**ברע"ב ד"ה ד' אמות כו' אלא ממלא המקום קוצים.**וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו פ"ח ה"ה והטוש"ע בר"ס קמ"ג (ובגמ' דגדר לי' בהיזמי כו') וצ"ל שגי' אחרת היה לפניהם והתוי"ט ל"ד שהעתיק לשון הגמ' כפי הגי' שלפנינו על לשון הרע"ב ולא העיר ועי' בהגהות הטור שם:

שם בתוי"ט ד"ה אבניו כו' ותימה כו' ואולי דמשום חומרת ע"ז אמרו דא"בונ"ל דכן ג"כ דעת התוס' לקמן (ס"ד ב') ד"ה תנ"ה ע"ש היטב דאל"כ דלמא שאני נשתתפו דיש לו חלק מן הדין. אבל ירושה דאינה אלא מדרבנן כדאיתא בקדושין שם אמרינן ברירה וסברת התוי"ט איתא בגמרא לקמן (נ"ב א') משום חומרא דעבודה זרה שויא רבנן כטומאה דאורייתא כו' ע"ש והתו"ח הביא בשם הרמב"ם בחבורו דאמרינן גם הכא ברירה משום דרבנן היא ול"ד כלל. א) דהרמב"ם כתב כן לענין הנאה והיא דאורייתא כמש"כ לקמן (נ"ג ב') בס"ד ע"ש. ב) דהרמב"ם לא כתב מטעם ברירה אלא כתב סתם מחצה שלו מותר בהנאה וי"ל דמיירי במכיר או במוכר חלקו בכ"מ שהוא כמ"ש הר"ן וכ"נ שהבינוהו הכ"מ והלח"מ ע"ש:

בתוי"ט ד"ה הפת כו'. והלכך כו'. אנכי ל"מ טעם בדבריו דמ"מ קשה מדוע לא ינוכה שם הנאת דמי עצים דחולין. ועוד אפה בו אה"פ בחדש לדידן דמותר אם אח"כ הוסק בעצי היתר מחמת זוז"ג ולדבריו עצי היתר הגורמים לא יועילו ועמש"כ שם ב' חלוקים נכונים בס"ד:

**[שם בתוי"ט ד"ה אסורה בהנאה כו' ולכך צ"ל דה"ק דדרך ליקח פת מן הע"ג כדי להאכיל לפועליו הע"ג.**נ"ב כ"כ התוס' ביבמות (פ"א ב') ובזבחים (ע"ב ב') ד"ה כולן ידלקו הלשון. "חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו". מהגרמ"ש ז"ל]: