ויען בלדד השוחי ויאמר:

עד אנה תשימון קנצי למלין, לא יוסיף בזה המענה רק להפליג על אבדן הרשעים, כי הוא ראייתם בייסורין שהם במשפט:

קנצי, כמו קצים ישים את חביריו, על שישימו קצים לדבריהם ולא ידברו עד ענות איוב לכל אחד ואחד:

תבינו, דברי איוב:

ואחר נדבר, כל אחד ואחד. ירצה לומר כי אין בפיהו נכונה ואין ראוי להמתין לשמוע לו:

מדוע נחשבנו כבהמה, לשמוע חרופו וגדופו אשר יאמר כי לא ימצא בנו חכם, ומדוע אנחנו נטמנים בעיניכם החבירים לסבול תעתועיו:

נטמינו, מלשון טמונין פלישתאי, ולשון חכמי' טם, טמנו מהם, אמר מדוע נחשבנו אנחנו בעיניכם כאלו לבינו סתם עפר וטיח אשר עליו מהשכיל, כדרך שפירשתי בפסוק כי לבם צפנת משכל:

טורף נפשו באפו, עתה יענה את איוב, אתה הטורף כלביא את נפשך באפך ובחמתך, האם בעבור תלונתך תעזב הארץ, להשתנות סדרי העולם, ויעתקו הצורים, שהם מוסדות הרים, ממקומם, הנה אמת הוא כי כך סדרו של עולם ולא ישתנה בעבורך, שהאל מטיב לרשעים בתחלה בחמלו על מעשיו ובסוף ידעד אורם:

גם אור רשעים, מלת גם לאמר אף מקצת הרשעים אשר לא יהיה להם אור כי מתחלה ידעך נרם כי רובם לא יהי' להם אור, כי בחושך באו ובחושך ילכו:

יצרו צעדי אונו, כשילך בחיל ובכח יצרו צעדיו ולא יוכל ללכת אל מחוז חפצו:

ותשליכהו עצתו, עצתו עצמה תשליכהו לארץ, כי ממנה ובעבורה יפול מלא קומתו ארצה ולא יקום, כי רגליו יוליכוהו אל הרשת כמהר צפור אל פח.

ועל שבכה יתהלך, תמיד. והענין כי הרשעים עצתם תהי' להם למוקש והדבר אשר יחשבו להמלט ולהשגב בו וימהרו אליו, הוא יהיה להם לפח:

יאחז בעקב פח, יאחזנו בעקבו. והנכון יאחז הוא את הפח בעקבו, כי יכביד עקבו ברצונו על הפח שלא ישמט ממנו, והוא יחזק עליו צמים, יחזיק על עצמו הצמאים לשתות דמו, או משקיו ויינו וחלבו, רמז לאבדן ממונו:

טמון בארץ חבלו, חבל מצודתו אשר ילכד בה:

ומלכודתו, טמון, עלי נתיבתו:

סביב ביעתוהו בלהות, השוכנות סביב לו שלא יצא מתוכם:

והפיצוהו לרגליו, ישימו אותו נפוץ ושבור במקום אשר רגליו עומדות. ענין נפיצה, פיזור הדבר הנשבר לשברים הרבה, וכן ונפץ את עולליך אל הסלע, כאבני גיר מנופצות:

יהי רעב אונו, פירש הראב"ע אונו כמו בן אוני, יהיה רעב לכאבו, שישבע ממנו וימלא בטנו צער וכאב. והתרגום אמר בו שני פנים אחרים, יהי כפין תוקפיה ותברא איטימוס לדופניה, רצונו לומר שירעבו כחות גופו, ואיד, יהי' מזומן לצלעותיו. ותרגום אחר כתיב: יהי כפין ביר בוכריה וצערא מזומן לאנתתיה, פתר אונו מן ראשית אוני, וצלעו מן ויבן ה' אלהים את הצלע, והוא ענין מורגל בתלמוד מה הוא:

יאכל בדי עורו, נמשך לאחור, יאכל בכור מות בדי עורו, ויאכל גם כן בדי עצמותיו ובשרו. או יאכל הוא בעצמו בשיניו בדי עורו מרוב כאבו, ויאכל בדיו הנשארים בבשרו:

בכור מות, הוא שר המות הגדול מכל הממתים, אשר לא יוכל איש להמלט ממנו. או הגדול בדבר יקרא בכור, כמו ורעו בכורי דלים, הם האביונים הגמורים שהם נמנים ראשונה לעוני:

בדים, ענפים על דרך משל באילן:

ינתק מאהלו מבטחו, שלא ישב באהלו לבטח:

ותצעידהו, ההבטחה אשר יבטח, תוליכהו אל מלך הבלהות, גדול הבלהות, כענין בכור מות:

תשכון באהלו מבלי לו, יחסר מלת נפש, כמו ותחס עליך, שהוא כמו ותחס נפשי עליך. והענין שיגזלו אהלו ותשכון נפשו שם ביד השודדים שיתפשוהו, וכן נוכל לפרש ותצעידהו אל מלך בלהות, כינוי לנפש, כי היא המוליכה את האדם, כך נראה בעיני. והתרגום אמר בו: תשרה אינתתיה במשכניה מדלית ליה, יאמר כי אחרי הולכו אל מלך בלהות תשכון השוכנת באהלו, ואיננה לו, כי תהיה לאיש אחר, וגם זה נכון. אבל רש"י ז"ל מפרש ינתק מאהלו מבטחו, יהיה נפרד מאשתו שהוא מובטח לה, ותוליכהו לקבר, ואז תשכון היא באהל שאיננו לו, אלמנה וגלמודה. ואיננו נכון:

מתחת שרשיו יבשו, רמז למיתתו:

וממעל ימל קצירו, רמז לאבדן בניו, כי האדם שורש ובניו ענפים ופארת לו, ושורש כל עץ למטה וענפיו למעלה, על כן אמר מתחת וממעל, והתרגום הפך זה, אמר: מארעא בנוי ישתיצון ומשמיא יתגזר אובדניה:

יהדפוהו מאור אל חשך, הבלהות הנזכרות:

לא נין לו, בעמו:

ולא נכד ואין שריד לו בארץ מגוריו:

על יומו נשמו אחרונים, אשר ישמעו רעתו אחריו:

וקדמונים, הרואים אותה:

אחזו שער, ורעדה. אחזו שער כמו הפוך, אחזם שער, ומשפט הלשון לאמר שניהם, חיל אחז יושבי פלשת, צירים וחבלים יאחזון. אולי זה לאמר שאין השער אוחז אותם, כי מה להם על השער, רק הם אוחזים את השער לתת את לבם שלא יבואם ככה: