מקרא קמא - דכלאים בציצית. ודקאמרת לרבנן דלא אייתר להו צמר ופשתים מנא להו דכלאים בציצית שרי דליתי עשה ודחי לא תעשה:

א"כ - דלאו לאפנויי לכתוב ציצית כו':

לשיעורא אתא - למנין חוטין:

גדיל שנים - אי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין:

גדילין ארבע - חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד:

ופותלהו מתוכו - שיהיו תלויין פתילין שלא יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת ענף:

תכיפה - פויינ"ט שתוחב תחיבה אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות להכי כתיב יחדיו עד שיחברם יחד יפה:

שוע טווי ונוז - מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק:

שוע - לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז):

נוז - ארוג:

כולה משעטנז נפקא - דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא:

ממילה - שדוחה עשה שלה לא תעשה דשבת שיש בה כרת:

שלש עשר' בריתות - אמורים בפרשת מילה:

מפסח - שדוחה שחיטתו את השבת:

שכן צורך גבוה - למזבח. תאמר בעשה דייבום דליכא כל הני:

מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור - לפני מתן תורה:

ואליבא דמ"ד - במס' חגיגה (ד' ו.):

עולה שהקריבו ישראל במדבר - דכתיב (שמות כ״ד:ה׳) ויעלו עולות עולת תמיד הוה:

סד"א - אי לא כתיב עליה לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת מכיבוד אב ואם:

כולכם - אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי. מאני ה' דריש ליה:

שחוט לי - דהוי אב מלאכה שחייבין עליה כרת: