אמר רב נחמן אמר (רב) [לי] הונא, לא נצרכא אלא לנכרי ברבית ולישראל בחנם. ולענין פסק הלכה, אפשר דהלכתא כי האי לישנא, אבל להלוות לנכרי ברבית מותר ואפילו עם הארץ ואפילו יתר מכדי חייו, דלא אשכחן להאי לישנא דגזור רבנן בהא מילתא כלל. אבל הרב בעל ההלכות (הל' ריבית) כתב אוקימתא דר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו, ואף ר"ח ז"ל פסק כוותיה, ועוד הוסיף בה דברים, ואמר והוא הדין בתלמידי חכמים דלא גמרי ממעשיו. וזה תימה, דאי כר' חייא אפילו לעם הארץ שרי בכדי חייו, ואלו לרבינא דמוקי בצורבא מרבנן דאינו לומד ממעשיו אפילו טובא נמי. ודוחק הוא לומר שיסבור הרב ז"ל דרבינא מוסיף הוא על דברי ר' חייא, ולומר דבכדי חייו לא נצרכה אלא בצורבא מרבנן. ומכל מקום נראה לי שהם ז"ל כלם נמסכים [בש"מ נסכמין] בדבר זה שאסור לעם הארץ להלוות לנכרי ביתר מכדי חייו, והוא מה שאמרו במסכת מכות (כד, א), כספו לא נתן בנשך, אפילו ברבית דגוי עובד כוכבים, אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דרב נחמן. והרמב"ן ז"ל כתב נקיטנא כתרי לישני דר' חייא ורבינא לקולא, ובכדי חייו מותר לכל אדם, ותלמידי חכמים מותרים אפילו להעשיר דלית לן למימר דפליגי, וכל כי האי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן, וכל המחמיר תבא עליו ברכה עד כאן. ועכשיון עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים, ושמעתי משם רש"י ז"ל, מפני שרבו מסים וארנוניות ואין שעור לכדי חייו.