כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן. ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות. ומעשה הפייס שזכר כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפילו לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם. אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים. ומפני זה כשהיו קריבים כהנים רבים אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליכו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין. כיצד יסכימו על דרך הדמיון כשהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמו שירצו מן המנין. אח"כ ישליך כל אחד מהם אצבע [[עי' לח"מ פ"ד מהל' תמידין וסיים דגי' אחרת היה להרמב"ם]:] אם הוא חלש או חולה או שתי אצבעות אם הוא בריא. ויתחיל למנות אותן האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שיסכימו עליו בתחילה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקדים לאותה עבודה ולא יחשבו האגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו ושמא יפשוט אותו [או יקפוץ אותו] כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. וע"ז הדרך היו הפייסות הארבעה שהיו במקדש. ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פירשום שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותה שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות הגמרא לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחילת העיון אבל הסברא באותן הדברים הוא מה שספרנו:

I have already informed you that the removal from the altar is that he should remove its ashes from it. And it states [in the Mishnah]: "כל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות" -that is that he would be close to the Altar within four cubits. And the order of this casting of lots [for the sacrifices on Yom Kippur] that it (i.e., the Mishnah) mentions is such, for it is forbidden among us to count the men of Israel at all, and even for the sake of [the performance of] a commandment (see Tractate Yoma 22b), but the action of King David is known (see Second Samuel, Chapter 24), but they are enumerated when someone wishes to count them (see the implication of this language in the Laws of the Daily Burnt Offerins and Additional Oferings, Chapter 4, Halakha 4), in that they take from all them something, and count those things and therefore, if there were many Kohanim who all gathered close to the Altar, the appointed officer says to them, “put out your fingers,” after he placed them in a line and they agree from who will begin the count and which number, as for example that they agreed that the number would be thirty or forty or fifty or whatever number that was desired, and each one of them would put up a finger if he was weak, orseeral fingers if he was strong and able-bodied, and begin to count according to those fingers, “one, two, three” according to the order until he completes the number that they agreed upon at the start, and the one (i.e., Kohen) that the end of the numbering would reach him would perform that Divine Servic. But they don’t count the thumb for the person who put out his thumb because it is easy raise it and to bend it, and perhaps he will rraise it or bend it if the number approaches the end [of what is needed] in order that the lottery/allotment will come to him. And according to this system there were four lottteries that were in the Sanctuary. Know this and learn it, because these allotments/lotteries were not made clear to to any person before us in how the Gaonim explained what preceded us and who saw their words, because from the language of the Talmud no person would comprehend antyhing from them at first examination, but what is correct in those expressions is what we have explained.

אלו הדברים כולם הם בפייס אחד כמו שאדמה לך והוא כי כולם היו כמו שורה אחת או עגולה והיו מסכימין על האדם שיתחיל ממנו המנין ואחר כן היו מסכימין כי אותו שיצא אצלו המנין שיסכימו עליו כמו שבארנו הוא זורק את הדם והסמוך לו שוחט. והסמוך לו מדשן את המזבח. והסמוך לו מדשן את המנורה והסמוך לו מעלה איברים לכבש. ואותו שמעלה איברים לכבש הוא ושמונה בני אדם כמו שעומדים בשורה זכין בתמיד של שחר כל אחד מהם במה שיש לו לשאת ולהעלות על הסדר שאומר. הראשון הוא מעלה הראש והרגל. השני הסמוך לו שתי הידים. השלישי בעוקץ וברגל. הרביעי בחזה ובגרה. החמישי בשתי דפנות. הששי בקרבים. השביעי בסלת. השמיני בחביתין והם חביתי כהן גדול שאמר בהם הש"י [ויקרא ו] זה קרבן אהרן ובניו וגו' ונקראו חביתים לאומרו בהם הש"י [שם] על מחבת בשמן תעשה. ותשיעי ביין. נמצא שהפייס הזה זכין בו שלשה עשר תשעה אותם שמנינו ושוחט וזורק ומדשן מזבח ומדשן מנורה. והזורק הוא מקבל הדם כמו שבארה הגמרא והקדמנו בזה הפייס זורק על שוחט לפי שהזריקה מעולה כיון שהעיקר אצלנו שחיטה כשרה בזרים.

All of these things were in one arbitration by counting (i.e., a lottery) like I will explain to you. All of them would stand in one row or in a circle, and agree on one man who wold begin the counting from him, and they wpi;d agree that the number that they decided uon would be completed with him, like as we expalined, this one would sprinkle/cast the blood and the one next to him would slaughter amd the pme mext tp jo, wpuld clean the Altar and the one next to him would clean the Menorah, and the one next to him would bring up the limbs to the inclined plane leading to the Altar, and that person who brings up the limbs to the inclined plane leading to the Altar, he and eight men according to the order of their standing would merit in the Daily Morning Offering, each one of them with what he has to take according to the order of the carrying that I will explain. The first takes the head and the foot, and the second next to him takes the two hands, and the third the haunch/spine and the foot, and the fourth with the chest cavity and the cud and the fifth with the chest surrounding the two lungs, and the sixth the intestines and rhe sevenrh wirh the fine flour, and the eighth with the fastenings and they are the thongs of the High Priest that with them God said (Leviticus 6:13): “This is the offeringthat Aaron and his sons [shall offer to the LORD on their occasion of his anointment],” and they were called חבתין/pancakes, because it states it states (Leviticus 6:14): “It shall be prepared with oil on a griddle”/על מחבת בשמן תעשה". And the ninth [lottery] is with wine, for this. Behold this allotment/arbitration (i.e., lottery) thirteen are found worthy, nine whom we appointed and who shrinkles [the blood] and slaughters, and cleans the Alta, and cleans the Menorah. And the one who sprinkles/casts the blood receives the blood as the Talmud explained (see Tractate Yoma 25b). And we began this allotment/arbitration (i.e., lottery) with casting/sprinkling [the blood] prior to the one who slaughters because the casting/sprinkling [of the blood] is more important that the the general principle among us is that sluahtering is appropriate/fit if performed by a non-priest (literally, “foreigner”).

ומדשן – this is the person who removes tha ashes and the soiling and the wiping off and he lleaning as will be explained in [Tractate] Tamid (see Chapter 3). And you aleady knew that the name of he ashes is דשן , and the way it goes, it is as it will be explained in a Baraita, the head and the food, the chest and the throat/larynx with the windpaipe/lungs and hear, two hands and two ribs, the haunch (with the tail) and the foot. But the first teacher [of the Mishnah] follows after the important and good and places it first and places that which is worse later. But the Halakha is not accoreding to Ben Azzai.

היו הכהנים מתברכין בהקטרת הקטרת והיו אומרים כל מי שמקטיר קטרת היה מתעשר וממונו מתרבה למאמרו הש"י [דברים לג] ישימו קטורה באפך וכתיב [שם] ברך ה' חילו וגו' ולפיכך כל מי שהקטיר לא היו מניחין אותו להקטיר פעם שניה שישאר זולתו מן הכהנים שלא יקטירו ולא היו אוספים לפיים הקטרת אלא למי שלא הקטיר קטורת מימיו ולפיכך יאמר חדשים לקטורת באו והפיסו:

There were Kohanim who were blessed through the burning of the incense upon the Altar and they would say that every person who vurns incense on the altar becomes wealthy and his riches increase (see Tractate Yoma 26a), as it states (Deuteronomy 33:10-11): “They shall offer You incense to savor [and whole offerings on Your altar],” and ir states: “Bless, O LORD, his substance, and favor his undertakings,” and therefore anyone who burns the incense upon the Altar they would not allow him to burn incense upon the Altar a second time and he would remain apart/alone, but rather, they would gather for the lottery of burning the incense for anyone who had not burned the incense upon the Altar at all , and therefore it (i.e., the Mishnah) states: "חדשים לקטורת בואו והפיסו".

אמר השם יתברך [ויקרא א] וערכו עצים על האש ובאה הקבלה כי זה נאמר בתמיד של בין הערבים כי בשל שחר כבר נאמר בו בפירוש [שם ו] ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר:

God stated (Leiticus 17): “and lay out wood upon the fire.” And it comes to us in the accepted tradition that thhis is the daily burnt offering of the eventide (see Tractatae Yoma 26bv), for the [burnt offering] of the morning was already mentioned explicity (Leviticus 6:5): “[WThe fire on the altar shall be kept burning, not to go out:] every morning the priest shall feed wood to it.”

כמו שבארנו בתמיד של כל יום:

הבשר בחמשה – as we expalined regarding the daily burnt-offfering of each day.

ענין אם רצה להקריב מקריב היא שהוא יכול להקריב באיזה מנין שירצה פחות מאלו או יתר על אלו. ורוצה באמרו הפשטן וניתוחן של אלו ושל אלו שוין שהן כשרים בזר ומותר בזר לפשוט ולשחוט ולנתח בין קרבנות ציבור בין קרבנות יחיד וכבר קדם לך זה העיקר בפסחים [פ"ה הל' ו] במקום שאמרו מקבלה ואילך מצות כהונה:

The subject of: "אם רצה להקריב מקריב" - that he offers them in any number that he wishes, less than this or more. And It wishes when it (i.e., the Mishnah) says: "הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין"/the flaying and the dismenmbering of the former (i.e., congregational offerings) and the later (i.e., private offerings) are alike – that they are appropriate to be performed by a non-Kohen (i.e., literally, “foreigner”) and it is permitted for a foreigner (i.e., an Israelite) to slaughter and flay and to sever/dissect it, whether they are community sacrifices or individual offerings. And it was explained to you in [Tractate] Pesahim (folio 44b0 this general principle from the receied tradition and beyond is the command of the Kohanim (see also Tractate Berakhot 31b and Tractate Yoma 27a and Tractate Zevahim 32a and Tractate Menahot 19a).