היה שלו ושל ע"ז - שהיה חצי מקום הכותל של ע"ז:

נדון מחצה על מחצה - המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו:

שקץ תשקצנו - לשון שקץ כשרץ שאינו מטמא במשא:

נדה מטמאה במשא - אדם הנושאה דאיתקש לזב והדוה בנדתה והזב את זובו וגו' (ויקרא ט״ו:י׳) וזב מטמא במשא דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו' אף הזב במשמע אותם:

באבן מסמא - אבן ששמוה על גבי יתידות וכלים תחתיה כדכתיב (דניאל ו׳:י״ח) והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא ונדה או זב יושבין עליה אע"פ שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים דכתיב כל אשר יהיה תחתיו:

למשמשין - שאין הכלים המשמשין מטמאים לא במשא ולא באבן מסמא:

למשא - אבל לא לאבן מסמא דלהכי אהני היקשא דשרץ:

ולוקשה לנבלה - דאית בה משא ולית בה אבן מסמא והכי עדיף דתו לא צריך לאקושה לשרץ למעוטי מאבן מסמא:

אינה לאברים - אם נחתך אבר ממנה מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי אבל לא משום תורת אבר מן הנדה ונפקא מינה דלא מטמא באבן מסמא:

אף ע"ז אינה לאברים - כגון ע"ז של חוליות אבר אבר ממנה אינו מטמא כלל משום ע"ז:

דבעי רב חמא - לקמן (שבת דף פג:):

אליבא דרבי עקיבא בעי לה - דאקשה לנדה (למשא) מי אמרינן להא נמי איתקש או דילמא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן:

דלא מטמאה - דהא איתקש לשרץ ובשרץ כתיב מגע ולא כתיב משא:

למשמשיה - תירוצא היא: