המסורת לכדה וקיבעה, כבתוך ענבר, רגע נוסף שסימל תפנית גדולה במסע היהודי. רבן יוחנן בן זכאי, מנהיג המתונים בתקופת המרד הגדול, הוברח בתוך ארון מתים אל מחוץ לירושלים הנצורה, כדי לנהל משא ומתן עם אספסיאנוס, שעמד בראש הצבא הרומי והיה עתיד להתמנות לקיסר רומא. בתמורה לכניעה ביקש בן זכאי דבר שהיה יקר לו מכל. מספרים עליו שאמר, "תן לי יבנה וחכמיה".¹ הנה התמודדות נוספת עם משבר בהיסטוריה היהודית בכוחה של אינטואיציה עתיקה, כפי שאירע בתקופת משה ויציאת מצרים, ואחר כך שוב בגלות בבל בימיו של יחזקאל. לצורך הגנה על ארץ אתה זקוק לצבא, אך כדי להגן על זהות דרוש לך בית ספר. היהדות עמדה לשוב להיות דת של ספר, לא דת של חרב.

footnotes: ¹ בבלי גיטין נו ע"ב.

מאז ימיו הקדומים ביותר של עם ישראל ביססו מנהיגיו את הישרדותו ואת הישרדות שליחותו על נדבך שאין פחות ממשי ממנו: מילים, טקסט, התורה. הברית במעמד הר סיני עשתה יותר מאשר הפיכת ישראל ל"עם הספר". היא יצרה אומה שעצם זהותה הסתמכה על אותו ספר. הספר הזה היה, בעת ובעונה אחת, החוקה שלהם כאומה, המשפט שלהם כחברה, ההיסטוריה שלהם כעם, הייעוד שלהם כאמונה והתזכורת הפיזית של ברית זו עם אלוהים. לעתים הם סטו ממנה, ואז קראו להם הנביאים וכמה מן הכוהנים והמלכים היותר מצפוניים לשוב אליה. אולם עתה, זה היה מקור תקוותם היחידה. וכמו כהכנה לשעת צורך, הם טרחו מזה כמה מאות שנים לבנות לו בית חדש. תורת משה מתייחסת למשפחה כמוסד חינוכי ראשון במעלה. גלות בבל הוסיפה מוסד חדש — בית הכנסת. התקופה שבין מרד המכבים לנפילת ירושלים צפתה בעלייתם של שלושה מרכזים רוחניים נוספים: הישיבה, בית המדרש ובית הספר. בית הספר נועד לילדים, בית המדרש להשכלת מבוגרים ואילו הישיבה — האוניברסיטה של היהודים — ללימודים גבוהים.

כבר לפני חורבן בית המקדש הספיקו יהודים לבנות מערכת, ראשונה מסוגה בעולם, של חינוך חובה בחינם, הפתוחה לכל. כבר במאה הראשונה לספירה הקים יהושע בן גמלא רשת כוללת של בתי ספר יסודיים ברחבי יהודה.² מחוץ למסגרת בתי הספר התקיימו מפגשי לימוד שבועיים של מבוגרים בבתי מדרש. רמה גבוהה יותר של לימודים הייתה בישיבות הגדולות, כגון אלה של בית הלל ובית שמאי, או המרכז הרוחני ביבנה, מרכזי הכשרה של חכמים, כלומר רבנים, אשר במשך אלפיים השנים הבאות שימשו מורים ומנהיגים לעמם, מעין מלכים–פילוסופים של אפלטון. לא היה בעולם העתיק דבר שידמה, ולו דמיון קלוש, לתשתית החינוכית הזאת. אפילו האקדמיות של יוון העתיקה היו נחלתן של אליטות בלבד. הישגיה של תשתית זו חרגו מהנחלת ידיעת קרוא וכתוב לכלל החברה. פול ג'ונסון מגדיר אותה, בצדק, כ"מכונה חברתית עתיקה ויעילה להפליא לייצור אינטלקטואלים".³

footnotes: ² בבלי בבא בתרא כא ע"א. ³ ג'ונסון, תולדות היהודים, עמ' 341.

סיפורו של העם היהודי, במיוחד אחרי ימי בית שני, מגלם את אחת מפרשיות האהבים המופלאות בכל הזמנים, פרשת אהבתו של עם לספר, לתורה. חלק גדול של הספרות הרבנית, במיוחד מסכת אבות, נקרא כמו שיר ארוך ומתמשך בשבחה של תורה ובשבח חיי הלמידה. התורה, כך אמרו חכמינו, היא שכיית חמדה כתובה באותיות של "אש לבנה חרותה באש שחורה".⁴ התורה, על פי מסורת קבלית מאוחרת יותר, היא שם אחד מתמשך של אלוהים, לא פחות מזה.⁵ לדידו של רבי עקיבא הייתה התורה אוויר לנשימה ליהודים.⁶ התורה הייתה החיים עצמם.

footnotes: ⁴ ירושלמי שקלים ו, א. ⁵ גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (ירושלים: מוסד ביאליק, 1976), עמ' 32-85. ⁶ בבלי ברכות סא ע"ב.

חז"ל סיפרו סיפור מקסים על המלך דוד. פעם, אמרו, ביקש דוד מאלוהים לגלות לו מתי ילך לעולמו. אלוהים סירב להשיב לו, אך ניאות לומר שקצו יגיע ביום השבת. מאז עשה דוד את כל שבתותיו בלימוד. כאשר הגיע יומו, מצא אותו מלאך המוות שקוע בלימוד, אינו פוסק אף לרגע קט. כל עוד עסק בלימוד, אומר התלמוד, לא הייתה למוות שליטה עליו. המלאך הגה תחבולה להסיח את דעתו. הוא השמיע קולות רשרוש בענפיו של עץ סמוך. דוד טיפס על סולם כדי לבדוק מה מקור הרעש, ואז החליק ונפל ממנו. לרגע קט חדלו שפתיו להשמיע דברי תורה, ואותו רגע הוציא את נשמתו.⁷ הסיפור הזה מלמד אותנו על השינוי שהתחולל בתודעה היהודית. בעולם המחשבה הרבני, המלך דוד חדל להיות גיבור מלחמה, הנוחל ניצחונות בקרב יותר מכל מלכי ישראל, והפך לחכם ולסמל מסוג חדש של העם היהודי. כל עוד ימשיך העם היהודי ללמוד, כך משתמע מהסיפור, הוא לא יוכל למות.

footnotes: ⁷ בבלי שבת ל ע"א-ע"ב.

במידה שאין לה אח ורע בכל אומה אחרת, הפכו היהודים לעם שעצם קיומו הושתת על בית הספר, בית המדרש, ועל חיים כתהליך אינסופי של למידה. "מאימתי אביו [של ילד] חייב ללמדו תורה?" שואל הרמב"ם. "משיתחיל לדבר... עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו".⁸ וכך, דורות על דורות העניקו קהילות יהודיות עדיפות ראשונה לחינוך. בנימין מטודלה, במהלך מסע בפרובאנס בשנת 1165, יכול היה לספר כי בפוסקייר, עיירה שמספר תושביה היהודים לא עלה על ארבעים, מצויה ישיבה גדולה. מרסיי, שאוכלוסייתה היהודית הגיעה לשלוש מאות נפש, הייתה "עיר של גאונים וחכמים".⁹ (Jerusalem: Keter, 1996), vol. 6, p. 407.

footnotes: ⁸ רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכות ו, י. ⁹ Encyclopedia Judaica

בספרד של המאה החמש–עשרה, שיהודיה היו נתונים לרדיפות מתמידות, הטילה מועצת הקהילה של וליאדוליד בשנת 1432 מסים על בשר ויין, בריתות מילה, חתונות ולוויות, לגיוס קרן שתממן הקמת בתי ספר בכל קהילה שהיו בה לפחות חמישה–עשר משקי בית.¹⁰ תופעות כגון אלה רווחו למעשה בכל קהילה יהודית בימי הביניים. בה בעת ששכניהם פעמים רבות לא ידעו קרוא וכתוב, ניהלו היהודים חיים המוקדשים ללימודים, והעניקו למלומדים שלהם מושבי כבוד ליד קיר המזרח בבית הכנסת. נזיר נוצרי בן המאה השתים–עשרה, מחסידיו של אבלאר, כתב: "יהודי, עני ככל שיהיה, גם אם יהיו לו עשרה ילדים, הוא ילמד את כולם קרוא וכתוב. לא רק לשם רווח הוא יעשה זאת, כמנהג הנוצרים, אלא כדי להבין את תורת האל; ולא רק את בניו, אלא גם את בנותיו".¹¹ (Oxford: Blackwell, 1952), p. 78.

footnotes: ¹⁰ בארון, הקהילה היהודית, כרך 2, עמ' 172. ¹¹ Beryl Smalley, The Study of the Bible in the Middle Ages

כתוצאה מכך התקיים דו–שיח מתמיד עם ההתגלות. בלימוד מצאו עצמם יהודים נכנסים לשיחה לא רק עם התורה, אלא עם דורות רצופים של פרשניה: הלל ושמאי, רב ושמואל, אביי ורבא, רש"י ובעלי התוספות, הרמב"ם והרמב"ן. כמעט בכל נושא הייתה ליהודים גישה למורשת חכמה בת אלף שנה. נטולי מולדת ושלטון, מצאו להם משכן ביקום רוחני בעל אופקים רחבים במקום ובזמן. ומאחר שכל קהילה וכל תקופה הוסיפו את החידושים שלהם בטקסט העתיק, יכלו הם לחוש מעט מן ההתרגשות של מעמד הר סיני. היהדות איננה דת של התגלות מתמשכת, אלא דת של פרשנות מתמשכת.

היהודים גם לא נותרו אדישים לזרמי הגות רחבים יותר שרחשו סביבם, אף שלעתים קרובות נאסר עליהם להשתתף בהם ולתרום את תרומתם. חכמי היהדות המוקדמים ביותר עשו הבחנה מובהקת בין החכמה לתורה, בהקבלה מדויקת לאותה הבחנה שבין ברית בני נוח לברית הר סיני. החכמה הייתה קניין אוניברסלי של המין האנושי, ואילו התורה הייתה מורשת פרטית של עם ישראל. את החכמה ניתן היה לרכוש מכל מקור. "וקבל האמת ממי שאמרה", אמר הרמב"ם.¹² (New York: Dover, 1983), p. 60. ואילו התורה נרכשה בדרך לימוד וקבלה, מהורים ומעל לכל ממורים. היהודים, אם בתקופה ההלניסטית ואם מאוחר יותר במאה התשע–עשרה, היו מוטרדים רק לעתים רחוקות מן העימותים הגלויים שבין דת למדע. הם השכילו להבין כי מדובר בשני תחומים נפרדים — העולם של מה שהווה והעולם של מה שראוי שיהיה. הרבנים הגדולים היו לא אחת אנשים בעלי השכלה הומניסטית רחבה. ספרו הראשון של הרמב"ם עסק בלוגיקה, והוא כתב לא פחות משמונה ספרי רפואה.

footnotes: ¹² רמב"ם, שמונה פרקים, מהדורה מיוחדת לבתי ספר (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשט"ו), הקדמה, עמ' ז; Raymond L. Weiss and Charles Butterworth, Ethical Writings of Maimonides

ואולם תכליתו הגדולה של לימוד התורה הייתה חייה של האמונה עצמה: זו נודעה לימים כ"הלכה", שם הולם לעם "הולך", עם המשתתף במסע מתמיד. ההלכה לא הסתפקה בפולחן הדתי; כל אחד מהיבטי החיים — נושאי מסחר וממון, יחסים בין איש לאישה, בין הורים לילדים, עניינים הקשורים למזון וענייני אישות — זכה בה לחוקים מדודים להפליא, להרמוניה של קדושה. הרעיון היסודי של היהדות היה, ועודנו, שאנו מכניסים את האל לעולמנו באמצעות מעשים ופעולות יומיומיות, בדיוק כשם שספר בראשית משרטט את הדרמה הדתית במונחים של מציאות יומיומית שגרתית. הבית, מקום העבודה וכיכר השוק הריהם זירות דתיות לא פחות מבית הכנסת. ישעיהו ליבוביץ' המנוח ביטא רעיון זה בניסוח קולע באמרו שהיהדות איננה דת של שירה בלבד, אלא גם של פרוזה.¹³ זה כמובן היה המסר שהעבירו הנביאים. עמוס, הושע, מיכה, ישעיהו — כולם ראו בהגינות, בנדיבות הלב, במשפט צדק ובנועם הליכות מבחנים לחיים שהאדם חי מתוך היענות לדבר אלוהים. ואולם במקום שבו נכשלו הנביאים, נחלו הרבנים הצלחה. אף שלא ניחנו ברטוריקה חוצבת להבות, הצליחו חכמי הדורות, בתקופות קשות, ליצור קהילות פעילוֹת של חן וחסד קולקטיביים. נדמה היה כי משאבד להם בית המקדש, בנו אותו היהודים מחדש, במקום אחר — במעשים במקום באבנים, במילים במקום בטיט ובמלט. השכינה מצאה לעצמה בית בחייהם של בני אנוש.

footnotes: ¹³ ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל (תל אביב: שוקן, תשל"ו), עמ' 17, 22-21.

ואולם הישגיו של עולם התורה לא הצטמצמו לתחומי הרוח והמוסר; העולם הזה התברך גם בהישגים מדיניים. שכן דווקא כאן, בתחום לימוד התורה, שבו ניהלו חז"ל, ובמידה ניכרת של הצלחה, את הקרב הגדול של המדינאות מיוסדת–הברית, מעצבים חברה ובה נגישות שוויונית לכבוד האדם. ראוי להיזכר באקסיומה של הרוחניות הדמוקרטית: מאחר שיֶדע פירושו כוח, ומאחר שחלוקת הכוח היא עיקר דאגתה של המדינאות, חלוקת הידע היא הנושא בה' הידיעה המשפיע על מבנה החברה. לא ברחובות אף לא מאחורי בריקדות כי אם בבתי מדרש הגיעו הרבנים אל שלושת האידיאלים הנעלים, שהגתה לימים המהפכה הצרפתית: שוויון, חירות ואחווה.

היהדות היא דת שוויונית, אך במהלך העידן המקראי נותרה ישראל חברה מדרגית. היו בעם מלכים וכוהנים, שושלות שליטים בתחום הארצי ובתחום הרוחני. רק לאחר שנעלמו הללו יכולה הייתה ישראל להפוך לממלכה אמיתית, ממלכה שכל תושביה כוהנים. הצהרותיהם של החכמים בנוגע לסטטוס בחברה של תורה הן הצהרות נחרצות: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".¹⁴ "בשלושה כתרים נכתרו ישראל... כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם; כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי; כתר תורה, הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל... כל מי שירצה יבוא וייטול".¹⁵ אלה הן הצהרות שוויוניות בעליל, ומהן משתמע כי החינוך לכל ציין את קצן של האליטות השושלתיות.

footnotes: ¹⁴ בבלי הוריות יג ע"א; ירושלמי הוריות ג, ה. ¹⁵ רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג, א.

גם החירות הטרידה את העם היהודי מאז יציאת מצרים. כיצד משלבים את החופש עם ההתאגדות, את החירות עם החוק? חוקים הם סייגים לחופש, אלא אם הם עולים בקנה אחד עם מאוויינו. ברם, פירוש הדבר שהחירות היא בראש ובראשונה בעיה של השכלה. שכן אם החוק מתנגש עם רצוני, הרי שמה שאני חווה אינו חופש אלא סייג. רק אם הרצונות של הפרט מתחנכים להתעלות מעל לאנוכיות אל טובת הכלל, הפרט חווה את החוק כחופש עצמו — כפי שנאמר בספר תהלים: "ואתהלכה ברחבה כי פקדיך דרשתי".¹⁶ חכמים פירשו את הכתוב בלוחות הברית שהוריד משה מן ההר במשחק מילים משובב נפש: "'והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות' — אל תקרא חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".¹⁷ משמע, רק לאחר שהחינוך יחרות את החוק בלבות האזרחים, יוכלו הם לחוות חופש קולקטיבי.

footnotes: ¹⁶ תהלים קיט:מה. ¹⁷ משנה אבות ו, ב.

מכאן נובעים שוויון וחירות. אך כיצד נוכל ליצור אחווה בקרב עם סורר ומורד כעם היהודי? תשובתם של חכמי ישראל נעוצה בתרגום הסכסוך למחלוקת ובהפיכת המחלוקות עצמן לפעימות הלב של חיי הרוח. הספרות הרבנית כולה אינה אלא אנתולוגיה של מה שכינו חז"ל "מחלוקת לשם שמים".¹⁸ (Northvale, N.J.: Jason Aronson, 1991), pp. x-xviii. כיוון שירשו עולם שבו יהודים המיטו על עצמם אסון בשל סכסוכים פנימיים, נטלו חכמים את המחלוקות והעתיקו אותן אל בית המדרש. שם, ושם בלבד, היו יהודים מסוגלים לבנות מתוך תרבות של יחידים חזקי אופי ושל דעות מנוגדות בעליל את החברותא של לימוד בצוותא.

footnotes: ¹⁸ ראה Jonathan Sacks, Arguments for the Sake of Heaven

החזון היהודי — שהוא מורכב, דק הבחנה ופרוש על פני ספרות עשירה שנלמדה במשך דורי דורות — מושתת על רעיונות פשוטים. כיוון שאלוהים עומד מעל לטבע, אנו — שהתברכנו בתודעה עצמית, בדמיון וביכולת בחירה — מסוגלים להתעלות מעל הטבע שלנו, אף שהוא לא אחת אכזרי ותוקפני. כבריות ביולוגיות, הומו ספיינס, איננו אלא "עפר מן האדמה". אלא שיש באפנו גם נשמת אלוהים. המרקסיזם, הניאו–דרוויניזם וכל שאר הצורות הרבות של דטרמיניזם, אינם עולים בקנה אחד עם החוויה הבסיסית ביותר שלנו של חיי המוסר. אלף פעמים ביום אנו בוחרים. אנו בוחרים לומר דווקא דבר זה ולא אחר; מבכרים מעשה אחד על פני משנהו; ויודעים אנו שאילו בחרנו בחירה שונה, היינו אומרים ונוהגים אחרת. מתוך עובדה פשוטה זו נגזרת אמת רבת–חשיבות: בשל יכולתנו לשנות את עצמנו, אנו יכולים לשנות ביחד את העולם.

אולם לשם כך דרוש מאמץ כביר לפעולת–יחד. והיחד הזה אינו מושג באמצעות יחידים כי אם באמצעות משפחות וקהילות ברחבי העולם במשך דורות רבים. חלק ניכר של היהדות כרוך ביצירת אותם מבנים של יחד באופן המכבד את הפן האינדיבידואלי, אך בה בעת מאחד אותנו ביצירת דברים שאינם קיימים אלא כאשר הם נעשים במשותף. היהדות היא הניסיון השאפתני לבנות חברה מתוך מערכות יחסים מיוסדות–ברית, מתוך התאגדויות של יחידים חופשיים שכל אחד מהם מכבד את שלמות זולתו, והם מחוברים אך ורק במילים — במחויבויות מוסריות הניתנות בכנות, מתקבלות באמון ומכובדות בנאמנות. מושג הברית לא עיצב רק את ההשקפה היהודית על מוסדות חברתיים, אלא גם, ובאורח מהותי, את השקפתנו על הקשר שבין האל לאנושות. הגם שמוקדם בתולדות האנושות ראה עם ישראל את אלוהים כמי שמתערב בענייניו של האדם — באמצעות המבול, יציאת מצרים, המדבר, כיבוש הארץ — היה זה אך ורק בתקופת "ילדותו" של העולם. אלוהים הוא קריאה לאחריות אנושית, הקול שאנו שומעים רק אם לומדים תחילה להקשיב, הקול המזמן אותנו לעשות מעשה.

כיצד מתחברים אפוא הרעיונות הללו עם חיים יהודיים? נוכל להפיק תועלת בהקשר זה אם נעמיד את היהדות, כחיים של אמונה, כנגד הציביליזציה של יוון העתיקה וביטויה הראשון במעלה, קרי הפילוסופיה. הפילוסופיה מייצגת אמת שיש להגותה, בעוד היהדות מייצגת אמת שיש לִחְיותָ. יוון היא תבנית החכמה, החיפוש אחר הידע של מה שהווה. ואילו היהדות היא דת תורה, כלומר ידע מיוסד–ברית של מה שראוי להיות. ועל כן, אף על פי שהיהדות היא מכלול אמונות, אין היא דת במובן המקובל של המילה, אלא סדרה של אמיתות שהופכות אמיתיות אך ורק מתוך העובדה שחווינו אותן. בכך שאנו חווים אותן, אנו הופכים את ה"ראוי להיות" ל"הווה". אנו מפיקים פיסה של שלמות בעולם לא–מושלם, ויוצרים אמת חיה, חיים של אמונה. בשמירת המצוות — או ליתר דיוק, הכנסתו של אלוהים, קולו של העולם כפי שהוא ראוי להיות, לתוך העולם ההווה — אנו מורידים את השמים אל הארץ.

רוב המצוות נכללות באחת משלוש קטגוריות. ישנן אלה הנקראות בקווים כלליים "משפטים". הן כוללות את כל ההנחיות המפורטות של החוק האזרחי והפלילי, כלליו של אלטרואיזם הדדי וצדק חלוקתי המעצבים את החקיקה הסוציאלית של היהדות. הקבוצה השנייה היא ה"חוקים", כגון האיסורים על אכילת מאכלי חלב ובשר ביחד או על לבישת מלבושי שעטנז. אלה נחשבים לעתים כציוויים חסרי טעם. הרמב"ם מבטל את הרעיון הזה, ובצדק.¹⁹ החוקים, ביסודם, "משובצים בטבע", ובשמירה עליהם אנו מכבדים את שלמותו של עולם הטבע.²⁰ בהתאם לכך אין אנו מערבבים בדים העשויים מבעל–חיים (צמר) עם אריגים מן הצומח (פשתן), או חיים של בעל–חיים (חלב) עם מוות של בעל–חיים (בשר). מאחורי מצוות אלו ודומות להן עומד הרעיון שאלוהים הוא בוראו של המגוון הביולוגי, לא של אחידות הכלאיים. בשמירתן אנו רוכשים את ההרגל להעניק יחס יפה לבעלי–חיים ולדאוג לסביבה. הצו האקולוגי של היהדות הריהו איזון בין "מלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א) ובין "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב). הנה כי כן, קיבלנו חוקים נגד תופעות של בזבוז מיותר, הרס מינים, גזל וניצול–יתר של הסביבה. העיקרון המנחה הוא שאנו ממונים לשמור על העולם למען דורות העתיד.

footnotes: ¹⁹ רמב"ם, מורה נבוכים, תרגם יוסף דוד קאפח (ירושלים: מוסד הרב קוק, 1977), חלק ג, פרק לא, עמ' שמו. ²⁰ ראה שמשון רפאל הירש, איגרות צפון, תשע–עשרה איגרות על היהדות (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ז), מכתב אחד–עשר, עמ' מג-מד.

קבוצה גדולה נוספת של מצוות — "עדות" — קשורה לזהותנו כחלק מעם ומסיפורו. כך אנו חוזרים בחג הפסח למצרים, אוכלים את לחם העוני ואת מרור העבדות; כך בחג השבועות אנו חוזרים למעמד הר סיני, שומעים את עשרת הדיברות ומשתתפים בברית; וכך בחג הסוכות אנו מחדשים את מסעם של בני ישראל במדבר באמצעות הישיבה בסוכה. חגי ישראל הריהם הפיכה עילאית של היסטוריה לזיכרון, להעברת אירועים מן העבר הרחוק אל החוויה האישית של ההווה. כשאני שומר את מצוות החג אני נוכח לדעת, בעוצמה שאין שנייה לה, כי אינני אטוֹם בודד ומנותק, אלא אות בספר התורה שעדיין לא הושלם שנכתב בידי אבותיי, שעברם חי ופועם בתוכי.

מעבר לאלה קיימות שלוש המצוות הגדולות שהן תמצית האמונה היהודית. הרמב"ם התווה את שלושה–עשר עיקרי האמונה המפורסמים. אולם אפשר להוסיף לתמצתם, כפי שעשו רבי שמעון בן צמח דוראן בימי הביניים ופרנץ רוזנצווייג בעת החדשה, לכדי שלושה בלבד: בריאה, התגלות וגאולה.²¹ בשבת אנו חיים את הבריאה; בלימוד התורה אנו חיים את ההתגלות; ובמעשי חסד, קרי אהבה מיוסדת–ברית, חיים אנו את הגאולה. אין אנו מתפלספים על הדברים הללו, אלא מגלמים אותם. הדת היהודית אינה סובבת בראש ובראשונה סביב עקרונות אמונה ותיאולוגיות; אין היא אמונה שיש להגותה, אלא אמונה שיש לִחְיוֹתָ.

footnotes: ²¹ מנחם קלנר, תורת העיקרים בפילוסופיה היהודית בימי הביניים (ירושלים: סדרת הֵילַל בן חיים, 1991).

לעולם לא תוכל תיאוריית שדה מאוחדת ליישב סוף כל סוף את השאלה האם היקום נברא בידי אלוהים אישי אם לאו. לעולם לא תוכל חקירה היסטורית להשיב על השאלה האם הקול ששמעו בני ישראל בהר סיני היה אמיתי או דמיוני. לעולם לא תוכל תורה מדינית לקבוע האם תיתכן חברה צודקת וחומלת. כך הדבר לא משום שאלה הם דברים לא–רציונליים, אלא משום שהם מייצגים אמיתות שאינן יכולות להתממש אלא בחיים. אני יכול להאמין שהאהבה קיימת, או להאמין שזוהי אשליה. שתי ההשקפות הללו הן עקיבוֹת ולכידוֹת. עליי לבחור, ובחירתי תעצב את חיי, תניע אותי להינשא או להישאר מרוחק, לקיים אולי "מערכת יחסים" אך להימנע ממחויבות מוחלטת של אדם אחד לאדם אחר. מתוך אמונתי באהבה, אני מוצא אותה. באי–אמונתי בה, עולמי מתרוקן ממנה. אמונה איננה רציונלית אף לא אי–רציונלית; אמונה היא אומץ הלב להיכנס למחויבות כלפי אחר, בין שהוא אנושי בין שהוא אלוהי. האמונה היא הנחישות להפוך "ראוי להיות" ל"הווה". היא הנכונות להאזין לקול שאינו שלי, ובהקשבה לקול הזה, לאזור כוח כדי לאחות עולם שבור. האמונה היא אמת שנעשית ממשית בדרך שבה אני חי.

והאמונה אכן מצליחה. במרוצת הדורות, נודעו היהודים במשפחותיהם ובקהילותיהם החזקות, בתשוקת הלימוד ובחיי הרוח שלהם, במחויבותם לסייע לאביונים, לנצרכים ולמדוכאים. איכשהו, הצליחו היהודים לשמור על כבודם בעיצומו של דיכוי, ועל תקוותם — בעיצומן של רדיפות. בכמה מן הזמנים האפלים ביותר שידע האדם, הם נותרו אנושיים וחופשיים. בגטו קובנה, בתחילת שנות הארבעים, אירע מחזה מופלא בבית הכנסת הארעי. המתפללים ידעו כבר איזה גורל מצפה להם. בוקר אחד הפסיק שליח הציבור את התפילה באמצעה ואמר, "איך אוכל להודות לאלוהים על חירותי בשעה שאני אסיר המצפה למותו? רק משוגע יוכל לשאת את התפילה הזאת עכשיו". הרב השיב לו בנועם, "חלילה לנו שלא לומר את הברכה. אויבינו מייחלים להפוך אותנו לעבדים. אך גם בשעה שהם שולטים על גופינו, אין הם אדונים לנשמותינו. באמירת הברכה הזאת, אנו מוכיחים שאפילו במקום הזה אנו מסרבים לנחול תבוסה. אנחנו אנשים חופשיים המצויים בשבי זמני. כך נחיה וכך, במקרה הצורך, גם נמות".²² (Macon, GA: Mercer University, 1997), pp. 142-143.

footnotes: ²² Jonathan Sacks, Faith in the Future

היהדות הביאה אנשים רגילים לנהל חיים בלתי רגילים. אני מאמין בעומק לבי שאין שום דבר מיוחד ביהודים. ההבדל, על פי הניסוח הקולע של מנחם קלנר, אינו טמון בחוֹמרה אלא בתוכנה, לא במה שיהודים הנם אלא במה שהם נקראים להיות.²³ (Albany, NY: State University of New York, 1991), pp. 5-7. ומעל לכל — כיוון שמעולם לא שכחו את האידיאלים שלהם, הגם שתכופות קצרה ידם מליישמם — היו היהודים מוכנים ומזומנים לדברים גדולים בשעת כושר. מבין אלה, הדבר הגדול ביותר בעת המודרנית היה לבטח הקמתה של מדינת ישראל, אחד ההישגים שלא היה דומה לו בסיכוייו הקלושים בכל הזמנים. הדבר לא היה יכול להתרחש לעולם אלמלא הקפדנו, במשך כמעט אלפיים שנה לאחר חורבן בית המקדש, לחוג את הפסח ולסיים מדי שנה את הסדר במילים "לשנה הבאה בירושלים". הטקס הזה, הרציף והעתיק ביותר בעולם, הוא שהניע את משה הס לכתוב, את תיאודור הרצל לפעול ואת המוני היהודים במזרח אירופה להגיב על קריאתו. וזה הדבר שהוא אחד משני האתגרים הגדולים של העתיד.

footnotes: ²³ Menachem Kellner, Maimonides on Judaism and the Jewish People

ציינתי כבר לעיל שהיהודים נוכחו שקל להם יותר להיות כפופים לריבונות האל בתקופות שבהן היו שליטיהם גויים מאשר בתקופות שבהן היו שליטיהם יהודים. אירוניה נוספת יש בעובדה שאף שהיהדות היא אמונה ארצית — המקדשת את הממד הפיזי ומוצאת את האל בָּעונג — היה קל יותר ליהודים לתפקד בעתות מחסור מאשר בזמני שפע, והם היטיבו להתמודד עם רדיפות יותר מאשר עם שוויון אזרחי ושלום. הזמנים הקשים הניבו את המיטב שבהם, והזמנים הטובים הורידו אותם לעתים לשפל המדרגה.

מעובדות אלו, יותר מאשר מכל דבר אחר, אני למד שהמסע היהודי, הרחוק מסיומו, הגיע לשלב המרגש ביותר. כיום, לראשונה מזה אלפיים שנה, יש לנו מדינה ריבונית בישראל, ואנו נהנים מחופש ומשוויון בתפוצות. יש לנו הזדמנות, שלא הייתה לנו כמעט מעולם, להצליח במקום שהיהודים נכשלו בו במהלך ההיסטוריה — לבנות חברה מיוסדת–ברית בארצנו אנו, ולקיים דו–שיח עם האנושות במקומות אחרים. אני, מצדי, בשום פנים ואופן לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות.

מעולם בתולדותיהם לא נהנו היהודים ממידה רבה כל כך של חופש ועושר, ממגוון ומאפשרויות בחירה רבים כל כך, כמו אלה שאנו מתברכים בהם היום בדמוקרטיות הליברליות של המערב. קונה ממוצע במרכול ממוצע נתקל בשורה של מצרכים שמאה שנה קודם לכן המלך העשיר ביותר אף לא חלם עליהם: נסיעה שלפני שנות דור הייתה נמשכת חודשים, אורכת היום שעות בלבד. שיגרנו לווייני מחקר לפלנטות רחוקות, צילמנו לידות של גלקסיות, ירדנו לעומק מקור היקום ופענחנו את המבנה הביולוגי של החיים עצמם. גבולות האפשרויות שבידי האדם מתרחבים להם מדי יום. ההתקדמות המסחררת במשך המאה הקודמת מותירה הרחק מאחור כל התקדמות אחרת בהיסטוריה הארוכה של הקִדמה. עד תחילת המאה העשרים לא צלח שום ניסיון להגשים את אחד החלומות הנושנים ביותר של האדם: טיסה ממונעת. היום מעבורות חלל הן עניין שבשגרה. המאה שלנו הייתה המאה של הרדיו, הטלוויזיה, קרני הלייזר, המחשב, כרטיס האשראי, הבינה המלאכותית, התקשורת הלוויינית, השתלת האיברים והמיקרו–כירורגיה. השגנו תקשורת כלל–עולמית המתבצעת כהרף עין וסיפוק מיידי של רצונותינו.

אלא שבמקביל לצעדי הקדמה הללו, חל בארצות המערב גידול חסר תקדים במחלות דיכאוניות, בהתאבדויות, בהתמכרות לסמים ולאלכוהול, באלימות ובפשע. מאז שנות השישים של המאה העשרים, בקרב כמעט כל הדמוקרטיות הליברליות של המערב, הוכפל שיעור הגירושים פי שישה, מספר הילדים שנולדו מחוץ לחיי נישואין הוכפל פי חמישה ומספר הילדים הנמנים עם משפחות חד–הוריות עלה פי שלושה. השינויים הללו לא היו פטורים מתשלום מחיר. סיכוייהם של ילדים להזדקק כיום לעזרה פסיכיאטרית או לחפש אותו גדולים פי שלושה עד עשרה מאלה שהיו להוריהם.

יש סיפור ישן ויפה על חכם יהודי, שליטף את זקנו, הרים את מבטו מכרך התלמוד ואמר: "תודה לאל, המצב שפיר". לאחר הפוגה קצרה המשיך, "אבל אמור לי... אם המצב שפיר כל כך, איך זה שהוא גרוע כל כך?" זוהי לבטח השאלה בה' הידיעה של תקופתנו. התשובה היהודית עליה היא כי בהשגת השפע החומרי איבדנו את גישתנו המוסרית והרוחנית. מתוך הבקיאות הטכנית שהשגנו, איבדנו את הקשר לשאלה: "לאיזו מטרה?" ביחסנו ערך למדע על חשבון המוסר, אנו משיגים ידע חסר תקדים של מה שהווה, וספקות רבים מאי פעם באשר למה שראוי שיהיה.

התופעה הוותיקה ביותר הידועה בהיסטוריה היא כי ציביליזציות שנראו פעם בלתי פגיעות שוקעות ונופלות. הדבר אירע לכולן — ממסופוטמיה ומצרים עד יוון של אלכסנדר הגדול והאימפריה הרומית, מהרייך השלישי ועד ברית–המועצות. מה הסיבה לכך? ברטרנד ראסל נתן לכך מענה מלא תובנה מאין כמותו, כאשר כתב על שתי התקופות שהעריץ יותר מכל:

מה שאירע בתקופה המופלאה של יוון אירע שוב ברנסנס של איטליה. מגבלות המוסר המסורתיות נעלמו, מאחר שנחשבו כרוכות באמונות טפלות; ההשתחררות מן הכבלים העניקה ליחידים חיות ויצירתיות, שהניבו פריחה נדירה של גאונות; אלא שהאנרכיה והבגידה שבהכרח נבעו מהתנוונות מידות המוסר גרמו לאיטלקים אימפוטנציה קולקטיבית, והם נפלו, כמו היוונים, תחת ידיהן של אומות פחות מתורבתות מהם, אך לא עניות כל כך בלכידותן החברתית.²⁴ (London: George Allen & Unwin, 1962), pp. 18-19.

footnotes: ²⁴ Bertrand Russell, History of Western Philosophy

דרכן של חברות בתהליך שגשוג שמערכת כללי המוסר שלהן מתרופפת והולכת. משמעת והטלת מרות שהיו מובנות מאליהן בחשיבותן בעתות מחסור, אינן נחשבות עוד הכרחיות בתקופות של שפע. האיסורים נזנחים, ודבר אסור הופך בהדרגה נועז, אוונגרדי ולבסוף נורמלי. תחושת המטרה המשותפת מפנה את מקומה לאידיאל הגשמה עצמית של היחיד; ובתחילה, דבר אינו מתרחש. בניגוד לאזהרות מבשרות רע של מטיפי מוסר, החיים ממשיכים כרגיל, משום שהשפעתו של שינוי מוסרי איננה מתממשת אלא שנים, לעתים אף דורות, לאחר שהתחולל. אפשר לזנוח מוסדות כדוגמת המשפחה בלי אבידה נראית לעין בטווח הקצר. כאשר השבר החברתי מגיע לשלב קריטי, מתברר שמאוחר מדיי לתקנו. שכן ההרגלים הספיקו לרדת לטמיון והשליטה העצמית הושלכה לבלי שוב. הקול המוסרי עצמו מתחיל להישמע כהפרעה בלתי מוצדקת לחופש האישי. לעת הזאת הגיעה החברה לשלב שאותו תיאר ברוב שנינות ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס כנקודה שבה "איננו יכולים לסבול לא את מעשי השחיתות ולא את התרופה להם".²⁵ (London: Hutchinson, 1988), p. 294.

footnotes: ²⁵ צוטט אצל Robert Bellah et al., Habits of the Heart

ציביליזציות אחרות נכשלו משום ששכחו את האמיתות הקשות הללו, שהולכות לאיבוד בקלות כה רבה בעתות שפע. היהודים לא שכחו מעולם. הם הפכו את הזיכרון להתחייבות דתית ולא חדלו לחיות את ההיסטוריה שלהם. הם בנו קהילות סביב בתי ספר, והורו את ניסיונם לילדיהם ברוב שקדנות. הם מעולם לא אפשרו לחדוות ההווה להאפיל על לקחי העבר או על האחריות כלפי העתיד. זו הסיבה לכך שיהודים היו ונותרו קול חשוב בשיח המוסרי של המין האנושי.

חיים אנו בתקופה של דאגה וחוסר ביטחון. ליהודים יש ניסיון בן יותר מאלפיים שנה של חיים בחוסר ביטחון. חיים אנו בתקופה של תקשורת גלובלית. העם היהודי הוא הדוגמה החיה הבולטת ביותר של עם כלל–עולמי. חיים אנו בתקופה של בלבול מוסרי. בתקופה כזאת חיו גם הנביאים, והם הותירו לנו חזון מוסרי בעל עוצמה בל תימחה. יהודים צפו מקרוב במחזה עלייתן ונפילתן של מצרים, אשור, בבל, פרס, יוון ורומא. אחד היתרונות שהיסטוריה בת ארבעת אלפים שנה מעניקה לעם הוא שכל אירוע מוכר לו מימים עברו. אנו נקראים להיות ציוני דרך במדבר, מורי נבוכים.

כיום רווחת השקפה שלפיה כל אורחות החיים וסגנונות החיים תקפים במידה שווה. עצם השיפוט נחשב לעוול מוסרי, כיוון שהוא תוקף את העיקרון שכל אחד מאתנו צריך להיות חופשי לחיות כראות עיניו. יש גרעין של אמת בגישה זו — כלומר כל אחד מאתנו הוא אדם ייחודי וישנן דרכים רבות לחיות חיים טובים. מכאן ואילך, אם נשאל לנו משפט של הפילוסוף ג'רמי בנתאם, מדובר ב"שטויות על קביים". יש אורחות חיים המוליכים לאושר, אחרים מוליכים לתסכול, לבדידות, לאכזבה ולייאוש שקט. הצרה היא שאנו מגלים את מה שאינו פועל בשלב מאוחר מדיי. קשה לך למחוק בגיל העמידה את השגיאות שעשית בבחרותך. החיים הם ניסוי שאי–אפשר לחזור עליו, ואם פנינו לנתיב הלא–נכון, נתקשה לשוב ולהתחיל מהתחלה. אחת מן הסגולות האנושיות הבולטות ביותר היא הרציונליזציה, יכולתנו האינסופית כמעט להצדיק את שגיאותינו, כדי לחסוך מעצמנו את הטרחה הכרוכה בתיקונן.

זו הסיבה שליהודים היה חשוב כל כך להעביר לדורות העתיד את התנסותם שלהם ואת זו של אבותיהם — התנסות שלא אחת נרכשה במחיר יקר. אורח חיים זוכה לשרוד לא בגלל כוח או פופולריות, אלא משום שהוא מדבר אל מה שהוא בר–קיימא ברוח האדם — הוא פונה אל המיטב שבנו ומסייע לנו לחיות אותו. אורח החיים הזה יוצר מוסדות יציבים ומגלם כושר צמיחה והתחדשות. הוא מעניק למקיימים אותו תחושת צדק כה עמוקה, עד שהם מבקשים להעבירו הלאה אל הדור הבא. יש בו דבר מה — סוג של יופי או אמת או נועם — שכמו מאציל מתפארתו על מצבו של האדם, שהוא נוּגה בלעדיו. אם תמצאו מסורת כזו, שאומצה בלי כפייה במשך מאות בשנים, יש בידיכם סימן ברור למדיי לכך שהיא מכילה אמיתות חשובות באשר למהותה של האנושיות. זה מה שהיהדות היא בשבילי.

מתיו ארנולד אמר פעם: "כל עוד העולם ממשיך להתקיים, כל מי שחפץ להתקדם בדרכי צדק, יבוא אל עם ישראל לשאוב מרוחו, כאל העם שהתברך בחוש צדק שלא היה חזק ויוקד ממנו".²⁶ (London: Smith, Elder, 1876), p. 58. העם היהודי עדיין רחוק מהשלמת משימתו, ויהיה הוגן יותר לומר שאך לעתים נדירות היה הצורך בתרומתו לציביליזציה דוחק כל כך. בפעם הראשונה אנו חיים בחברות פלורליסטיות, שבהן יש ליהודים הזדמנות להיכנס לשיח הציבורי בתנאים של שוויון וחופש. וזו הפעם הראשונה מאז שקיעתן ונפילתן של יוון ורומא העתיקות שבה עומד על הפרק מאבק אמיתי בין רעיונות היהדות ובין רעיונות ניאו–אליליים בנושאי קבלת אחריות, מיניות, המשפחה, קדושת חיי האדם, שלטון החוק, האובייקטיביות של ערכי המוסר והאתיקה של השוק והזירה הציבורית.

footnotes: ²⁶ Matthew Arnold, Literature and Dogma

יש לנו סיפור עתיק לספר, אך זהו סיפור שלעולם לא יאבד את השפעתו, כל עוד יחפשו בני אנוש אחר משמעות וקשר, וגם חן וחסד, בלב לבם של החיים הקולקטיביים, כל עוד קיימים עדיין אלה הרואים ארמון בלהבות וחפצים להצילו מן האש. מסע ארוך זה של רעיונות מאז ימי אברהם ועד ימינו הוא–הוא תשובתי לשאלה השנייה: מה זה להיות יהודי?

ברצוני לפנות עתה לשאלה הסופית: מה השתבש? מדוע, בעיצומה של תקופה שבה אנו חופשיים מאי פעם להיות יהודים, רבים כל כך מאתנו חדלים להיות יהודים? מהו הצל המעיב על החיים היהודיים היום?