כי יש לכסף מוצא. זה הענין כולו נקשר עם הפסוק הבא אחרי כן, והחכמה מאין תמצא. יאמר אל החברים למה זה הבל תהבלו, לתת טעם של הבל למשפטי הרשעים והצדיקים, כי האל הודיע מוצא כל הדברים, זולתי מוצא החכמה שראה אותה ביצירת האדם, כי אותה העלים מכל הנבראים, כי הודיע והראה לבני אדם, למצוא מוצא הכסף ממעמקי ההרים והמקום אשר יזקקו הזהב, וכן הברזל והאבן אשר יצוק ממנו הנחשת, כי בין אבני ההר ימצא, כי האל

שם קץ לחשך, וידע קצו ויודיע לבני אדם:

ולכל תכלית הוא חוקר, כבר הוא חוקר וידע עם אבן צלמות, כלומר עד מקום האפס ותהום:

פרץ נחל מעם גר, יאמר כי האל יגדיל הנחל ויפרוץ מעם המקום שהוא נגר ממנו, והוא המקום אשר חוא נסתר מתחת לארץ, ומקומות הנחל הנשכחים מן הרגל ולא יעברוהו, כי המים גברו על האנשים ומתנועעים ונושאים גלים:

דלו מאנוש, כמו דלו עיני למרום. והכוונה גם כן לאמר, כי האל יוציא מעיינות ונחלים גדולים מתהומות הארץ, כי הוא יודע הכל ושליט על הכל:

ארץ ממנה יצא לחם, גם זה פלא שיוציא לחם מן הארץ, וכאשר יחפרו תחתיה ויעמיקו ימצאו מקום הפך מן העליון, והוא כמו האש, ויוציאו ממנו הגפרית וארץ מלחה, או הספיר ועפרות הזהב. ויתכן לפרש כי מלת ארץ נמשך, יאמר יש ארץ ממנה יצא לחם, וארץ תחתיה, כלומר מקומה נהפך כמו אש, ולכל יש מוצא זולתי החכמה:

נתיב לא ידעו עיט, כי הנתיב שלא ידעהו אפילו העופות:

ולא שזפתו עין איה, והיא מין עוף הנקראת ראה שרואה ביותר:

לא הדריכוהו בני שחץ וגו', ולא עברו עליו האריות והכפירים:

שם שלח ידו, בחלמיש הצורים אשר בנתיב הוא:

והפך, ההרים שבהם משרשם לכסות עליהם תהום, או הוציא יאורים מן הצורים והסלעים שבהם כאשר יחפוץ:

ולכל יקר, וכבוד הנהיה בעולם, ראתה עינו, כי כל הכבוד שלו וכל הגדולות אליו:

מבכי נהרות חבש, מבכי נהרות חובש אותם שיעבורו אותם ויבשו: וכל תעלומה, הוא הוציא אותה לאור:

רק החכמה, לא הודיע מאין מוצאה ואי זה מקומה:

לא ידע אנוש ערכה, לא ידע מקום מערכת משכנה. או ערכה כמשמעו, כי לא ישיגו אפילו להבין מעלתה:

תהום אמר לא בי היא, יאמר כי איננה נמצאת בכל הארץ, לא במקום מוצא הכסף והזהב והספירים, ולא מתחת לארץ בנחלים ובמעינות, גם לא בתהום ולא בים, כי לרוב מעלתה לא הודיע האלהים את מקומה, כאשר הודיע מקום הכסף והזהב והספירים, כי ערכה ומחירה גדול מהם, על כן פירש

לא יותן סגור תחתיה וגו', ואמר הענין:

ומשך חכמה מפנינים, ירצה לומר שהחכמה שהיא נמשכת ועולה למעלה יותר מהפנינים. ויש מפרש ומשך חכמה, כי המושך אותה מן המקום הנסתר אשר היא שם משך דבר יקר יותר מפנינים, והוא משל, ויפה פירושו:

והחכמה מאין תבוא, יאמר כי מקום מוצאה נעלם, וגם אין אדם יודע מאין תבוא, אם מצפון או מדרום, אם מן השמים או מן הארץ:

כי היא נעלמה מעיני כל חי, גם מן העופות המעופפים למרחוק ברקיע השמים:

אבדון ומות אמרו, יאמר כי החיים אינם יודעים לא מקומה ולא ערכה, וגם המתים אשר בשאול ובארץ צלמות אמרו, באזנינו שמענו שמעה, שמעו כי היא נמצאת ומעלתה גדולה מבוא בסודה, זולתי

אלהים הבין דרכה וגו', ואם כן הכל מודים בה ובמעלתה, והכל אינם משיגים אותה:

כי הוא לקצות הארץ יביט, כי האל יביט לקצות הארץ ולסוף השמים בבראו אותם:

לעשות לרוח משקל, ועשה משקל לרוח והמים תיכן במדה:

בעשתו למטר חק, להמטיר לפעמים:

ודרך לחזיז קולות, והם הברק והרעמים:

אז, בעשותו הכל ביצירת עולמו:

ראה, החכמה שעליה יסד עולמו, כדרך ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה:

ויאמר לאדם, הגיד לאדם שייראו מלפניו, והיא כל חכמתם:

וסור מרע, היא בינתם, כי זה כל האדם, ובזה יושעו, במופלא מהם אל ישאלו, ובמכוסה מהם אל יחקורו, כי אין להם עסק בנסתרות. והשלים ענייניו כדרך שהשלים שלמה המלך עליו השלום ספר קהלת, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. וזה יורה על דעתו וסברתו, כי הם טובים בידיעה ובהשגחה בנפש, רק בעולם הזה יראה דברים שלא כדין ויטעה בהם, או יסתפק ויתלונן עליהם, כאשר פירשתי במענה הלאל יסכן גבר.

והנה זה פירוש הפסוקים האלה כפי פשטם, והוא כדרך הספר הזה בתוכחותיו, רק בעלי הקבלה יפרשו ענין כי יש לכסף מוצא, כי ידבר במעשה מרכבה העליונה, ואומרים כי ארבעה מתכות הנזכרות בפסוק ירמזו למוצא יסודם שמכלל עשר ספירות, ואמר שיש להם מוצא:

וקץ שם לחשך, הנזכר במעשה בראשית, והוא חקר תכלית הכל עד בנין הנבנה מן האותיות, ויקראו נתיבות החכמה נחל, והוא העושה בהם פימה להיות נגר משם. והיו נשכחים מני רגל, משל לרוב עמק הענין:

וארץ ממנה יצא לחם, ירמוז לרצון שממנו מוצא החיים ומדת הדין. מקום ספיר אבניה, כ"ב אותיות. נתיב לא ידעו עיט, ל"ב נתיבות, שתחלתם מנתיב אחד אשר לא נודע למלאכי השרת ולא הביט עין או מראית. בחלמיש שלח ידו, המשיל החכמה לחלמיש צור על הנתיבות שהיו סתומים בה. הפך משרש הרים, וגלה הנסתר תחתם, ויקרא יאורים ההוויות הנכללות בשם מים במעשה בראשית, ואחר שיצאו היאורים, כל יקר ראתה עינו, הנהיה במעשה בראשית, והיה העולם מים במים, וחבש אותם והבדיל בין מים למים במאמר יהי רקיע. ותעלומה, ותעלום החכמה הוציא לאור. והחכמה מאין תמצא, מציאתה מאין. ולא ידע אנוש ערכה, סדרה. ולא תמצא בארץ החיים, המלאכים, במקום שהם רוצים לדעת אותה. תהום אמר לא בי היא, דרך מליצה יאמר, כי בורא החכמה מאין, ועוד שנעלמה מן המלאכים עד בואה, רק האלהים על ידי התבוננות האציל ממנה ארבע יסודות אשר יספר, והם קצות הארץ ותחת השמים, ששם האש והרוח והמים. אז ראה במחשבה הקודמת והוציא ממנה ספר וספר וספור, וחכמה ותבונה ודעת. ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, שהיא מדת טובו של הקב"ה. זהו דרכם בפסוקים הללו, והדברים בעצמם ישתבחו ויתהללו, אבל לא ידענו אם הענין סובל הפירוש הזה, ואם קבלה היא נקבל: