והא קא עביד גומא - וחייב משום בנין:

פטור עליה - כדמפרש טעמא בפ"ק דחגיגה דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים:

מאן דכר שמיה - דקאמר שאפר כו' דמשמע דיהיב טעמא למילתיה דלעיל:

שהוסק מערב י"ט - מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי:

אבל הוסק ביו"ט - דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול אסור:

ואם ראוי לצלות בו ביצה - שיש עדיין רמץ חם:

מותר - דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:

הכניס עפר - הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו:

מכניס אדם מלא קופתו עפר - בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא:

והוא שיחד לה כו' - ולא שטחה דמוכחא מילתא דלצרכיו קא בעי לה ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה:

כוי - ספק חיה ספק בהמה:

אין שוחטין אותו ביו"ט - משום דשמא חיה הוא וצריך כסוי והוא אינו יכול לכסותו ביו"ט כדקתני:

ואם שחטו אין מכסין את דמו - דשמא בהמה הוא ואין בו מצות כסוי ואין מטלטלין העפר לכך:

ואם איתא - דיש עפר שמוכן לכל צרכי אדם אפי' הוא בהמה לכסייה:

כדרב יהודה - אם הכניס קופת עפר:

ה"ג ולטעמיך לכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה - דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא:

אפילו ודאי נמי - דהא כב"ה קי"ל דאסרי ואפילו דיעבד בלא דקר נעוץ:

לא מבעיא קאמר - הא דנקט כוי אין שוחטין כל שכן חיה גמורה הטעונה כסוי והוא אינו יכול ולרבותא אשמעינן כוי ולא מיבעיא ודאי: