**רי"א חוט וכל שנקלף עמו כו'.**עי' בפי' הרע"ב ובתוי"ט. לשון התוספתא נ"ל לפרש דר"ל דאם נוטל מה שבלפס אותו קצת החוט שנקלף בנטילת התבשיל שבלפס הוי חבור. וקצתו שלמעלה שנשאר מודבק בדופני הלפס ואינו עולה עם התבשיל אינו חבור. ויש לכוון לזה גם לשון המשנה:

**תוי"ט בד"ה שנדמעה.**נראה שיש השמטת הסופר. וצ"ל כדאיתא בר"ש דהא דתנן התם דמדומע פטור מן החלה אתיא כר"י ור"ש דהכא:

**ד"ה לא פסל אלא מקום מגעו.**נראה למחוק כ"ז. דכל דבור הזה שייך לדבור הקודם והד"א:

**בהרע"ב ד"ה רמ"א.**מכשירין ומטמאין כו'. מלת ומטמאין ליתא בפי' הרמב"ם. ואזיל לשיטתו בריש מתני' דטהור וטמא הכוונה לענין הכשר. והרע"ב העתיקה מפי' הר"ש ול"ד דהר"ש לשיטתו שפי' שם טומאה ממש. והרע"ב פי' ברישא כהרמב"ם. אבל גם לשיטת הר"ש לא א"ש דהא משקה היוצא מטבו"י אין פוסל את התרומה וכ"ש הבגד אם לא מחמת הידים המסואבות דנעשה מהן תחלה. ומדלא פליג ר"מ בטהור מוכח דלא כהט"א שהבאתיו בריש מכשירין דידים טמאות חושבין משקה ע"ש. ודע דק"ל דהא טעמא דמשקין טמאים מכשירין שלא לרצון הוא משום דטומאתן והכשירן באים כאחד והרי הם אינן פוסלין את הככר של תרומה. וי"ל משום דלענין טומאת עצמן דהיינו לפסול את הקדש חשיבי משקה הואיל דטומאתן וחשיבותן באים כאחד ולכן ה"ל כמשקה שתחלתו לרצון ומכשרי אפי' חולין ודו"ק:

**מש"כ בתו"ח דהרמב"ם והרע"ב אזלי לשיטתם דמשקין הבאים מחמת ידים א"מ כלים.**תמוה דאדרבה דעת הרע"ב דמטמאין לעיל פרק ב' מ"ב ובסוף זבים: