הן לא נמצא טעם נכון בדברי הרמב"ם ותוי"ט על סדר מסכת זו אחר מסכת נדה. ולעד"נ איידי דתני בפ"ב דנדה מ"ו אר"מ אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה וע"ש בפירוש הרע"ב להכי תני בתרה מכשירין וכיוצא בזה משני הגמרא ריש תענית:

משקין טמאין. פי' הא"ר כגון משקין של זב וזבה כמו רוקו כו'. ועי' ספ"ג דטבו"י דמשמע דאף בטמא שרץ לכ"ע מכשיר. ומש"כ עוד דאי במשקין שנטמאו מאחרים שלא לרצון המ"ל הא משקין נמי לא מקבלי טומאה אא"כ חשב אותן כו'. אנכי תמה דהא בשבת (יז) אמרי' דאיכא למ"ד דכלי טמא חושב משקה (הביא גם הר"ש כאן) וא"ל דמתני' אתיא כוותיה ובפרט דר"מ הכי ס"ל בתוספתא כמו שהביא התוס' שם והר"ש לקמן פ"ד מ"ה וסתם מתני' ר"מ. ועמש"כ לקמן פ"ד מ"ו. ובפ"ג מ"ב בתוי"ט בשם מהר"ם. וכ"נ שהבין הט"א בחגיגה (יט) בד"ה ידיו טהורות. אך מה שמוכח בדבריו שם דאפי' ידים טמאות חושבין משקה ל"י מנ"ל הא דע"כ לא שמעינן אלא כלי טמא:

תוי"ט ד"ה ה"ז. שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך כו'. ק"ל מאי ראיה היא זו. התם י"ל משום דלא אחשבינהו למי גשמים לדבר תלוש ועמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ג בשם רש"י מת"כ. אבל אם היה משקה שתחלתו לרצון לצורך תלוש ואח"כ נפלו על המחובר י"ל דהוכשרו:

או סוכה ונפלה על חברתה. נראה דלפי' הרע"ב גרסי' הכא ג"כ ונפלו. ומש"כ הרע"ב (וכן הרמב"ם) מן המים שרגילין להשקות אותן. ע"כ צ"ל שלא היה תחלתן לרצון. ומה שנטלן להשקות הזרעים לא אחשביה אלא לצורך מחובר. ועמש"כ לקמן בסמוך:

תוי"ט ד"ה המרעיד. ומת"ד שם כתב הכ"מ כו' ונפל ע"ח או סוכה ונפלה ע"ח כו'. ע"ש בכ"מ עצמו שנראה מדבריו להדיא. שפי' שנפלו על המים על חבירו. וכן בסוכה נפלו המים על חברתה. אבל כן היה נכון לפרש לגי' הרע"ב ונפלו כו' אבל לגי' הרמב"ם (בחבורו) ונפל כו' ונפלה כו' וכ' אח"כ ונפלו המים כו'. משמע שמפרש שנפל מתחלה האילן או הסוכה עם המים שעליהן ע"ח. ואח"כ נפלו המים מהן על הזרעים:

בא"ד לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע. וסיים שם הכ"מ אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים ה"ה בכי יותן. ולכאורה ק"ט דהא בעינן שיחשבם לדבר התלוש דוקא כדאיתא לקמן פ"ד מ"ג וע"ש בתוי"ט מה שהביא בשם רש"י מת"כ. וכ"כ בר"פ בד"ה שתחלתו. וצ"ל דיש חילוק בין מעשה למחשבה דדוקא מחשבה אינה מועלת למחובר אבל היכא דעביד מעשה בהמים גופייהו או בדבר שהם עליו כגון הכא שמרעיד את האילן או את הסוכה שהן עליהן אפי' לצורך מחובר מהני. וכצ"ל לפי' הראב"ד דלקמן לפי מש"כ שם בדעתו ז"ל. וזה דלא כמש"כ לעיל בסמוך בדעת הרע"ב והרמב"ם בפירושו. ועדיין צל"ע:

בא"ד ובה"ס אעפ"כ אינו כמרעיד להשיר ממנו משקים שהרי כו'. משמע אבל אם היה מכוון להשיר אה"מ אפי' בכה"ג שנפלו תחלה ע"ח ואח"כ על הזרעים כו' מודו ב"ה דמוכשרים והיינו אם נתלשו אח"כ ומשקה טופח עליהם כדמסיק אליבא דב"ש ודלא כהרמב"ם שמפרש דפלוגתתן הוא במתכוון להשיר את המים ואפ"ה ס"ל לב"ה דלא מכשרי. וזהו כוונתו בראשית השגתו במש"כ הל"ל שאין מקבלין הכשר במחובר כו'. ור"ל אבל שארי פירות תלושין שנגעו באותן המים נתכשרו. ודלא כהרמב"ם (כפי שמפרש הכ"מ) וזה דלא כהבנת הכ"מ בכוונת השגתו. אך מש"כ שם ונתלשו ועדיין משקה טופח עליהם לרצון. הוא דבר מתמיה. דא"כ למאי מתבעי דיוכשרו במחובר לרצון דמי גרע מעודהו הטל עליהן ושמח ה"ז בכי יותן דבב"מ (כב). וכן מהא דהמוליך חטין לטחון וירדו עליהם גשמים אם שמח בכ"י לקמן פ"ג מ"ה. וכה"ג שם במ"ו ומ"ז. ונ"ל דתיבת לרצון הוא ט"ס וצריך למחקה. וכן בסוף השגה לא כתב רק אם נתלשו ומשקה טופח עליהם ולא הזכיר לרצון. ולפי האמור י"ל דלהכי נקיט פלוגתייהו בכה"ג ר"ל בנפלו תחלה ע"ח לרבותא דב"ש. ונ"מ ג"כ לב"ה היכא דנתכוון להשיר את המים דאפי' בכה"ג מודו ולאפוקי מדעת הרמב"ם דפליגי בזה. ולכן ל"י מה שדקדק הראב"ד על הא דנקיט זרעים כו' מחוברים ולא דקדק אהא דנקיט בנפלו תחלה ע"ח. וגם הא דמשני לרבותא לב"ש נקיט הלא גם לב"ה יש נ"מ כדאמרן:

בא"ד וכ"ע הכ"מ וז"ל ומ"ש כו' משמע דלב"ה אין בכ"י וסתם מתני' כו' גבי פירות שנפלו לאמת המים כו'. תמוה דהתם כשחשב שיודחו ידיו א"כ אחשבם לצורך ידיו. גם מה שהביא מצנון וקופה וסיים ומינה נשמע דה"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו כו' דלא כב"ה. ג"כ תמוה דהא ב"ה מודו היכא דנתכוון להשיר המים כדכ' הראב"ד. וצנון הרי הדיחתו וא"כ ניחא לה למחובר מיהת והוא ע"י מעשה דהדחה דמהני אף לצורך מחובר כמש"כ לעיל. וקופה ג"כ פי' הר"ש שם דניחא ליה בהדחתה הביאו התוי"ט שם:

הנוער כו' בש"א בכ"י כו'. נראה דאזלי לשיטתייהו דלעיל במ"ב דלב"ש את שבו ג"כ בכ"י משום דנפרשו מענף לענף. וב"ה שם עד שיצאו מכולו ר"ל מהאילן כולו:

עי' בר"ש שהביא תוספתא זב וטמא כו'. יצאו מכולו הרי אלו מוכשרין וטהורים כו' פי' כו' ומשיצאו שוב לא נגעו בזב וטמא. ותימה מ"ש מהא דאמר שמואל וכרישה עצמה הוכשרה כו'. ותמיהא לי טובא דהלא שם בכריתות מוקי לה (מפני זה) רב יוסף בנתזין בכל כחן ע"ש וצע"ג:

הנופח בעדשים לבודקן. עתוי"ט בשם הרמב"ם. ולע"ד נל"פ שנופח להשיב ברוח פיו הפסולת שבהן ורואה אח"כ כמה נפחתו מכמותן בהסתלק הפסולת מהן. ונראה שכן פי' ג"כ הר"ש והרע"ב מדנתנו טעם לר"ש מפני שלא נתכוון לכך:

בהרע"ב וחכ"א בכ"י כיון שנתכוון לנפח ודרך הרוק לצאת כו'. ק"ל מי עדיף זה מטומן פירותיו במים דסיפא דודאי ידוע שיתלחלחו ואפ"ה אינן בכ"י. ועי' תוי"ט לקמן פ"ה מ"ה בד"ה לידע. ונ"ל דהרע"ב במחכ"ת ל"ד בהעתיקו פי' הר"ש בטעמא דר"ש ומדבריו משמע דל"ג פלוגתא דחכמים ע"ש. וכן ליתא בגירסת המשניות שבגמרא: