ויען צופר הנעמתי ויאמר:

לכן שעיפי ישיבוני, לא ילמד האיש הזה עתה במענהו, רק להפליג ולדבר באבדן הרשעים, כי מאז ענו אותו, ואמר לו כל אחד ואחד במענהו, ולא יעשו דבר אחר רק לדבר באבוד הרשעים ובהכרת זרעם כאשר פירשתי:

לכן שעיפי ישיבוני, שעיפים המחשבות שהם ללב כענפים לאילן, מלשון בסעיפיה פוריה, וכן בשעפים מחזיונות לילה, הם ההרהורים והמחשבות, כענין רעיוניך על משכבך סליקו, והרהורין על משכבי, אמר הנה מחשבותי ישיבוני:

ובעבור, החושים אשר בי, והם ראות העין ושמיעת חאזנים:

חושי, כמו מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, והוא מלשון חוששין בדברי רבותינו ז"ל. יאמר כי מחשבותיו ישיבוהו דבר שאין דברי איוב נכונים, ובעבור כי יראה לעינים ונשמע מאז ידע כן:

מוסר, שדי יענה, עוד ישמע ויענהו רוח מבינתו לענות את איוב:

הזאת ידעת מני עד, הידעת מעולם זאת שאמרת, כי באחד מן הדורות אשר מעולם יעות האל משפט להרע לצדיקים או להיטיב לרשעים, הלא כשתראה רננת רשעים מקרוב הוא, כי לא ארכו ימיה ולא ימשכו עוד, כי שמחתם עדי רגע תהיה:

כי רננת רשעים מקרוב. ורש"י ז"ל פירש הנה מחשבותי ישיבוני, ובעבור שאני חושש בעצמי שלא לענות אותך על כל פנים, גם אשמע מוסר כלימתי שאתה מכלים אותנו, ואומר שלא תמצא בנו חכם, ועל כן יענני רוח מבינתי לענות אותך על כל פנים, גם נכון הוא. והמפרשים אמרו חושי בי, מהירות בי להשיבך, מן חושה לעזרתי, ותחש על מרמה רגלי:

כגללו לנצח יאבד, כאשר יתגלגל ויסוב מעט יאבד לנצח, כאלו אמר שלא יוכל להתהפך מעט עד שיבואו עליו סבות אבדו לעד. והמפרשים הוציאוהו מן בגללי צואת האדם, כאשר יבער הגלל, וכן תרגמו יונתן היך רעייה לעלמא יהעדי:

בניו ירצו דלים, מן רצון, ובמה יתרצה זה אל אדוניו, יאמר כי בניו יצטרכו לרצות הדלים על גזילת אביהם, וגם הוא עצמו ידיו תשבנה להם ההון שגזל, מלשון מצאתי און לי, רוצה לומר כי תקפו וכחו יאבד, ויכריחוהו שופטי ארץ להשיב גזילותיו:

עצמותיו מלאו עלומיו, עצמותיו מלאים נעורים:

ועמו על עפר תשכב, יחסר מלת נפש, יאמר כי עצמותיו בנעוריהם ישכנו על העפר, ועמו, רמז לגוף כולו, על העפר תשכב נפשו:

אם תמתיק בפיו רעה, מאז כאשר היה בכחו:

יכחידנה עתה תחת לשונו, וירא לנפשו מלספר אותה, כי יקחו ממנו נקמה:

והוא יחמול על הרעה ולא יעזבנה, רק יכחידנה תחת לשונו - וימנענה, מאחרים, בתוך חכו:

ראש פתנים, החלב אשר ינק ונגמל ממנו יהפך לו לראש פתנים, וללשון אפעה, אשר תהרגהו, והוא רמז לעושר ולנכסים אשר קנה בימי הנעורים:

אל ירא בפלגות, כי ברבות הטובה בעולם כפלגי מים, ובהיותה נחלי דבש וחמאה, לא יראה אותה ולא יאכל ממנה. ויש מפרש הגזילה אשר היתה מתוקה בפיהו לא היתה נחלי דבש רק ראש פתנים. ואיננו נכון:

משיב יגע ולא יבלע, ישיב יגיע אחרים להם ולא יאכל ממנו, כי אם שם ממנו בתוך פיו לא יבלענו:

כחיל תמורתו, הוא אליו, ולא יעלוס בו, ירצה לומר כי יגיע אחרים אשר גזל ישיב דמיו, והוא לו כאשר ימיר בהמה בבהמה או כסף בכסף, ולא ישמח בו. ויותר נכון לי שיאמר לנגזלים, וישלם להם מה שנגע בו עתה בעוניו ולא יאכל ולא יהנה ממנו כאשר נותן ממון תמורתו, והוא מה שקנה בימי השלוה שהומר לו עתה בצער שלא יעלוס בו, והמשל כי משניהם לא ישמח:

כי רצץ עזב דלים, ועזבם רצוצים ונדכאים:

בית, אשר גזל מהם לא יבנהו, כי בחצי ימיו יעזבנו:

כי לא ידע שלו בבטנו, יחזור על הפסוק הראשון משיב יגע, ויאמר כי הוא ישיב הגזלות ולא יעלס בקנינו, כי ימות בחצי ימיו, ולא ידע בבניו היוצאים מבטנו איש שקט ושלו. הבנים יקראו יוצאי בטן, כמו לפני בטני, וכן כי אם אשר יצא ממעיך, מחלציך יצאו, וכולם כנוים:

בחמודו לא ימלט, כאשר חמד לא ימלט איש, כענין לא יוליד, כמו והמליטה זכר. והמפרשים אמרו כי לא ידע שלו בבטנו, שאין בבטנו השקט. וממה שחמד והתאוה לא ימלט כלום:

אין שריד לאכלו, לעושר שלו לנחול אותו ממנו:

על כן, לא יקוה אל הטוב אשר לו, ולא יעלס בו:

במלאות ספקו יצר לו, כאשר תתמלא תאותו ותגיע לכל מה שיספיק לו אז תבוא עליו צרה:

כל יד עמל תבואנו, להשיב להם ממונם,

וכאשר תגיע ידו למלאות בטנו, מטעמים כאשר אהב, ישלח בו חרון אפו, האלהים הוא השולח, כי עמו ידברו בספר, על כן אין צורך להזכירו. או יחזור אל האל הנזכר למעלה בפסוק מבטנו יורישנו אל, וימטר האל עליהם חרון אפו בבשרו ובגופו, כמו ולחומם כגללים. והנכון כי בלחומו, במאכלו:

יברח מנשק ברזל, כי יחשוב להמלט ממנו:

תחלפהו קשת נחושה. כלומר תעבור החץ בגופו מעבר אל עבר, כענין כאשר ינוס מן הפח ונפל אל הפחת:

שלף, החץ:

ויצא מגוה, היא האשפה אשר החצים בתוכה, ושלף ברק החרב אשר בו מרורת פתנים ויהלך בחץ ובברק החרב על הרשע:

אמים, הם אנשי החיל אשר יפגעו בו, ויקראו אמים כי יפול אימתם עליו:

יהלוך עליו אימים, כמו ויבא אלי אנשים, ורבים כן:

כל חשך טמון לצפוניו, במקומות צפונים שלא ידעם ולא ישתמר מהם:

תאכלהו אש לא נופח, הוא האש שלא תכבה, והנשאר באהלו תהיה לרעה:

יגלו שמים עונו, להמטיר עליו אש וגפרית, והארץ, תשנא אותו להוציא אליו קמוש וחוח, כענין והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. או כאשר אמר התרגום: יפרסמון אנגלי מרומא סורחניה ודיירי ארעא יקומון לאבאשא ליה:

יגל יבול ביתו, מהרה גלות שלימה, כמים הניגרים במורד אשר לא יאספו, ביום תבוא אליו האף והחרון. והתרגום אמר: יטלטל עיבור ביתיה משחיה וחמריה מזדלפין ביומא דרוגזיה. ועניינו יגלה תבואות ביתו, ושמנו ושקוייו יגלו ביום אפו:

ונחלת אמרו מאל, נחלת מה שאמרו עליו בני אדם שתבוא לו מאת האלהים. והנכון, מה שאמר בו ונגזר עליו מאת האל: