כיהודים, אפשר שאיננו מודעים להם, כפי שאנו עשויים לקנות עיתון בלי להכיר את התהליכים הכלכליים, הטכנולוגיים והתרבותיים המאפשרים דבר זה. ואף על פי כן הם משפיעים עלינו, שכן הם נעים מתחת לפני השטח של החיים היהודיים, כמו גאות גדולה ורבת–עוצמה באוקיאנוס, הנושאת אותנו על גליה וסוחפת אותנו עם זרמיה.

החיים היהודיים, אף על פי שהם מורכבים ממעשים פשוטים ולעתים חוזרים על עצמם, הם החוט המקשר אותי למכלול רעיונות מהפכניים — מונומנטליים בהיקפם, אנושיים בתכלית בהשפעתם, אשר מתממשים הלכה למעשה בחייהם של יחידים — המרכיבים את ספר התורה של העם היהודי, כפי שהוא חי את סיפורו מזה מאות בשנים ועל פני יבשות תבל. אפשר שרק ברגעים נדירים — חתונה יהודית, יום הכיפורים, ביקור בירושלים, אירוע דרמטי בישראל — מודע אני במלוא מובן המילה לתפארת החיים היהודיים ולמסתורין האופפים אותם. ייתכן שרק כפעם בפעם חש אני את הנצח הזורם דרך מעשיי, או מרגיש את משק כנפיה של השכינה. אך אלו צלילים המתנגנים תדיר, וביכולתנו לשמוע אותם אם רק נתאמן בהקשבה.

מוכר לנו הרעיון שבישראל העתיקה גילתה האנושות לראשונה את אלוהים, האל היחיד, בורא שמים וארץ. עד אז נראה האל — ליתר דיוק האלילים — כחלק מן הסדר הטבעי. בדיוק כשם שהיו פלנטות וכוכבים רבים ואין–ספור מיני בעלי חיים, כך היו אלילים רבים. הם נלחמו, נאבקו וגיבשו מדרגי שליטה, יוצרים אט–אט סדר מתוך התוהו ובוהו. יש בידינו עדויות רבות מאותן תקופות עתיקות, ואף ששמותיהם של האלילים משתנים — תלוי אם מדובר במסופוטמיה, במצרים, בכנען או ביוון העתיקה — הדמיון בין הסיפורים ראוי בהחלט לציון. אל הרקיע מנהל קרב נגד אל הים, ומתוך ניצחונו יוצר יבשה, על פי רוב על גופתו של קרבנו המובס. אל הגשם והברקים מעבר את אלת האדמה, ומתוך העיבור גדלה תבואה והאדמה מניבה את יבוליה. אין הבחנה מובהקת בין הטבע, בעלי החיים, האלילים והמין האנושי. שרטוטי דיוקן מוקדמים של אלילים, בין בציורים ובין בפסלונים, מציגים אותם לעתים קרובות כשילוב בין בעל חיים לאדם. בסיפורים שסופרו עליהם הם הופיעו בדרך כלל כהאנשה של כוחות הטבע — השמש, הים, הרוח, הגשם. זהו עולם המיתוסים, ניסיונה הכתוב הראשון של האנושות להבין את עצמה.

היקום המיתי הוא יקום מדרגי, והשלטון הוא שמחזיק אותו לבל יתפרק. העולם העתיק התאפיין בכך שהסדר בו עמד תמיד בסכנת התוהו ובוהו, אם בגלל מבול אם בשל בצורת, ואם במלחמה נגד שבטים פולשים. באמצעות סיפורים שסיפרו, הסבירו אנשים לעצמם מדוע אלה הם פני הדברים. ההפרעות והשיבושים כאן משקפים מאבקים מוחלטים יותר אי שם, בין אלילים, בין איתני הטבע, בין כוחות מתחרים המרכיבים את המציאות. בפולחניהם הדתיים הזדהו אנשים עם אותם קרבות וחיו אותם מחדש, וכך התייצבו לצד הכוחות המנצחים. אם אל השמים ינצח בקרב נגד הים, לא יהיו שיטפונות באותה שנה. הזדווגות מוצלחת בין אל הגשם ובין אלת הקרקע תניב יבולי ברכה. אם אל השבט יהיה חזק, יובסו הפולשים ויוכו שוק על ירך. אם רק נוכל לשחזר על פני האדמה, באמצעים קונקרטיים ונראים לעין, את הכוחות הסמויים המוזרים האופפים אותנו, נצליח להתגבר על הפחד באמצעות מיפוי הלא–נודע.

כפי שידוע לנו היום, זוהי משמעותם של אותם בניינים עתיקים, מבני הזיקוראת, שנבנו בידי השוּמרים בערש הציביליזציה בעמק הפרת והחידקל, והיו למשל ולשנינה בתנ"ך כמגדל בבל. המבנה האדריכלי שלהם, יותר משהיה אמנותי היה קוסמולוגי, היינו תיאוריה של חקר היקום בצורתה הפיזית. נדבכי הבניין שנבנו ברצף זה על גבי זה, ייצגו את שלטונם של הכוחות העליונים על הנמוכים מהם. הזיקוראת היה סמל הסדר שבו שחזרה החברה את חזונה על העולם, וקבעה מסמרות באשר למבנה הכוח המדרגי שלה עצמה. האלים היו חלק מן הטבע, כך גם המין האנושי. בטבע שולטים החזקים בחלשים, הרבים חולשים על המעטים, בעלי האונים גוברים על חסרי האונים. איננו יודעים אם זה היה באמת הסיפור הראשון שסיפרה לעצמה האנושות על אודות מוצאה. ממצאים עדכניים ביותר מצביעים על כך שהתנ"ך צדק כאשר זיהה, בתקופה מוקדמת יותר, מונותיאיזם קדמוני — העולם של אדם וחוה, שעדיין דבקים בו באזורים נידחים כמה שבטים של ציידים–מלקטים שנותרו לפליטה.² (London: Mandarin, 1993), pp. 9-50. אך אין ספק שאותו מונותיאיזם נשכח משהעתיקו אנשים את מקום מושבם אל המישורים הפוריים, והחלו את השלב המרכזי בהתפתחות האנושית — לידתה של עבודת האדמה, חלוקת העבודה ועלייתן של חברות גדולות שארצותיהן משתרעות על פני שטחים נרחבים. מתוך חתירה לשלמותן של אותן חברות ובשל מאבקים באיתני הטבע, שהפכו את החיים למסוכנים כל כך, נולד המיתוס, שהיה הניסיון ארוך–הטווח הקדום ביותר לגבור על התוהו ובוהו.

footnotes: ² ראה Karen Armstrong, A History of God

למיתוס הייתה נקודת מבט מסוימת על המין האנושי, השקפה ששבתה בקסמיה את הדמיון האנושי במשך זמן רב. המציאות היא עוצמה, והעוצמה היא הקולקטיב. רק כאשר היחידים יוצרים חברות, יש בכוחם לגבור על הכוחות הסובבים אותם, ואין החברות מתקיימות אלא כאשר הרבים משתעבדים למעטים. במיתוסים ובפולחנים העתיקים המלכים הם אלים, או שהם שואפים להיות אלים. שאר האנושות, על דירוגיה השונים, ניתנת להחלפה. הם נמלים פועלות המשרתות את המלכה, או בהמות משא המשרתות את בעליהן; כוח אדם, צבא; אמצעים להשגת מטרה. הפיצול הזה בין דרגות ומעמדות היה בלתי נמנע בחברה כשם שההייררכיה שבין בעלי החיים הייתה בלתי נמנעת במאבק על הישרדותם. הדבר היה ברור כשמש; זה היה חוק טבע; זו הייתה המציאות.

על רקע תפאורה זו נהגה משפט שבישר את המעתק התבניתי הגדול בתולדות המין האנושי. "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אֹתו, זכר ונקבה ברא אֹתם".³ הנחה יחידה זו הייתה בבחינת מטען נפץ בבסיס כל המבנה של העולם העתיק והביניימי. נדרשו אלף שנים למימוש הפוטנציאל הגלום בה. אך משהוכרזה, כל השאר היה בלתי נמנע. מתוך המעיין הזה עתידים לנבוע הרעיונות הגדולים ששינו את פני המערב — קדושת חיי האדם, כבודו של היחיד, זכויות האדם, ריבונותה של מערכת המשפט, שלטון החוק ורעיון החברה החופשית. קשה לתאר גישה כה נוגדת את האינטואיציה. שמלכים, שליטים, קיסרים ופרעונים היו בצלמו של אלוהים — זאת ידע כבר העולם העתיק. אבל ההכרזה שכולנו נבראנו בצלמו הייתה הכרזה מהפכנית בעליל.

footnotes: ³ בראשית א:כז.

במחקר על הדמיון המוסרי בספרות המערבית כתב פעם ליונל טרילינג את הדברים הבאים:

בנקודה מסוימת בתולדותיהם, נעשו בני אדם לאנשים יחידים. זוהי הצהרה מגוחכת כשהיא ניתנת במנותק. במה היה האדם שונה מן היחיד? האם לאדם שנולד לפני תאריך מסוים לא היו עיניים? האם לא היו לו ידיים, איברים, חושים, חיבות, תשוקות? אם דקרו אותו היה מדמם, ואם דגדגו אותו היה צוחק. אלא שהיו דברים שהוא לא עשה עד שנהפך ליחיד. הוא לא היה מודע, למשל, למה שכינה היסטוריון אחד, ג'ורג' גוסדורף, "חלל פנימי". הוא לא דמיין את עצמו, כפי שמנסח זאת דלאני, ביותר מתפקיד אחד, ניצב מחוץ או מעל לאישיותו הוא; הוא לא שיער שהוא עשוי להיות אובייקט שיש בו עניין לזולתו, לא משום שהשיג דבר מה ראוי לציון או משום שהיה עֵד לאירועים גדולים, אלא פשוט משום שכיחיד נודעת לו חשיבות.⁴ (Cambridge: Harvard, 1972), p. 24.

footnotes: ⁴ Lionel Trilling, Sincerity and Authenticity

טרילינג מתייחס למעתק האדיר בתודעה שהתחולל אי שם בין המאה השש–עשרה למאה השבע–עשרה, עם עליית הפוריטניות. עם זאת, למען הדיוק, היחיד נולד זמן רב קודם לכן. רק לאחר המצאת הדפוס ותפוצת הרפורמציה — שבמהלכה שכנעו לותר ובני–זמנו חלקים גדולים באירופה לשוב אל התנ"ך — התגלה היחיד ונעשה בסיס לסדר חברתי חדש וחופשי יותר.

שני אירועים חוללו את "לידתו של המודרני": הרנסנס, שהיה גילוי מחדש של יוון העתיקה, והרפורמציה, שהייתה כינון מחדש של רעיונות עיקריים מסוימים של התנ"ך. הציביליזציה המערבית היא במידה רבה תולדה של פעולת הגומלין בין שתי ההשפעות המכריעות והמנוגדות הללו — ההלניסטית והעברית. כה חשובות ומהותיות הן השתיים, עד שיותר משהן היבטים של העבר, הן אפשרויות קבועות של ההווה. שתיהן יחדיו מגדירות שתי דרכי התבוננות במצבו של האדם.

יש דרך לתמצת את תולדות המערב בשלושה משפטים. בתחילה האמינו האנשים באלים רבים. הגיע המונותיאיזם וצמצם אותם לאל אחד, ואז הגיע המדע וצמצם אותם לאפס. או במילים אחרות: המיתוס היה ניסיונה הראשון של האנושות להבין את העולם. אחר כך הופיע המונותיאיזם, שערטל את העולם ממיתוסים. ולבסוף, בא המדע ולימד אותנו שאיננו זקוקים אפילו לאלוהים; כל שאנו זקוקים לו הוא התבוננות ויכולת לחבר דבר אחד למשנהו. אלוהים נעשה מיותר, או לכל היותר נחשב למחולל "המפץ הגדול", והתנ"ך צומצם לכדי תחנה מוקדמת בדרך הארוכה אל המדע.

זוהי השקפה שלמדנו לקבל, אולם קיימת דרך אחרת לספר את הסיפור. משחר הציביליזציה ועד ימינו אנו, המין האנושי הוגה בשאלת מקומו ביקום. בהשוואה לכל מה שקיים, גודלו של כל אחד מאיתנו שואף לאפס. אנו נולדים, אנו חיים, אנו פועלים ואנו מתים. בכל רגע נתון, המעשים שלנו, במקרה הטוב ביותר, הם בבחינת יד מנופפת בתוך המון רב, אדווה קלה באוקיאנוס, גרגר חול בחוף הים האנושי. העולם הקדים אותנו במיליארדי שנים, והוא ימשיך להתקיים זמן רב אחרי מותנו. כיצד קשורים חיינו להתרחשות הטוטלית? לשאלה הזאת היו מאז ומתמיד שתי תשובות, מנוגדות במהותן.

היו תרבויות — ואין דוגמה קולעת יותר מיוון העתיקה — שהסתכלו על העולם במונחים של כוחות אימפרסונליים כבירים. באותה תקופה, כוחות אלו היו רעשי אדמה, שיטפונות, מגפות, רעב ובצורות, וזאת במקביל לתהליכי הטבע: לידה, גדילה, דעיכה ומוות. כיום אנו נוטים יותר לזהותם עם הכלכלה העולמית, המדיניות הבינלאומית, הסביבה ואוטוסטרדת המידע. המכנה המשותף שלהם הוא שאין להם נגיעה אישית. הם אדישים לנו, בדיוק כשם שגל של גאות ושפל אדיש למה שהוא סוחף עמו. התחממות כדור הארץ אינה בוררת את קרבנותיה. שפל כלכלי אינו נעצר כדי לשאול מי סובל ממנו. מוטציה גנטית מתרחשת מבלי שאיש יחליט אצל מי יקרה הדבר.

מנקודת מבט מעין זו, הכוחות השולטים בעולם נראים עיוורים ביסודם. אין הם מופנים אלינו. בין שנעמוד על דרכם ובין שנפנה להם דרך, אין בקיומנו כדי להסיטם. אין הם מתייחסים אלינו כאל בני אדם. בעולם כזה, יהירות מופרזת (היבריס) באה על עונשה ההולם (נמזיס). התקווה האנושית היא בבחינת פרלוד לטרגדיה. הטוב ביותר שאליו נוכל לשאוף הוא מזיגה שבין הדוניזם לסטואיציזם — למהר ולתפוס כל תענוג המזדמן לידינו ולהתעטף באדישות הרואית כלפי גורלנו. זוהי ראייה עקבית, אך קרה וקודרת.

חזון אחר נולד בישראל הקדומה, חזון שראה ביקום את הפנים האישיים, קרי אלוהים, שיצר את היקום כפי שהורים מביאים ילד לעולם — לא בעשייה עיוורת, כי אם מתוך אהבה. אין אנו נטולי חשיבות, ואיננו לבדנו. אנו מצויים כאן משום שמישהו יצר אותנו בכוח רצונו, מישהו שחפץ בקיומנו, שנהירות לו מחשבותינו העמוקות ביותר, שמעריך אותנו בייחודיות שלנו, שרוחו היא נשמת אפנו ובזרועותיו אנו מוצאים מרגוע, מישהו שבו ובאמצעותו אנו מחוברים לכל מה שהווה.

יש נתיב התפתחות אינטלקטואלית שעובר מן המיתוס אל הפילוסופיה, וממנה אל המדע. הנתיב הזה בוחן ומגלה מציאות מוחלטת בכוחות הגדולים של הטבע — קוסמולוגיה, אסטרופיזיקה ופיזיקת חלקיקים, נוירופיזיולוגיה, גנטיקה — וכן חוקר הוא את הכוחות המקבילים הפועלים בחברה — סכסוכים מעמדיים, מאבקי כוח, עליונותן המתחלפת של אליטות. אלה הדברים שעושים אותנו למה שהננו.

התנ"ך מייצג חלופה רדיקלית, חלופה הממקמת את המפתח לפירושם של חיי אנוש במקום שונה בתכלית, לא בגלקסיות מרוחקות אף לא בכוחות מקרוקוסמיים, אלא דווקא ברוח האדם. לא בתודעה גרידא, תודעה שאותה אנו חולקים עם בעלי חיים אחרים, כי אם בתודעה עצמית, הנובעת מן המתת שקיבל האדם, הלא היא השפה השגורה בפיו. מאחר שהתברכנו ביכולת דיבור, אנו מסוגלים להמשיג, לחשוב ולראות בעיני רוחנו עולם שונה מזה שאנו מצויים בו כיום. זוהי יכולת בעלת עוצמה מכרעת, ובכוחה להגדיר את הממד הייחודי בהוויה האנושית. אנו מסוגלים ליותר מסתם תגובה לדחפים; ביכולתנו לשקול חלופות ולבחור ביניהן. אנו יכולים לדמיין ולפעול כשאנו נסמכים על כוח הדמיון שלנו. בשל כך אנו נהנים מחופש בדרך שאינה עומדת לרשותה של כל צורת חיים אחרת.

בנוגע לכל דבר אחר יש בידינו לתת הסבר מדעי. אירועים הם המסוּבָּבים של סיבות. הדטרמיניזם שולט בכיפה. ואילו התודעה האנושית איננה תוצאה של דבר מה בעבר. פניה אל העתיד — עתיד מעורפל במיוחד, משום שהוא מותווה בידי הבחירות שלנו, ואילו הן עצמן נובעות מיצירתיות המחשבה. דבר אינו יכול לנבא את דפוסי הדמיון האנושי, ומשום כך אנו מסוגלים ליצור אפשרויות פעולה חדשות. החיבור הזה — בין הלשון, הדמיון, היכולת לבחון עתידים חלופיים והחופש לברור ביניהם — הוא שמתווה את המסתורין האופפים בן אנוש. זה המקום שבו המונותיאיזם מצא את אלוהים. האמונה היהודית היא הביטוי הנעלה של המציאות, מאחר שהיא מגיבה על ההוויה האישית ומאששת אותה.

סיפור הבריאה בפרק א של ספר בראשית הוא סיפור מדהים במקוריותו, שקשה למצוא לו מקבילה בזמן הקדום. כפי שציין הסוציולוג הדגול מקס ובר,⁵ (New York: Free Press, 1952). ראה גם Peter Berger, The Sacred Canopy (New York: Doubleday, 1967); Irving M. Zeitlin, Ancient Judaism (Cambridge: Polity Press, 1984), pp. 1-35. זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצת בני אדם תיארה את העולם בלא הצורך להסתמך על המיתוס. התיאור התנ"כי אינו נזקק לא לכוחות מתנגשים, לא לקרבות בין אלים, אף לא לרוחות גחמניות. אלוהים אומר את דברו, והיקום נברא. אלוהים אינו שוכן בטבע אלא מתעלה עליו ומורה לו לעשות כמצוותו. לטבע אין רצון, או מכלול מאוויים, משלו. הוא אינו אפוף עוד מסתורין. בלשונו של ובר, "התפוגג קסמו" של הטבע, משמע התערטל מן המיסטיקה, מן הדת. הייתה זו קפיצת דרך מחשבתית אדירה. היא זו שאפשרה, לראשונה, את התפיסה המדעית. אם אלוהים ברא את העולם, הרי שעקרונית ניתן להבינו באמצעות השכל. הנה התפזרו להם ערפילי האי–רציונליות.

footnotes: ⁵ Max Weber, Ancient Judaism

מפליא הדבר שהעם היהודי לא המשיך בקו הזה, ולא הצמיח את המדענים הראשונים של העולם. נהפוך הוא — התנ"ך מייחד למעשה הבריאה לא יותר משלושים וארבעה פסוקים, ואינו מאזכר אותו בהמשך אלא לעתים נדירות. מכאן ואילך מפנה המקרא את תשומת לבו לאנושות ולמסע הארוך והמפרך אל סדר חברתי רחום ורב–חסד, סדר המכבד את צלם אלוהים שבמין האנושי. יותר משמעסיק אותו הבית שבנה אלוהים בעבור האדם, מעסיק את התנ"ך הבית שבונה האדם לאלוהיו. בעיניו הדבר המהותי אינו עולם הטבע שברא אלוהים, אלא העולם החברתי שאנו יוצרים. זוהי חשיבותו של הספר הנקרא בפינו "בראשית". ללא הסתכלות מסוימת על האל, לעולם לא היינו מגיעים לרעיון האדם יציר כפיו. כל עוד לא ראינו את אלוהים כישות נבדלת בתכלית מהטבע, לא יכולנו לייחס למין האנושי את היכולת לחולל תמורות בטבע. כל עוד לא קם מי שהבין את רעיון הרצון היצירתי האלוהי, לא היה אפשר לגבש את תפיסת הרצון היצירתי האנושי. בחירות האלוהית מצאו אבותינו את המנדט לחירות אנושית. מהפכה תיאולוגית הוליכה למהפכה חברתית. באישיותו של האל גילו הם את האישור האולטימטיבי לסגולותיו האנושיות של המין האנושי.

זוהי חשיבותן של דמויות התנ"ך — אברהם ושרה, משה ויהושע, דבורה וחנה וכל הגיבורים התוססים האחרים שרוקמים את סיפורו של ספר הספרים. אלה הם היחידים הראשונים הניתנים לזיהוי בספרות; הם אינם אלים למחצה, אף לא גיבורים מיתיים במצבים אפיים, אלא אנשים רגילים המתחבטים בדילמות מוסריות, חולמים על ילדים ועל בית. במסתו הנודעת "צלקתו של אודיסיאוס" מציין אריך אוארבך כי דמויות התנ"ך קונקרטיות ואנושיות לאין ערוך מאלו של הומרוס.⁶, trans. Willard R. Trask (Princeton, N.J: Princeton, 1971), pp. 3-23. זו הסיבה שבגללה נותרו האירועים במקרא רעננים כל כך אלפי שנים לאחר שתועדו בראשונה. התיאורים הללו שייכים לנקודת הזמן שבה גילה האדם לראשונה את היחיד.

footnotes: ⁶ אצל Erich Auerbach, Mimesis

לעובדה זו היו השלכות כבירות על צורת החשיבה שהתאפשרה עתה בנושא מצבו של האדם. היהדות הייתה הדת הראשונה שהתנערה מעבודת אלילים, עומדת על דעתה כי דבר אחד בלבד בבריאה ראוי להיחשב כצלמו של האל הנשגב, והוא האדם עצמו, האדם החי, המדבר, הבוחר, הפועל, והאחראי למעשיו מבחינה מוסרית. כבר בפתיחת ספר בראשית מתגבש רעיון אשר ייהפך בסופו של דבר להנחה של היהדות שאין כמוה שנויה במחלוקת, והיא כי מאחר שהמין האנושי על שלל גווניו אינו יכול להצטמצם לכדי צלם יחיד, כך האל אינו יכול להצטמצם לכדי אמונה אחת או שפה אחת. אלוהים קיים בַּשונוּת, ולפיכך בוחר הוא כעֵדו עַם הדבק בשונוּת.

בכל הנוגע לעקרונות המוסר, היהדות הייתה הדת הראשונה שעמדה על כבודו של האדם ועל קדושת החיים. בפעם הראשונה נפסלה האפשרות להקריב את היחיד למען הקבוצה. הרצח לא זו בלבד שהיה פשע נגד האדם, אלא נחשב גם כחטא לאלוהים. "שֹׁפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם".⁷ הנה, בפסוק זה כבר נחזה המשפט מתוך הכרזת העצמאות האמריקנית, המדבר על כך שכל בני האדם נולדו שווים, "שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי–אפשר לשלול מהם". איננו יכולים לוותר על מה שאינו שייך לנו. קדושת החיים חקוקה במבנה היקום מכוח מעשה הבריאה. זוהי אמת מידה שאינה פתוחה למשא ומתן, נורמה שעל פיה ראוי לשפוט כל התנהגות אנושית.

footnotes: ⁷ בראשית ט:ו.

ואולם בעיני התנ"ך עצמו, התוצאה החשובה ביותר הייתה חברתית ופוליטית. אפילו היום קשה להבין שדת ישראל מוגדרת כפסילה של שתי האימפריות הגדולות ביותר בעולם העתיק — מסופוטמיה ומצרים. שני המסעות היהודיים הגדולים — של אברהם ממסופוטמיה ושל בני ישראל ממצרים — הם מסעות שחרור ממבנים חברתיים קיימים. שתי הציביליזציות התאפיינו במפעלי בניין אדירים, הנחשבים, גם כיום, להישגים טכניים מרשימים. אולם בעיני התנ"ך אין הם מרשימים אלא מדכאים. מפעלים אלו היו אפשריים אך ורק בסדר חברתי שבו חלק הארי של האוכלוסייה היה, למעשה, משועבד. הרעיון הגורס שאלוהים אינו עומד לצד בעלי האונים אלא דווקא לצד חסרי האונים, הרעיון שעל פיו בורא תבל משחרר עבדים, היה הכוח המהפכני הגדול ביותר שהוכנס אי פעם לזירה הפוליטית. ועדיין לא נס לחו.

לרעיון אחד — שאלוהים מעניק את צלמו לא רק לשליטים ולקיסרים, אלא לכל הגברים והנשים באשר הם — היה ועדיין יש הכוח לבחון את כל המבנים החברתיים באמות מידה יחסיות, ובכך לסלול את הדרך לשינוי. כבר באמצעות אדם וחוה, האנשים הראשונים שלא הוגדרו על פי מקומם במדרג חברתי אלא על יסוד יחסיהם עם אלוהים, המתעלה על כל הכוחות הארציים, יכולים אנו להתחקות אחר מקור החירות. הנה כך עמד להיוולד חזון חדש מופלא, הרעיון בדבר חברה שאזרחיה שווים וחופשיים, רעיון שלא היה ניתן להעלותו כלל על הדעת קודם לכן.

האל שדיבר באוזני אברהם, משה והנביאים לא היה אל שבטי שאינטרס קבוצתי צר הקרין למרום. הוא גם לא היה חבר במקדש האלים הפגני, רוח רפאים גחמנית המועלית מן האוב כדי להסביר מדוע הדברים הם כפי שהם, תבנית פסבדו–מדעית שנעשתה מיותרת עם התפתחות המדע האמיתי. האלוהים ששמעו אבותינו היה קול המציאות שנענה ל"אני" ב"אתה", קורא כמין הד של תודעתנו, מגלה לנו שאיננו לבדנו.

אבותינו מצאו את אלוהים במסתורין ובתפארת הממד האישי. בשמעם שהאל מושיט יד לאדם, החלו לעמוד על החשיבות הנודעת להושטת יד בין אדם לאדם. כך החלו להבין, בתחילה בצורה מהוססת, כי אין לבו של אלוהים לכוח ולסמכות אלא לרקימת יחסים; כי הדת אין משמעותה שליטה כי אם חירות; כי אלוהים יותר משהוא מצוי בטבע, הוא מצוי בחברה האנושית, במבנים שאנו בונים לכבד בהם את נוכחותו באמצעות כיבוד צלמו בקרב בני אדם אחרים. עיקר מעייניה של האמונה המקראית נתונים לכבודו של היחיד, ואמונה זו לעולם לא תוכל להתיישן.