Radical Then, Radical Now, Part IV; The Future, 13 In the Valley of the Shadow
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בשנת 1958 עבר רב חסידי להתגורר בשכונת קיו גארדן הילס שבעיר ניו יורק. באותם ימים, קיו גארדן הילס לא הייתה מרכז של חיים חסידיים. הופעתו של הרב המזוקן בלבושו המוזר — מגבעת פרווה ומעיל שחור ארוך — שיוותה לו מראה אקזוטי. שנות החמישים באמריקה היו תקופה של פיתוח מגורים בפרברים ושל אימוץ התרבות האמריקנית. במיוחד עבור היהודים הייתה אמריקה העולם החדש — מקום מפלט מחשרת העבים של אירופה. עולם החסידות היה זר ליהודים שעברו אמריקניזציה, והרב נראה כתופעה השייכת למקום אחר ולזמן אחר. להפתעתם של היהודים, הוא הגיע לשכונה לפתוח בה שטיבל, בית כנסת בסגנון הישן, מן הסוג שהיה קיים בעיירות הקטנות של פולין ורוסיה.
בחור צעיר בשנות העשרה לחייו, לא דתי במיוחד, הוקסם מן הרב שזה מקרוב בא. משועמם מן התפילות שנערכו בבית הכנסת המקומי שלו, החליט הצעיר לבקר בשטיבל שהקים הרב החדש. הוא מצא בית תפילה מוזר, קצת שלא מן העולם הזה, אך מסקרן. לאחר תום התפילה ניגש אליו הרב. הוא אמר לו שחג הפסח מתקרב, ובחג הפסח, הרי דרוש ילד שישאל את ארבע הקושיות בתחילת הסדר. לרב עצמו אין ילד שמסוגל לשאול שאלות, אלא תינוקת בת כמה חודשים בלבד. האם יואיל בטובו האיש הצעיר, להצטרף לרב ולרעייתו בסדר, כדי לשאול את הקושיות?
הצעיר קיבל את ההזמנה, וכשהגיע לסדר, הופתע לראות בין הרב לרעייתו עגלת תינוק גדולה. בני–הזוג הביאו את התינוקת שלהם, שנמה את שנתה, אל שולחן הסדר, להיות נוכחת בעת קריאת ההגדה. הסדר החל, הבחור הצעיר קרא את הקושיות, והרב החל לקרוא את מילות התשובה המוכרות בעברית. לאחר מחצית השעה התעוררה התינוקת והחלה לבכות. הרב ביקש את רשותם של אשתו ושל האורח לפרוש מן השולחן לזמן מה. הוא נטל את התינוקת בזרועותיו וניגש לחדר השינה. הצעיר יכול לשמוע את הרב מרגיע את בתו, רוקד בעדינות סביב החדר, ושר לה אותו שיר שוב ושוב. השיר היה ביידיש והצעיר לא הבין את מילותיו. אך עד מהרה חדלה התינוקת לבכות ונרדמה. הרב חזר לשולחן והסדר נמשך. בכך יכול היה הסיפור להסתיים, אלא שהיה לו המשך.
הבחור הצעיר, שהיה מוקסם מן הרב ומן הרוך שגילה כלפי התינוקת, החל להתעניין בקורותיו. התברר לו שהרב הגיע מוורשה, שם למד בעת שפרצה מלחמת העולם השנייה, ונישא זמן קצר קודם שהחלה. כמו כל היהודים האחרים מצאו עצמם בני–הזוג אסירים בגטו. התנאים היו נוראים והחמירו משבוע לשבוע. הגטו היה מוכה רעב ומחלות, ואנשים שכבו מתים ברחובות ולא זכו אפילו לקבורה.
הרב הועבר עד מהרה לטרבלינקה, ומשם נלקח למחנות ריכוז נוספים. מספר האסיר הכחול שלו נותר עדיין מקועקע על זרועו. גם רעייתו נלקחה למחנה ריכוז, שם ביצעו בה רופאים נאציים ניסויים רפואיים. איכשהו שרדו שניהם את תופת המחנות. אחרי המלחמה, כחושים וחיים למחצה, נלקחו השניים למחנות עקורים, שבהם שהו עד שיכלו לבוא לאמריקה.
רופאים בארצות–הברית בישרו לאשת הרב כי איבדה את פוריותה בשל הניסויים שעברה במחנות, ומכאן שבני–הזוג לא יוכלו להביא ילד לעולם. אלא שהשניים סירבו לאבד תקווה. הם ביקרו אצל מומחים ובדקו במשך שנים את כל הדרכים הרפואיות האפשריות. יותר מעשר שנים מאוחר יותר, התרחש הדבר סוף כל סוף. אירע נס, כך נראה היה להם, והיא הרתה. נולדה להם תינוקת, וזו התינוקת שהרב הרדים בזרועותיו בליל הסדר.
אך לא זה הדבר ששינה את חייו של הצעיר. מה ששינה אותם באמת, ושכנע את הצעיר להיות אדם דתי — ובסופו של דבר גם רב, תפקיד שהוא ממלא עד היום — היה ההבנה, שהפציעה בו לאִטה, של מילות השיר ששר הרב לבתו בעת שהרקיד אותה על זרועותיו, של פירושן ושל מה שהן מסמלות. מה היו אותן מילים שזומרו שוב ושוב לתינוקת בפיו של הרב שעבר את מוראות גטו ורשה וטרבלינקה, שנכנס ויצא בשעריו של הגיהינום? היו אלה מילים ביידיש: ס'איז גוט צו זיין א ייד, ס'איז גוט צו זיין א ייד. "טוב להיות יהודי. טוב להיות יהודי".¹
footnotes: ¹ שמעתי את הסיפור הזה מפיו של האיש הצעיר עצמו, כיום הרב יצחק רובין מבית הכנסת של דרום מנצ'סטר.
עמדתי פעם במחנה אושוויץ וחשתי כיצד הדם קופא בעורקיי. נכנסתי בשעריו של שטאמלאגר (המחנה הראשי) אושוויץ, שעליהם התנוסס הכיתוב ששם ללעג ולקלס כל משמעות באשר היא: ארבייט מאכט פריי ("העבודה משחררת"). פסעתי בשדות ההרג של אושוויץ–בירקנאו, מקום שם הומתו בגז, נשרפו והפכו לאפר קהילות יהודיות שלמות משבדיה עד יוון ועד הונגריה. עמדתי באולמות שעדיין נותרו בהם חפציהם האחרונים של הקרבנות — הרים של מזוודות, ערימות של מברשות שיניים ומאות אלפי נעליים, שנאספו ונשמרו על אף שהיו בלויות ומרופטות — והבנתי שבעיני הנאצים לא היה בנמצא חפץ חסר ערך במידה שתצדיק את השלכתו, למעט חייהם של יהודים. מיליון זוגות נעליים ניצלו. מיליון נפשות נספו. אחר כך חוויתי את הדממה המבליעה מילים ומשילה מהן את משמעותן.
יש ביהדות שתיקות, אמר פעם אלי ויזל, אך איננו מדברים עליהן.² אחרי השואה אירעה אחת השתיקות הגדולות ביותר בתולדות העם היהודי. שליש מן היהדות העולמית עלה בלהבות. עולמות שלמים — העיירות היהודיות התוססות של מזרח אירופה, הישיבות, חצרותיהם של מקובלים, המוני העם דוברי היידיש, יהודי גרמניה המנומסים, יהודי פולין שחיו בקרב שכניהם הגויים במשך שמונה מאות שנה, בתי הכנסת ובתי המדרש האגדיים — נמחו מעל פני האדמה. אחד משומרי אושוויץ, שהעיד במשפטי נירנברג, הסביר כי בשיאו של רצח העם, בימים שבהם העלה המחנה בעשן עשרת אלפים יהודים, הושלכו ילדים לתוך הכבשנים בעודם חיים. עם סיום מלאכת ההשמדה סימֵן עמוד ענן את המקום שבו חיו פעם יהודי אירופה. כיום, אינני יכול להתהלך ברחובותיהן של גרמניה של אוסטריה ושל פולין, מבלי שאחוש כי אני פוסע בינות לרוחות רפאים.
footnotes: ² אלי ויזל השמיע את אמירתו במהלך סדרת סרטי תעודה בטלוויזיה על אודות הדתות הגדולות של העולם, שנקראה The Long Search.
בגטו ורשה חי ומת רב חסידי גדול וקדוש, רבי קלונימוס (קלמן) שפירא. בשנים 1943-1941 הוא לימד את חסידיו וכתב את אמרותיו בספר. מאחר שידע שלא יישאר בחיים, הטמין את הספר הזה באדמה. הספר התגלה אחרי המלחמה. במשך שבועות על שבועות ראה הרב שפירא את בני–קהילתו, חבריו, משפחתו וילדיו, נלקחים בזה אחר זה אל מחנות ההשמדה. ואף על פי כן, לא חדל ממלאכת ההוראה, אם כי בכאב הולך ומתעצם, עד שיום אחד אמר לחסידיו כי אלוהים עצמו ממרר בבכי, ואם דמעה אחת ויחידה מדמעותיו תחמוק מן השמים ותיפול ארצה, היא תחריב את העולם.³
footnotes: ³ קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש (ירושלים: ועד חסידי פיאסצנה, תש"ך), עמ' קפז.
כל עוד קיים עם יהודי, נזכור ולא נשכח. נזיל דמעות, ולא נמצא נחמה. היכן היה אלוהים באושוויץ? במוקדם או במאוחר הייתי חייב לשאול את השאלה הזאת, משום שהשואה עדיין מטילה את צלה הכבד על החיים היהודיים. לא פעם אחת כי אם פעמים רבות עבר המסע היהודי מאז ועד היום, מימי אברהם ושרה עד ימינו אלה, דרך גיא צלמוות. היכן היה האל בשעה שנטבח עמו? מדוע החריש לנוכח זעקותיהם של בניו?
בספר הנושא את שמו פונה איוב אל בורא עולם ומציג לו שאלות מן הנוקבות ביותר שנכתבו אי פעם. מדוע הצדיקים מתייסרים? מה פשר סבלם של החפים מפשע? האל משיב לו באמצעות שאלות אחרות. "איפה היית ביסדי ארץ?"⁴ ברי כי נדרש אומץ לב להציג את שאלות איוב, אומץ רב יותר לכלול את הספר מעורר הטלטלה בתנ"ך ואומץ רב עוד יותר לא להסתפק בתשובות קלות. אלא שהשאלה התעוררה זמן רב לפני איוב. כי בראשית היו קין והבל, שני ילדיה הראשונים של האנושות:
footnotes: ⁴ איוב לח:ד.
ויהי הבל רֹעה צאן, וקין היה עֹבד אדמה. ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכֹרות צאנו ומחֶלבהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין, למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב — שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רֹבץ, ואליך תשוקתו ואתה תִמשל בו. ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין, אי הבל אחיך? ויאמר, לא ידעתי, השֹׁמר אחי אנכי? ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צֹעקים אלי מן האדמה.⁵
footnotes: ⁵ בראשית ד:ב-י.
היכן היה אלוהים בעת שקין הרג את הבל? לאור הטקסט המקראי והנחותיו, זוהי שאלה שאיננו יכולים להתחמק ממנה. אלוהים הרי ידע מראש על כוונותיו הרצחניות של קין, והזהיר אותו מפניהן. יתרה מזו, הבל וקין היו מעורבים במעשה פולחן דתי, העלאת הקרבן הראשונה שתועדה אי פעם בדברי הימים. אפשר אפילו לומר שאלוהים הוא שהסית לסכסוך בין השניים, בכך שלא שעה למנחתו של קין. היכן היה אלוהים, בשעה שיכול היה להתערב?
לשאלה זו יש תשובה אחת. עשינו עמה כברת דרך במסענו מאז פגשנו לראשונה באברהם ובזעקתו לנוכח האי–צדק בעולם. אברהם, אומר המדרש, ראה ארמון בלהבות, דהיינו סדר אלוהי הנתון בסכנה של הפיכה לתוהו ובוהו בידי המין האנושי. לשאלה "איפה אלוהים?" משיב האל בשאלה משלו, "אַיֶּכָּה?" — הדבר הראשון ששאל את אדם וחוה, וגם את איוב. האמונה היהודית לא גוועה עם השאלה; אדרבה, היא נולדה ממנה.
אפשר שרק היום יכולים אנו לעמוד על עומקה ועל רגשנותה של האמונה הדתית. שכן, מה החלופות העומדות לרשותנו? אנו יכולים להתכחש למציאותו של האל או לקיומו של הרוע. או אז ייעלם הדיסוננס, ונוכל לחיות בשלום עם העולם. אך אם יש אלוהים והרוע הוא אשליה, הרי שאפילו אושוויץ מקבלת צידוק. ייתכן שאיננו יודעים מדוע, אך יודעים אנו כי מנקודת מבט של מעלה הייתה לכך סיבה, ועלינו לקבל אותה כרצון אלוהים שאין לאל ידינו לרדת לחקרו. החלופה לכך היא שאלוהים אינו קיים, ועל כן היקום עיוור לתקוותינו, חירש לזעקותינו, אדיש לקיומנו. בעולם כזה, אין סיבה שלא לִצְפּוֹת את אושוויץ. האמונה היהודית היא הסירוב העקרוני לקבל את שתי החלופות, משום שכל אחת מהן הייתה מאפשרת לנו לחיות בשלום עם העולם, ואין אפשרות מוסרית לחיות בשלום עם עולם שיש בו אושוויץ.
נדרשה אמונה כדי לברוא את המין האנושי.⁶ הקשר המוסרי — הברית — הוא מערכת יחסים בין סוכנים חופשיים, שכל אחד מהם מכבד את שלמותו של זולתו. בראותם את הקשר המוסרי כמציאותו האישית של היקום, לא יכלו היהודים שלא להאמין באל חופשי הבורא בני אדם חופשיים. בני אנוש חופשיים הם הברואים היחידים המסוגלים למעשים של רוע. ומאחר שהם חופשיים, אין האל מונע מהם לעולל זאת. אלוהים, המבקש להשכין אך ורק צדק ומשפט ושלום בעולם, חייב אפוא ליצור אפשרות של אלימות, עינויים ומרחץ דמים בעולם.
footnotes: ⁶ ראה ספרי (ירושלים: לב שמח, תש"ן) לדברים לב:ד, כרך ד, עמ' רכה. "אל אמונה — שהאמין בעולם ובראו".
אין מפלט מן הדילמה הזאת, גם בעולם של מעלה. אין הכרעה ברורה במאזניים השוקלים את הטוב כנגד הרוע, את הרוע כנגד הטוב, כדי לאפשר החלטה האם בטווח הרחוק היקום טוב יותר עם האדם או בלעדיו. שהרי אין בכוחו של שום מעשה טוב למחוק ולו את נטילת חייה של ברייה חפה מפשע אחת ויחידה. הטוב יש בו השראה ונחמה, אך אין בו כדי להוות פיצוי. קיימות שתי ברירות בלבד: להימנע מבריאת האדם ולהותיר בכך את אלוהים לבדו בתוך הנצח, ללא ברייה נוספת המסוגלת להכיר בו באמצעות בחירה חופשית; או לתת את האמון הדרוש, ולברוא את האדם. אלוהים נותן אמון, ועל כן ברא את האדם. האמת הפשוטה הזאת, שהדהדה עם תוצאותיה במרחבי הזמן, נראית לי עמוקה יותר מכל התיאודיציות, מכל הניסיונות להסביר. עולמנו אינו הטוב מבין העולמות האפשריים, או הגרוע מבין העולמות האפשריים. זהו העולם האפשרי היחיד שבו ה"אני" של אלוהים נפגש עם ה"אתה" של האדם.
העמוק מבין כל הוגי הדעות המודרניים היה הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שכתב במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה. מפעם לפעם הביע הוגה דעות זה הערצה ליהודים, שאותם כינה פעם "המופלא שבעמים בדברי ימי עולם".⁷, trans. R.J. Hollingdale (Harmondsworth: Penguin, 1968), p. 178. אולם ניטשה התנגד בעקביות ליהדות מסיבה לא–שגרתית מאין כמותה: לא משום שהיהודים דחו את הנצרות, אלא דווקא משום שהיהודים הולידו אותה. היהדות רעה, אמר, כיוון שהיא היפוכם של כל האינסטינקטים הטבעיים. היא מוצאת את האל בצדק, לא בעוצמה; בחמלה, לא באכזריות; בענווה, לא בבוז האריסטוקרטי. ניטשה תיעב את כל התכונות שייצגה היהדות, שהעלתה את "כבודם של הרחמים, של היד הטובה המושטת לעזרה, של הלב החם, הסבלנות, החריצות, הענווה, החביבות".⁸ הוא כינה אותן "תסמונות העבד" ותיאר את אלה שמאמצים אותן כאנשים חלשים וצרי עין. המוסר האמיתי הוא הניגוד המדויק לכך, קרי "הרצון לעוצמה".
footnotes: ⁷ Friedrich Nietzsche, Twilight of the Idols and the Anti-Christ ⁸ פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע, תרגם ישראל אלדד (תל אביב: שוקן, 1979), עמ' 108.
ניטשה היה הראשון שכתב על "מות האל", היינו קִצה של אותה השקפת עולם שאנו קוראים לה מוסר יהודי, או יהודי–נוצרי. אין זה מקרי ששבעים שנה לאחר שכתב על מות האלוהים, הפעילה אומתו את תכנית המתתו של עם האלוהים.⁹ (London: Faber & Faber, 1971), pp. 29-48. הצדק היה עם ניטשה: היהדות היא אכן שלילת הרצון לעוצמה. אם האל קיים, אזיי החוק המוסרי קיים. אם קיים החוק המוסרי, משמע המצפון קיים; ואם קיים מצפון, הרי שיש גבולות לעוצמה. לא לחינם נכרתה הברית עם המין האנושי במילים: "שֹׁפך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם".¹⁰ ביטול האל מוליך — חד וחלק — לביטול האדם. שכן רק בהיותם צלם האלוהים חיי האדם אינם חלק מן הטבע, אלא משהו שיש בו קדושה. היטלר לא טעה כשכינה את המצפון המצאה יהודית. זוהי אחת הסיבות להיותי יהודי. עולם, אומה או דת שאין בהם מקום ליהדות או ליהודים, הם עולם, אומה או דת שאין בהם מקום לאנושיות.
footnotes: ⁹ ראה George Steiner, In Bluebeard’s Castle ¹⁰ בראשית ט:ו.
מהותה של היהדות אינה נעוצה באמונה בעולם שונה מכפי שהנו. אין היא כרוכה בהתעלמות מן הרוע, מן האפלה ומן הכאב. מהותה של היהדות היא האומץ, כוח הסבל והיכולת לדבוק באידיאלים גם כאשר אחרים מתכחשים להם. פירושה להיות מסוגל לראות את העולם כפי שהוא, ועדיין להאמין שהוא יכול להיות שונה. פירושה לא לוותר ולא להיכנע. האמונה היא אהבה "עזה כמוֶת", כלשון שיר השירים.¹¹ אמונה זו באה לידי ביטוי כל אימת שיש בנו העוז לחיות כיהודים ולהביא חיים יהודיים חדשים לעולם.
footnotes: ¹¹ שיר השירים ח:ו.
אברהם, משה והנביאים לא הורו אמת יהודית, כי אם אמת אנושית. אלוהים בחר לו למשכן מקום אחד ויחיד, הלא הוא הלב האנושי. בכל פעם שאנו דוחקים את האל מלבנו, מתרחשים דברים טרגיים. כאשר שליטים מעמידים את עצמם במקום האל, הם מתחילים בנטילת חירותם של אחרים ומסיימים בנטילת חייהם של אחרים. קו ישיר מחבר את העריצות לעבודת אלילים, וממנה הוא ממשיך לשפיכות דמים. הגנתנו היעילה, היחידה, היא הידיעה כי מעל כל העוצמות הארציות מצוי מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שברא בצלמו את כל בני האדם באשר הם. מעולם לא הצליח שליט אבסולוטי כלשהו לכבות את הניצוץ הזה בנשמותיו של עם. זו הסיבה שבגללה נכשלו, וייכשלו תמיד, כל המשטרים הרודניים. זו הסיבה שבגללה בני העם הקטן הזה, שהשליכו את יהבם על קיומו של דבר שברירי מאין כמותו — חזון, ספר, אמונה — חיים עדיין, בעוד כל מעצמה גדולה שחתרה להשמידם, ממצרים עד פרס, עד הרייך השלישי ועד ברית–המועצות, חלפה מן העולם.
אחרי השואה הגיע עם שבור ורצוץ בחזרה אל ארץ ישראל ובנה בה את אחת המדינות החשובות של העולם המודרני. בתוך השממה בנו בניו חוות ונטעו חורשות. במקום המדינות הטוטליטריות שמהן באו רבים מהם, הם גיבשו בה דמוקרטיה. מתוך אוכלוסייה קטנה הם בנו צבא שתעוזתו אינה ניתנת להכנעה. במקום ירושלים "העיר האבלה והחרבה"¹² הם בנו ירושלים כ"עיר שחֻבּרה לה יחדו".¹³ הם החזירו לחיים את הלשון העברית, לשון התנ"ך. הם בנו ישיבות, מבצרי הלמידה היהודית, כדי שרחובות ירושלים יהדהדו שוב בצלילי התלמוד העתיק. הם הביאו קהילות יהודיות, שחיו בסכנת רדיפות, אל מקום מבטחים. הם חוללו יחדיו את תחייתו הקולקטיבית של העם היהודי והרימו אותו מגיא צלמוות אל ארץ החיים. כיום, כשיהודים שרים על ישראל, הם שרים "עוד לא אבדה תקוותנו".
footnotes: ¹² מתוך אברהם רוזנפלד, סדר קינות השלם לתשעה באב (לונדון: לבוורת, תשכ"ה), עמ' רטז. ¹³ תהלים קכב:ג.
אילו ביקשתם את תגובתי על השואה, הייתי משיב כך: הינשאו והולידו ילדים, הביאו חיים יהודיים חדשים לעולם, בְּנו בתי ספר, הקימו קהילות, תנו אמון באלוהים שרחש אמון לאדם, וכן ודאו שקולו יישמע לנוכח כל איום של רוע. תוּרו אחר צדק ומשפט, גוננו על חסרי ההגנה, אזרו עוז להיות שונים והיאבקו למען כבודו של השוני. זַהו את צלם האלוהים בזולת, ובכוח האהבה הנחילו תבוסה לשנאה. פעמיים בשנה, ביום השואה ובתשעה באב, שְבו והתאבלו על הנספים והזכירו אותם בתפילותיכם. אך מעל לכל, המשיכו לחיות כיהודים.
כשאני עומד כיום בירושלים, או בבית ספר יהודי, או מתבונן בזוג יהודי תחת חופת הכלולות, או רואה הורים מברכים את ילדיהם סביב שולחן השבת — אני מתקשה לעתים לעצור בעד דמעותיי, לא מיגון אף לא משמחה, כי אם מיראת כבוד כלפי העם שניצב פנים אל פנים מול מלאך המוות וסירב לאפשר לו ניצחון סופי. עם ישראל חי ועדיין מעיד על האל החי.