האירוע שבו קיבל העם היהודי את שמו — ישראל — הוא אחד הסתומים ביותר בתנ"ך. יעקב שב אחרי היעדרות רבת–שנים. הוא עזב את ביתו משום שאחיו, עשו, איים להרגו. עשו חש פגוע — יעקב לקח ממנו את הבכורה, ובהתחפשו אליו גזל ממנו את הברכה שהגיעה לו. עתה הם עומדים להיפגש שוב, ויעקב חרד לקראת המפגש. הוא מחלק את משפחתו לשני מחנות, כך שאם ייערך קרב, תשרוד לפחות המחצית האחת. יעקב מתפלל לאלוהים, ושולח לעשו מנחה בתקווה לרצותו. הוא נוקט את כל הצעדים האפשריים: אם המתנות תחטאנה את מטרתן, אולי התפילה תועיל. אם התפילה תיכשל, הוא מתכונן למלחמה. ואף על פי כן, אופפת אותו תחושת אי–נוחות. הוא מעביר את משפחתו לעברו השני של הנחל. בעת חזרתו, הוא נתקל באיש זר:

ויִוָתר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכֹל לו, ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר "שלחני כי עלה השחר", ויאמר "לא אשלחך, כי אם ברכתני". ויאמר אליו "מה שמך?" ויאמר "יעקב". ויאמר, "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".¹

footnotes: ¹ בראשית לב:כד-כח.

עם מי נאבק יעקב? עם אדם? עם מלאך? עם אלוהים? מהי משמעותו של המפגש? מדוע נבחר דווקא הרגע הזה כדי להעניק שם לא רק ליעקב אלא לעם היהודי כולו? ניכר בעליל שהכתוב מבקש שנבין כי יש במפגש משום סמליות מסוימת לגבי העם היהודי בכללותו. בהיותו מקור שמנו, הוא מסמל את הזהות הקולקטיבית שלנו. מכאן שההיאבקות שבין יעקב ליריבו המסתורי איננה אירוע סתמי שקרה לעמנו לפני זמן רב. עלינו להסיק כי היא תשוב ותתרחש ברגעים מכריעים בתולדות עמנו, לרמוז לנו מי אנו.

קיימים הסברים רבים ופרשנויות רבות על הפרשה הזאת. אילו רמזים מגיש לנו אפוא המקרא עצמו, רמזים שאולי יסייעו לנו לפענח את המסתורין? מה עוד הוא מספר לנו על אודות יעקב? התנ"ך מתאר סדרת אירועים, השופכים כולם אור על הדרך שבה ראה יעקב את עצמו. ידוע לנו שכאשר היה צעיר יותר, הוא קנה את זכות הבכורה של עשו אחיו. מאוחר יותר הוא התלבש בבגדיו של עשו, הזדהה כעשו בפני אביו העיוור וזכה במרמה בברכה המיועדת לאחיו. שמו, יעקב, ניתן לו משום שבעת לידתו אחז בעקבו של עשו. כל הפרטים האלה מתלכדים לכדי טענה מרשימה מבחינה פסיכולוגית. יעקב היה הילד שהתאווה להיות אחיו. עשו היה הבכור — אדם חזק וצייד מיומן, ילדו האהוב של אביו. יעקב, שלא זכה בכישורים הללו, ביקש להיות עשו, ולא יעקב, הילד הצעיר, החלש והלא–אהוב ככל הנראה.

אילו ידע את הסיפור כולו, מה רב הצער שהיה חוסך מאחיו ומעצמו! אם נתעמק בטקסט המקראי, נגיע לתגלית מופלאה. הברכה האמיתית שנועדה לו, לא הייתה זו שקיבל בהתחפשו לעשו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ"² — כלומר ברכה של שגשוג גשמי. הברכה שנועדה ליעקב הייתה זו שניתנה לו מאוחר יותר כיעקב, כאשר אביו יצחק נעצב בגלל נישואיו של עשו לבנות שבט חת. באותה הזדמנות בירך אותו יצחק במילים הבאות: "ואל שדי יברך אֹתך ויפרך וירבך, והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגריך, אשר נתן אלהים לאברהם".³ ילדים וארץ — שני אלה היו ההבטחה מיוסדת–הברית לאורך כל ספר בראשית ותולדות העם היהודי. הברכה הזאת נועדה מאז ומתמיד ליעקב. והייתה בכך אירוניה מדהימה: מאמציו של יעקב להיות עשו היו מיותרים; כדי לזכות בברכה, לא היה עליו להיות עשו, אלא להיות הוא עצמו.

footnotes: ² בראשית כז:כח. ³ בראשית כח:ג-ד.

לבדו, בשעת ליל, שנים רבות לאחר מכן, לקראת פגישה מחודשת עם עשו אחרי התנכרות ממושכת, עומד יעקב בפני משבר ההגדרה העצמית של חייו. מי הוא? האם הוא עדיין אותו אדם שמתאווה להיות עשו? או שמא מסוגל הוא להיות הוא עצמו? סביב הדרמה הפסיכולוגית הזאת ייסוב מהלכה של ההיסטוריה היהודית כולה. יעקב אינו יכול להתחמק עוד. מחר הוא יתייצב פנים אל פנים מול אחיו, ועליו להחליט מי הוא, אם לא עתה — לעולם לא.

דעות רבות רווחות באשר לזהות יריבו המסתורי של יעקב. על פי הפשוטה והעמוקה מכולן, לא היה זה אלא יעקב עצמו, ומאבקו הגדול ביותר היה מאבק פנימי. האם יעשה את כל ימיו בכמיהה להיות אדם אחר, או יהיה סוף כל סוף שבע רצון ממי שהנו? מאבקו הסתיים כאשר היה מסוגל לוותר על כל הדברים שנאחז בהם בעבר. על פי פרשנות זו, יעקב הפך לישראל כאשר למד לשאוב גאווה מהיותו יעקב. משחדל לאחוז בעקבו של עשו, בברכתו, בזהותו ובשמו של אחיו, הצליח יעקב לבסוף לכבוש את תחושת פחיתות הערך ולמד להיות הוא עצמו. וכך, בפעם הראשונה, הוא יכול לפגוש את אחיו בלי קנאה, בלי הולכת שולל ובלי חשש. למחרת בבוקר האחים נפגשים, ודומה כי הסכסוך ביניהם נעלם. הם נושקים זה לזה, משוחחים בידידות וכל אחד מהם הולך לדרכו בשלום. אם יעקב מוצא בתוכו את העוז להיות יעקב, אות הוא כי כבש את פחדיו מעשו.

סצנה זו חזרה על עצמה לעתים תכופות בצמתים מכריעים בתולדות העם היהודי. שוב ושוב עמדו יהודים מול אומות גדולות מהם, רבות–עוצמה מהם, בטוחות מהם וחשות יותר בבית בעולם — מצרים ופרס העתיקות, יוון ורומי, אירופה של תקופת הנאורות — ובכל פעם היו יהודים שלא היו בטוחים שהם חפצים להיות יהודים. הם התבוללו או התייוונו או נעשו חילונים. כל אחד מן העימותים היה משבר קולקטיבי של זהות יהודית, של ספק עצמי משתק. יהודים לא רצו להשתייך למועדון שהיה מוכן לקבל אותם כחברים. הם היו יעקב שלא רצה להיות יעקב.

התוצאה הייתה טרגית. חיים בזהותו של מישהו אחר יוצרים בלבול, חרדה ותחושת חוסר ביטחון. ככל שמידת ההתבוללות של קהילה יהודית גבוהה יותר, כך האנטישמיות רודפת אותה יותר. הפחד מפני סכנה אובייקטיבית הוא דבר אחד. החרדה שנובעת מכך שאיננו יודעים מי אנו היא דבר אחר. כל עוד יעקב ראה עצמו כעשו, הוא איים על עשו וחש מאוים מפניו. רק כאשר הפך יעקב לישראל יכלו האחים, שכל אחד מהם חש בטוח בזהותו, להיפגש כשווים ולהיפרד כידידים.

בנקודות כה קריטיות בתולדותיו, היה על העם היהודי לעשות מאמץ מודע לאשר מחדש את זהותו. בכל הזדמנות שנקרתה לו, הוא נדרש להתנסות במקבילה של אותה התגוששות שהעניקה לישראל את שמו. יעקב נעשה ישראל כאשר למד להתגאות בכך שהוא יעקב. עלינו ללמוד לשאוב גאווה מן העובדה שאנו ילדיו.

בספרו המרתק ורב–התובנה, תלאותיה של התנהגות הולמת, מתאר ג'ון מוריי קאדיהי את מה שהוא מכנה "הסצנה הראשונית" בחייו של זיגמונד פרויד. הנה כך מתאר אותה פרויד עצמו:

באותה תקופה בנעוריי נתקלתי באירוע, שרישומו החזק עדיין בא לידי ביטוי בכל הרגשות והחלומות הללו. אפשר שהייתי בגיל עשר או שתים–עשרה כשאבי החל לקחת אותי לטיולים הרגליים שלו, ולגלות לי אגב שיחה את השקפותיו על דברים בעולם שבו אנו חיים. ובאחת מאותן הזדמנויות, הוא סיפר לי סיפור שבו ביקש להמחיש לי עד כמה המצב עתה משופר מכפי שהיה בימיו. "כשהייתי בחור צעיר", אמר, "יצאתי לטיול רגלי באחת השבתות ברחובות עיר הולדתך [פרייברג שבמורביה]: הייתי לבוש בהידור וחבשתי כובע חדש. נוצרי ניגש אליי ובהינף יד העיף את הכובע שלי לבוץ, ואחר כך צעק לעברי: 'יהודי! תסתלק מהמדרכה!'" "ומה עשית?" שאלתי אותו. "ירדתי לכביש והרמתי את הכובע שלי", הייתה תשובתו החרישית. הופתעתי מן ההתנהגות הלא–הרואית מצד האיש החזק והגדול שהחזיק את ידו של הילד הקטן שהייתי.⁴ (Boston: Beacon, 1987), p. 48; ראה גם יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד (ירושלים: הוצאת שלם, תשס"ו).

footnotes: ⁴ John Murray Cuddihy, The Ordeal of Civility: Freud, Marx, Levi-Strauss, and the Jewish Struggle with Modernity

פרויד ממשיך ומתאר את אכזבתו ובושתו נוכח תגובת–החולשה של אביו. קאדיהי מקשר בין הרגע הזה ובין חלק גדול מיצירתו של פרויד — יחסיו הדו–ערכיים עם יהודים ועם לא–יהודים, התיאוריה שלו על תסביך אדיפוס וקביעתו המוזרה בספרו, משה האיש ואמונת הייחוד, כי משה לא היה יהודי אלא מצרי. האם יש בכך משום ייחוס משקל–יתר לעניין פעוט מדיי? או שמא מדובר בעצם בכך שמהלך חיינו מיטלטל תכופות לכאן ולכאן כתוצאה מרגעים מעין אלה, והללו מוסיפים צבע מיוחד — של גאווה או בושה, של ביטחון או מבוכה — לדימוי שלנו בעיני עצמנו?

אני נזכר בשלוש "סצנות ראשוניות" כאלה שהשפיעו רבות על חיי שלי. הראשונה הייתה תמונת ראי מדויקת כמעט לזו של פרויד. פעם, בהיותי ילד, בילתה משפחתי חופשה בעיירת חוף בדרום אנגליה. היה זה יום השבת וזה עתה יצאנו מבית הכנסת וחזרנו ברגל לסעוד ארוחת צהריים. מאחור נחפז אלינו מתפלל נוסף מהקהילה והצביע על הכיפה שעל ראשי: "הבן שלך שכח להוריד את הכיפה שלו", אמר בדאגה לאבי. היה זה בתקופה שבה לא היה מקובל להציג בפומבי את סימני יהדותך. באותה עת רווחה עדיין ההמלצה הישנה, "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". בפסעי ברחוב חבוש כיפה הפרתי את כללי הנימוס, וידידנו מבית הכנסת הניח, באורח טבעי למדיי, שלא הייתי מודע לכך. כוונתו היתה טובה. הוא פשוט השתדל לחסוך מאתנו מבוכה, שאינה שונה בהרבה מן המבוכה שהייתה נגרמת לי אילו זנב חולצתי היה משורבב מתוך מכנסיי בהיסח הדעת. אבי התכעס, לשם שינוי, והשיב לאיש במילים תקיפות: "אף ילד שלי לא יתבייש לעולם להיראות יהודי בפומבי". אחר כך המשכנו בדרכנו. לא הייתה זו תשובה מנומסת מאוד, אך היא לימדה אותי — כפי שאולי נבצר מכוחו של שיעור רשמי יותר ללמדני — לעולם לא להתבייש בהיותי מי שאני.

השנייה התרחשה שנים אחדות לאחר מכן. הייתי סטודנט בעיצומו של מסע פרטי, תר אחר הבנת היהדות. מסעותיי הובילוני אל ניו יורק, שם נפגשתי בפעם הראשונה עם אחד המנהיגים היהודים הדגולים, הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון. התרשמתי עמוקות מן השיחה עמו. בימים שלאחר הפגישה הייתי נתון לטלטלת נפש. מעולם לא חשתי כך את כוח משיכתה של הרוחניות היהודית. אולם האם יכולתי לאמץ באמת את החיים האלה, שנראו לי כה צרים ומצומצמים לעומת אופקיה הרחבים של התרבות המערבית? היכן בעולם הזה יש מקום למוצרט ולמילטון, לבטהובן ולשייקספיר? היכן בקיום הממוקד הזה יש מרחב להישגיו המזהירים של האינטלקט האירופי? כתבתי מכתב לרבי ושטחתי בפניו את המאבק הפנימי המתחולל בתוכי. אמנם רציתי לחיות חיים מלאים יותר כיהודי, אך בה בעת התקשיתי לוותר על אהבתי לאמנות ולספרות, למוסיקה ולשירה, שנוצרו ברובן בידי לא–יהודים, ואין להן ולא כלום עם היהדות.

הרבי כתב לי תשובה בצורת משל. תאר לעצמך שני אנשים, כתב, שעסקו כל חייהם בנשיאת אבנים. האחד נושא סלעים, ואילו השני — יהלומים. עכשיו תאר לעצמך ששניהם מתבקשים לשאת משלוח של אבני ברקת. עבור האיש שעסק כל ימיו בהובלת סלעים, גם אבני הברקת היו סלעים — משא, משקל. אחרי שנות חיים, כך הוא רואה את מה שהוא מתבקש לשאת. ואולם לאיש שעסק כל חייו בנשיאת יהלומים, גם אבני הברקת הן אבני חן — שונות, בכך אין כל ספק, ובכל זאת חפצי ערך ויופי. הוא הדין, כך אמר, לגבי ציביליזציות ואמונות שונות. אדם שעבורו האמונה היא מעמסה בעלמא, כך יהיו בעיניו אמונות אחרות. אם אין הוא מייחס ערך לאמונתו שלו, כיצד יוכל לייחס ערך לאמונתו של אחר? ואולם אדם שאמונתו יקרת ערך בעיניו, כך תהיינה בעיניו אמונות אחרות. מתוך שהוא מעריך את אמונתו, הוא מעריך את זו של זולתו. גם אם ברשותו יהלומים וברשות זולתו אבני ברקת, הוא ימצא את היופי באלה גם באלה. לפיכך, סיים הרבי את משלו, ברוב המקרים, אם לא בכולם, יתחוור לך כי זיקתך ליהדות תעצים את ההערכה שאתה מייחס לסגולותיהן של תרבויות אחרות. במילים אחרות, ככל שאתה רוחש הערכה עמוקה יותר למה שהוא שלך, כך תגדל ההערכה שתרחש להישגיהם של אחרים.

הייתה זו תשובה מופלאה. חשוב מזה — היא הייתה אמיתית, כפי שגיליתי פעמים רבות בחלוף השנים. נוכחתי לדעת כי אנשים שחשים בנוח יותר מכל באמונתם, ניחנים ביכולת לזהות גדוּלה מוסרית ורוחנית, תהיה אשר תהיה הצורה שתלבש. בוטחים בזהותם, חדורי ביטחון באמונותיהם, הם מגלים פתיחות ונדיבות לב המאפשרות להם לפתוח את לבם לאנשים אחרים וללשונות שונות של הנשמה.

הרגע השלישי אירע אחרי שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה, בעת שעסקתי בהוראת פילוסופיה. באותה תקופה, רוב עמיתיי המרצים היו מרקסיסטים. מקצתם היו יהודים, רובם לא–יהודים, אך כמעט כולם היו לא–דתיים או אנטי–דתיים. באותם ימים לא שיערתי שאהיה בסופו של דבר רב, אולם אותו שיעור שלמדתי בילדותי נחקק בתוכי במידה כזו, שהכיפה לא ירדה עוד מראשי. יום אחד סוער במיוחד, בעודי חוצה את מגרש הספורט בקמפוס, העיפה הרוח את הכיפה מעל ראשי, ובמקום לחזור ולחבשה, החזקתי אותה בידי עד שהגעתי לחדר ההרצאות.

למחרת היום זימן אותי ראש המחלקה אליו. "האם הכל כשורה, ג'ונתן?" שאל. "כן", השבתי, תמה על השאלה. "פשוט ראיתי אותך אתמול חוצה את מגרשי הספורט בלי כיפה, ותהיתי אם אירע דבר מה". היה זה רגע מדהים. לפתע פתאום הבנתי שאף שהאיש אינו יהודי, הוא היה מוטרד עמוקות מן המחשבה שמא איבדתי את אמונתי — אם מתוך ספק פילוסופי אם מתוך הבידוד המוחלט של היותי היהודי הדתי היחיד בקמפוס. אפילו עכשיו אינני בטוח שאני מבין את תגובתו במלואה, אך נדמה לי שהיא נבעה מכך שהנאמנות שלי לדתי הייתה חלק מן הביטחון של עולמו הוא. מתוך שידע היכן מקומי, ידע היכן מקומו. הוא לא היה דתי אף לא יהודי, אך בצורה מעורפלת כלשהי סייעה לו הידיעה שיש אנשים שהם אלה אף אלה, ואם אני אומר נואש, הרי שמן הסתם מתערער דבר מה גדול מזה.

מאז נתקלתי בתופעה הזאת בצורות שונות פעמים כה רבות, עד שאני מתפתה להציג אותה בצורת שני עקרונות, שגם אם אינם נכונים תמיד, נכונים הם לפחות ברוב המקרים: לא–יהודים מכבדים יהודים שמכבדים את יהדותם, והם נבוכים למול יהודים שיהדותם גורמת להם מבוכה.

דו–ערכיות רעה לנו, רעה לקשורים אלינו ומעל לכל רעה היא לילדינו. אך הדו–ערכיות חקוקה עמוק בזהותם של היהודים בשתי המאות האחרונות. ספרות שלמה, יהודית ולא–יהודית כאחת, מעידה עליה. ייתכן שהייתה בלתי נמנעת, בהתחשב במלכוד הכפול שהיה כרוך באמנציפציה. יהודים, שחשו מבוכה מהיותם יהודים, הקלו על המתח בכך ששמרו על פרופיל נמוך ככל האפשר. סידני מורגנבסר ניסח זאת בשנינות באמרו כי היהודים יישמו את הכלל "אינקוגניטו, ארגו סום": איני נראה, משמע אני קיים.⁵

footnotes: ⁵ במהלך שיחה.

דו–ערכיות מציינת את קִצה של זהות, משום שאין אפשרות להעבירה הלאה אל ילדינו. הם יבקשו להשתחרר ממנה למען בריאותם הנפשית, וזה מה שעושה, לאמיתו של דבר, דור שלם בנטשו את היהדות. זוהי טרגדיה שאינה נחלת עמנו בלבד. שכן כל עוד יהודים הם יהודים, תורמים הם תרומה ייחודית לחיי הרוח, הנשמה והמוסר של החברה. ועל כן כאשר יהודים חדלים להיות יהודים, נאלם קול, נפער חלל, בשיח של המין האנושי. רק באמצעות הווייתנו הייחודית יכולים אנו לתרום את מה שאיש אינו יכול לתת מלבדנו. דווקא משום היותם שונים, מיוחדים במינם, מצויים–לא–לגמרי–מצויים בזמן ובמקום, היוו היהודים לעתים כה תכופות קול מיוחד בסיפור הרוח והשכל של המערב.

אני מאמין כי טעות נוראה ומופרכת נולדה במוחותיהם של יהודים במאה התשע–עשרה, אשליה שהמיטה מאז אסונות על העולם היהודי. כוונתי לסברה המוטעית שלפיה היהודים הם הגורם לאנטישמיות. מכאן שאם היהודים ישתנו, האנטישמיות תחלוף מן העולם. זוהי טענה מופרכת מן הטעם הפשוט שיהודים הם מושא האנטישמיות ולא מחולליה, וזהו דבר שונה בתכלית — לא פחות מפחיד, אף לא פחות טרגי בתוצאותיו, אבל שונה.

אחת העובדות הנודעות ביותר על אודות האנטישמיות היא שקיומה אינו מחייב את נוכחותם של יהודים. היא קיימת בארצות שאין בהן, ואולי מעולם לא הייתה בהן, אוכלוסייה יהודית משמעותית בגודלה. יהודים יכולים להיאבק נגד האנטישמיות, אך אין ביכולתם לרפאה — זאת יכולים לעשות האנטישמים בלבד. זה מה שהכנסייה משתדלת לעשות, לא אחת באומץ לב רב, מאז השואה. זה מה שגרמניה מנסה לעשות בחיבוטי הנפש שלה. אלא שהאנטישמיות, למרבה הטרגדיה, לא גוועה. היא פשוט העתיקה את מקומה, ולבשה כיום צורה של אנטי–ציונות איסלאמית, שאינה נופלת בשטניותה מזו של קודמותיה הנוצריות.

התשובה השפויה היחידה לאנטישמיות היא לפקח עליה, להיאבק בה, אך לעולם לא לאפשר לה להשפיע על התפיסה שלנו בדבר זהותנו. גאווה היא תמיד תגובה בריאה יותר מבושה. לפני שנים אחדות סיפר לי רב אחד על מה שאירע לו פעם ברוסיה. הגלסנוסט היה עדיין בחיתוליו. בפעם הראשונה מזה שבעים שנה היו יהודי רוסיה חופשיים לממש את יהדותם בפומבי. אותו הרב נסע לרוסיה לסייע בתחייתם של החיים היהודיים שם, וגילה, כפי שגילו רבים באותה עת, כי פירושה של ה"פתיחות" היה שגם האנטישמיות יכולה לבוא לידי ביטוי חופשי יותר.

יום אחד הגיעה אליו אישה צעירה ותיארה את מועקתה. כל חייה הסתירה את עובדת היותה יהודייה, וגם עתה, אמרה, היא מסתירה זאת. אלא שעכשיו, בפעם הראשונה, סיננו לעברה שכניה "ז'ידובקה" כשחלפה על פניהם. מה עליה לעשות? שאלה בעצתו. אחרי מחשבה, השיב לה הרב את הדברים הבאים: "אילולא באת אליי עם הסיפור הזה, לא הייתה לי כל דרך לדעת שאת יהודייה. אבל אני, כשאני פוסע ברחוב, רואים עליי שאני יהודי. אני חובש כיפה, ואני נראה כמו רב. ובכל זאת, במשך כל החודשים שאני נמצא כאן, איש לא קרא לי 'ז'יד'. מהי לדעתך הסיבה לכך?" הצעירה חשבה לרגע, ואז אמרה, "כי הם יודעים שאם יקראו לי 'יהודייה', אראה זאת כעלבון. אבל אם יקראו לך 'יהודי', אתה תקבל את זה כמחמאה".

מרחק עצום מפריד בין גאווה ליהירות. יהירות היא האמונה שאתה טוב מן האחרים. יהודים חטאו בכך לפעמים, וזה בלתי נסלח. גאווה היא פשוט הידיעה שאני שונה מזולתי וחש בנוח בשוני, ולעולם לא אחמוֹד "פלוני כשרונותיו, לזה זכויות–יתר ולאחר תקוות".⁶, I, line 4. היהירות גורעת מערכם של אחרים, ועל כן גורעת היא מערכנו. בהיותנו גאים אנו רוחשים הערכה לאחרים משום שלמדנו להעריך את עצמנו.

footnotes: ⁶ ויליאם שייקספיר, סונטה 29, בתוך אריה סתיו, מתרגם, סונטות שקספיר (א"ת צפוני לוד: דביר, תשס"א), עמ' 84; T.S. Eliot, Ash Wednesday

את הלקח הזה למדתי מספן ישראלי זקן באילת. נסענו לאילת, רעייתי ואני, למצוא את השמש אחרי חורף צפוני קר. העיר אילת חמה אך קודרת, ממוקמת במדבר בין גבעות חוּמות וצחיחות. אין הרבה מה לעשות שם, ולכן בוקר אחד החלטנו לצאת לסיור באחת מן הסירות שתחתיתן עשויה זכוכית, שדרכה אפשר לצפות בדגים הצבעוניים השוחים במי מפרץ אילת. היינו הנוסעים היחידים באותה הפלגה.

רב–החובל שמע אותנו משוחחים ונחפז לגשת אלינו. "אתם מאנגליה?" שאל. "כן", השבנו, "למה אתה שואל?" הספן סיפר שזה עתה שב מבילוי חופשה באנגליה. שאלנו לדעתו על אנגליה. "היא נהדרת! העשב שם ירוק כל כך! הבניינים — ישנים כל כך! האנשים — מנומסים כל כך!" ואז התפשט על פניו חיוך רחב, הוא פרש את זרועותיו לצדדים, הביט סביבו אל המדבר הצחיח ואמר, ונימה של שמחה אין–קץ בקולו, "אבל זה שלנו!"

או אז ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי. יש בעולם תרבויות אחרות, ציביליזציות אחרות, עמים אחרים, אמונות אחרות. כל אחד מהם הרים תרומה ייחודית להתנסותו הכוללת של המין האנושי. מנקודת ראותו של כל אחד מהם, הם–הם הנבחרים. אבל זה שלנו. זוהי אמונתנו, זהו עמנו, זוהי מורשתנו. מתוך אהבתי אליהם, אני לומד לאהוב את האנושות ברבגוניותה. מתוך שאני חי בשלום עם עצמי, אני מוצא את השלום בעולם.