Rav Hirsch on Torah, Genesis
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וישא עיניו. ויבט סביבותיו. היה לו צורך לעשות את הקרבת העקוד והנעקד הזה, את ההקרבה החופשית של כל הישות בידיים וברגליים על המזבח, שהיה מוכן לעשותה בפועל, לתוכן של כל חיי בנו וצאצאיו העתידיים באמצעות קרבן סמלי.
V. 13. וישא. On that he looked around. He felt the urge to dedicate the sacrifice, this עקוד and העקד, this free-willed surrender of one’s whole being with hand and foot on the altar, which he had been ready to do in actuality, now, by a symbolic offering, to be the tenor of the whole future life of his son and the descendants of his son.
כשם שיצחק היה מוכן להקריב את עצמו על מזבח ה' ולקום לתחייה מחדש ממזבח ה': כך אותה הרוח ואותה הנכונות להקרבה צריכות מעתה להיות נדורות בקרבן ומוגשמות בחיים על ידו ועל ידי בניו. חייהם של יצחק ובניו צריכים להיות עקדה נצחית.
Just as Isaac had been ready to sacrifice himself on the altar of God, and had risen up to life from the altar of God, so is this same feeling and the same cheerful readiness for sacrifice to be the vow expressed in offerings by him and his children, and fulfilled in life. Isaac’s life and the life of his children are to form an eternal Akeida.
הזדהות האדם בקרבן מוצגת בעוצמה הגדולה ביותר לכל הדורות באמצעות האיל הזה תחת בנו. אותו היום, נאמר בתנא דבי אליהו, שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תיקן הקדוש ברוך הוא שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערביים שנאמר את הכבש אחד וגו' וכל כך למה שמשעה שישראל מקריבין תמידין על המזבח וקוראין את המקרא הזה צפונה לפני ה' הקדוש ברוך הוא זוכר עקידת יצחק בן אברהם מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה קורא את המקרא הזה צפונה לפני ה' הקדוש ברוך הוא זוכר עקידת יצחק בן אברהם.
The identification of the person in his offering is established for all time with the greatest pithiness by this איל תחת בנו. In תנא דבי אלי׳ it says: — אותו יום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תיקן הקב״ה שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערבים שנ׳ את הכבש אחד וגו׳ וכל כך למה שבשעה שישראל מקריבין תמידים על המזבח וקוראין את המקרא הזה צפונה לפני ה׳ הקב״ה זוכר עקידת יצחק מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה קורא את המקרא הזה צפונה לפני ה׳ הקב״ה זוכר עקידת יצחק בן אברהם.
כך גם כאן הקרבן התמידי נתפס רק כהמשך לאומי של עקידת האב, ובמיוחד הקביעה "צפונה לפני ה'", שהקרבת הקרבנות הקדושים ביותר הייתה צריכה להיעשות ל"צד הצפון" לפני ה', מובנת בהקשר זה. ב"חצות הלילה של החיים", כשהשמש עמוק מתחתינו, סביבנו רק חושך, ובכל זאת לומר: גם אם איננו רואים - ה' רואה, "צפונה לפני ה', לעמוד לפני ה'" - "אצל ה' שוכנת התבונה, לה' העין עבורנו, איננו זקוקים להבנה בהבנת ה', לא תורתו ולא הנהגתו צריכות לטעון תחילה בפני כס המשפט של הבנתנו, ואיך שהמצב בארץ יהיה: ה' יראה!" - זוהי קביעת הקרבן הנצחי במוריה.
There too the daily offering in the Temple is taken to be just a national continuation of the Akeida of the forefather, and especially the command צפונה לפני ה׳, that the holiest offerings had to be brought before God on the “midnight side” of the altar is taken in connection with it. In the “midnight of life”, with the sun far beneath us, around us all darkness, and still to say: Even if we can not see, ה׳ יראה God does see, — to stand צפונה, in midnights of life, לפני ה׳, before God, — to say: “God has insight, He can see for us, no need for insight into the insight of God, neither His Law nor His manner of ruling need to justify thesmelves before the tribune of our understanding, whatever the conditions may be here below: ה׳ יראה.” Such is the institution of the eternal offering on Moriah.
ולכן מחפש כאן אברהם בעל חיים, כי מילים אינן מספיקות לביטוי זה, והנה איל, ו"אחר", אחרי שאברהם ראה אותו, נשאר עומד אחוז. הלך אברהם והקריב אותו "לעולה תחת בנו". המילים האחרונות הללו שהדגשנו מכילות הפרכה מוחצת לאותה צרות מוחין או זדון לב המבקשים לשלול מקרבננו את המשמעות הסמלית, כדי להתהדר בגאווה בביזוי "פולחן קרבנות דמים".
That was why Abraham looked for an animal, for words were insufficient, and see, there stands a ram, and אחר, afterwards, after Abraham had first seen it, it became caught by its horns in a bush. Then Abraham took it and brought it as “an offering in place of his son.” These words which we have stressed are a striking refutation of that narrow-minded or malicious misconception which disputes the symbolic meaning of our offerings, so as to be able to launch into a proud disparagement of the “bloody ritual of offerings”.
אילו לא הייתה לקרבן משמעות סמלית, אילו הקרבת האיל הזה לא ביטאה מסירות נעלה פי שלושה ומשמעותית יותר בחיים מאשר ההריגה בפועל של יצחק, איזו נאצה, כן, איזו עלובות מגוחכת לא הייתה זו: תחת בנו - במקום היקר מכל, שעבורו היו מוכנים למות בעצמם עשר פעמים, לתת בעל חיים שרץ אליך במקרה בפראות, שלכן אין לו אפילו את הערך להיות רכושך!! מישהו השאיר לנו בנדיבות לב מיליון - אנחנו מרימים סיכה מונחת במקרה ומבקשים: לקבל לפחות זאת תמורתו!
If offerings had no symbolic meanings, if the offering of this ram did not express a much higher and much more meaningful giving oneself up to God, what a blasphemy, yea, what an absurdity would it be to say תחת בנו; instead of the dearest, most precious thing, for which one would sooner have suffered death oneself ten times over, to substitute an animal that just happens to be running wild in the forest, so that it has not even the value of one’s own possessions! Somebody has generously given me a million pounds, and I pick up a pin and say, well at least take this for it!
בשם "ה' יראה" הוריש אברהם את ההוראה שהמוריה צריכה להביא לצאצאיו בזכר המאורע הזה. ה' יראה (מהדהד את "אלהים יראה לו וגו'") ה' רואה! כאשר אנחנו והיכן שאנחנו לא רואים, ה' רואה, לו עלינו להכפיף את הבנתנו בחופשיות וברצון. "ה' רואה" - כך ביטא אברהם באופן כללי את משמעות המוריה. אבל היום, לאחר שאמונה כללית זו בה' התגלמה עבורנו במעשה התגלות מיוחד, ה' הגיש לנו את הבנתו בתורתו, שעל הר זה יקום מקדשו, כדי שתהיה זו הבנתנו ונעצב על פיה את כל חיינו, היום אמת זו אינה מתבטאת רק באופן כללי: ה' רואה, אלא: כל אחד מאיתנו "נראה על ידי ה'" וצריך להציג את עצמו שוב ושוב לפניו על הר זה לבחינה ולחקירה. שלוש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל בן לאברהם ויצחק על הר זה ולא ריקם, לא רק בהתעוררות פנימית חולפת, אלא בהקדשה מוחלטת של כל ישותו בעולת ראיה. כל מי שמופיע מעתה עם עולת ראיה על המוריה, מצטרף לעולה שהקריב אברהם תחת בנו, ונודר למלא את חלקו במשימת העקדה שנדר האב במקום הזה עבור בנו וצאצאיו, ובמילויה הוא עצמו צעד לנצח כדוגמה ומופת אל פסגת המוריה.