הא דאמרינן: ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל. ולא אמרינן ולישלח להו כילת חתנים. לא קשיא דאינהו בשיש לה גג קא מיבעיא להו. והא נמי דאמרינן ולשלח להו כר' טרפון, ולא אמרינן ולישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וקיימא לן כותיה כדאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יאשיה בכלאים כדאיתא בברכות פרק מי שמתו (ברכות כב, א) ובפרק קמא דקידושין (לט, א) לא צהריתו דקיימא לן כר' יאשיה. אינהו בזורע חטה וכשות וחרצן קא מבעיא להו, דמספקא להו אי מין אילן הוא או ירק הוא.

הא דאמרן: וליתן ליה לתינוק ישראל. פירשתיה ביבמות פרק חרש (קיד, א) גבי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן הכא: אתי למיסרך. ואמרינן נמי הכי בערובין (מ, ב) גבי זמן דיום הכפורים ליטעמיה לינוקא, אתי למיסרך. משום דהוה עובדין דצריכין לדידן, ובהני הוא דוקא דחיישינן לדלמא אתי למיסרך, אבל במידי דצריך לתינוק לא חיישינן להכי, דהא התם לא מטעמיה ליה לינוקא, ואילו לדידיה מאכילין ומשקין לאלתר ואפילו טובא, וכבר כתבתי דבר זה והארכתי בדבר זה, בפרק חרש ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא.