מפני שאמר אביה ובעלה יובן מזה הדבור הבחירה או זה או זה ולכך חזר וביאר שכוונתו שיהיו שניהם. ואמרו ואין צריך לומר שקיים אחד מהם ואפילו חזר זה שקיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה לפי שעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר וכשנשאל וחזר והפר לה אינו מופר עד שיפירו שניהם בבת אחת וראיה לזה הדין בנערה המאורסה שמשתתפין בדינה האב והבעל מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה:

הבעל אין לו רשות בהפר נדרים אלא אחר כניסתה לחופה אבל אחר מיתת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה הרשות ביד האב בהפרת נדריה למה שאמר בנעוריה בית אביה וזה לשון התורה שהאב לא יפר אלא בזמן הנערות אבל הבעל מפר לעולם וכבר בארנו בסוף פרק השלישי מכתובות מכמה שנים נקראת קטנה ומכמה שנים נקראת נערה ומתי תהיה בוגרות ודקדקנו כל זה עד שלא הנחנו בו ספק כלל ובקש אותו משם:

הנדרים שנדרה בפני ארוס מפר אותה ארוס אחרון אחר שאינה ברשות עצמה לפי שהיא נשארה ברשות האב אחר היותה נערה:

העיקר אצלנו אין הבעל מפר בקודמין וכשנכנסה לחופה ויש לו לבדו רשות בהפר נדריה לעתיד ונתרוקנה רשות האב ואינו יכול להפר הנדרים שנדרה והיא ארוסה קודם שתנשא מפני שאינו יכול להפר לה בעוד שהיא ארוסה אלא בשותפות האב כמו שנתבאר ומכאן תדע שהבעל מפר בלא שמיעה לפי שהוא אמר בכאן יפר אף על פי שהוא לא ידע השבועה ולא שמע על איזה דבר נשבעה וכן באר הש"ס:

כבר נתבאר בפרק חמישי מכתובות שהארוסה כשהגיע זמנה הנזכר ולא נשאת אוכלת משלו ויתבאר בזה הפרק שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה אבל הבוגרת לא כמו שבא העיקר בכתובות כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ור' אליעזר אומר אחר שזאת הבוגרת יצאת מרשות האב ונתחייב בעלה במזונותיה כבר נתייחדה לרשותו ויפר והלכה כחכמים:

מאמר רבי אליעזר אמנם הוא ביבם שעשה מאמר ביבמתו לפי שר' אליעזר סובר דעת בית שמאי בכל דבריו כמו שבארנו כמה פעמים באמרם רבי אליעזר שמותי ובית שמאי אומרין מאמר ביבמה קונה קנין גמור ואין הדבר כן אלא כמו שנתבאר ביבמות: ומה שאמר רבי עקיבא אין היבמה גמורה לאישה לפי שדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה מאורסה והלכה כרבי עקיבא:

שבאו לכלל איסור רוצה לומר אחר שבועתה שחייב אותה זאת השבועה בלא ספקא אלא א"כ בטלו והפר לה והיאך לא יפר קודם חיוב והלכה כחכמים:

מכאן תדע שהפרת נדרים אינו מעת לעת אבל ימתין בהם היום בלבד לפי שנאמר בו (במדבר ל׳:ט״ו) ביום שמעו ומה שאמר מיום אל יום ענינו שהוא מפר ביום ובלילה כשיזדמן כך ר"ל כשיהיה הנדר בלילה ואפשר בו ג"כ מיום אל יום אם נשבעה בתחלת הלילה ואמר על דרך משל יום שבת להודיעך שהפרת נדרים מותר בשבת וכן העיקר אצלנו שהפרת נדרים מותר בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת אבל הם אמרו לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר לכי כדרך שהוא אומר בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי שתי והנדר בטל מאליו וצריך שיבטל בלבו ואם א"א לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו יבטל בלבו לפי שכך הוא לשון התוספתא יבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת. וממה שצריך שתדעהו מה שאמרו קיים בלבו קיים ומה שאמרו הפר יכול לקיים ר"ל שאם הפר בלבו וחזר וקיים השבועה קיומו קיום כמו כן ואם שתק כששמע השבועה והיה כוונתו להכעיס אותה על דרך השחוק ולא הפר באותו היום הרי הנדר קיים ולא יפר אחר כן ואע"פ שלא היה שתיקתו לקיום הנדר אלא כמשחק והוא מה שאמרו בספרי ואם החרש יחריש בשותק ע"מ לקיים הכתוב מדבר אבל מה שאמר הפר בלבו אין הפר שזה מורה שהוא צריך שיוציא בשפתיו בהפרה זה אינו סותר מה שאמר מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו לפי שהבטול קשה לבטל מן ההפרה לפי שענין ההפרה הוא שיתיר הקשר שקשר ונשאר הענין כמו שהיה בתחלה קודם שבועתה אם תרצה תעשהו ואם לא תרצה לא תעשהו הרשות בידה אין עליה מניעה והבטול הוא שיכריחנה לעשות הדבר שנשבעה שלא לעשותו כמו שבארנו אומר לה טלי אכלי טלי שתי ואינו צריך להוציא בשפתיו והבן זה ההפרש שיש בין הבטול וההפרה עד שלא יהיו הלשונות סותרים זה את זה שהוא ענין נפלא. אמנם היתר נדרים בשבת זה לא יהיה אלא בנדרים שהן לצורך השבת והעיקר אצלנו נשאלין לנדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובי' ואפי' היה להם פנאי מבעוד יום ואמנם יחיד מומחה יתיר נדרים יחידי אבל הדיוטות לא פחות משלשה אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו מופר לך או מה שמורה על זה הענין או אמר הבעל לאשתו שרוי לך או משמעות זאת הכוונה הרי זה אינו כלום לפי שהם אמרו חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר לפי שענין הפרה בטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל וזה לא יעשנו זולתי האב והבעל לפי מה שנתבאר בתורה ובש"ס וענין השאלה לחכם שאנו קורין אותה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחייבת ויסתלק דינה מן העתיד וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה או שלשה הדיוטות כמו שזכרנו לפי מה שבאה לנו בקבלה לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וזה הענין אין לו ראיה בתורה וכן אמרו החכמי' עליהם השלום שזה הענין אין לו עיקר זולתי הקבלה והוא מה שאמרו היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו. ומעשה היתר השבועות לפי מה שמסרו חכמים לנו מן הרבים מן החכמים ולפי מה שראינו והתרנו בפני אבותינו לפי מה שהיו עושין הם ז"ל בפני אבותם ורבותם שזה אצלינו בערי המערב ר"ל היתר השבועות מעשים בכל יום לפי שבמקומינו אין נובעין בהן מים הרעים ר"ל המינות והוא כמו שאגיד לך יבא האיש או האשה שלא הופר נדרה אל החכם או לשלשה הדיוטות ויאמר אני נשבעתי על ענין כך ואני מתחרט משבועתי ואומר לו מה הסיבה שהביאך שתתחרט ומודיען בנולד שנתחדש לו או פתח שנפתח לו כמו שנתבאר בפרק שקודם זה ואומר לו גדול הדיינין אילו ידעת בשעת השבועה שנתחדש עליך כך וכך או שהענין כך וכך כלום הייתה נשבע והוא אומר לא אבל אילו היה מצוי אצלי זה הענין אז לא הייתי נשבע ואומר לו אתה מתחרט על זאת השבועה והוא אומר כן והגדול מן הג' הנמצאים שם אומר שרוי לך ומחול לך שרוי ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבת' של מטה ככתוב (במדב' טו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם וגו' ואחר כן אומרים השנים הנשארים שרוי לך ומחול לך שרוי ומחול לך ואחר כך יחזור גדול הדיינים ואומר לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים ואם תכעוס מכאן ואילך ותחזור לישבע אנו לא נתיר לך וזה ראינו אותו ועשינו בו מעשה והבן אלו הפסקים כולם ושמרם ותתנהג בהם: