**במשנה שכח כו' וטלה שלי.**לכאורה קשה איך יוכל להמנות על של עצמו הא אפי' בחציו ב"ח ל"י מש"ע למ"ר כשכ"כ בשכולו עבד וצ"ל דאמרי' מסתמא ניחא ליה לרבו שימנה על של עצמו בכה"ג משום תקנת עצמו:

ברע"ב סד"ה ופטורין כו' דקמי שמיא גליא וכ"כ רש"יומשמע דמפרשי כדאיכא דמתני לה (להא דאביי) אברייתא אבל במתני' אע"ג דשכח קודם זריקה דט"ז לא הצריכו אלא להך לישנא אבל הרמב"ם פי' דדוקא בשכח אח"ז וכ"פ בחבורו וע"ש בכ"מ והתוי"ט לא העיר מזה וגם בתור"ע ל"ד בזה במחכ"ת:

**רש"א עד שיזרוק כו'.**בגמ' ור"ש סבר מהווייתו דשה פי' דיש עדיין מה להוות בו דהיינו לזרוק דכל כמה דלא זריק לא מישתרי הבשר (עי' לעיל ברש"י ס"ד י"ג) אבל הקטרת אימוריו אינם מעכבין בנטמאו או שאבדו (לעיל נ"ט ב') ובזה יפול היש לעיין שבתור"ע:

**ברע"ב ד"ה חוץ מן המפקח כו' והוא שהיה הגל כו' אבל כו' ארוך שמא בשעת שחיטה כו'.**ועי' פירש"י. וק"ל אם הגל ברה"ר הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור ודאי ואם ברה"י הוה כודאי טמא ונראה דלעולם ברה"י אך זה הוי כטומאת התהום דהא לא ידע אדם מעולם אם היה שם טומאה במקום שהאהיל וגם אז לא ידע שום אדם אם חי או מת אע"ג דבזה לחוד לא משוה לו טומאת התהום כגון בגל עגול (משום כיון דנפל עליו גל איתרע חזקת חיים שלו עיין בהאחרונים ביו"ד סי' שצ"ז) מ"מ בהצטרפותו לספק אוהל מהני לשווייה כטהת"ה ועדיין צ"ע:

במשנה א"ש אה"פ עה"י דר"י ור"י מתירהרמב"ם פסק כר' יוסי וק"ל דהא (ביומא ל"א) ס"ל לרב ששת כר' יהודה דא"ש עה"י וה"ל לפסוק כוותיה:

**ברע"ב ד"ה אפי' כו' מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית.**כ"ה לשון הרמב"ם בחבורו ואין כ"א מהן יכול לאכול כזית וזה הלשון יותר מכוון וע"ש בכ"מ. ורש"י כתב וא"י לאכול כזית בין כולם. וגם מש"כ רש"י יחיד ויכול לאכול כזית כו' ונמשך אחריו הרע"ב לשון הרמב"ם שם והוא שיהא ראוי לאכול את כולו והטעם הוא כדי שלא יבא לידי נותר וכן לשון ר' יוסי בברייתא יחיד ויכול לאכלו משמע דר"ל כולו וכ"מ שם בתד"ה עשרה ורש"י גם שם פי' כזית ממנו ואינו מכוון לענ"ד: