אלה הדברים, יתכן שהוא שב על הספרים הקודמין, כי כל אמרות ה' נעוצות ומדובקות ראש ותוך וסוף, ושעור הכתובים א'ב'ג'ד'ה' כך הוא:

אלה (המצות והחקים אשר באו בספרים הקודמים הם)

הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, (באותן) אחד עשר יום (אשר הלכו) מחורב (ללכת) דרך הר שעיר,(אל ארץ ישראל ולא באו כי אם) עד קדש ברנע (ושם קרה מה שקרה ונגזר עליהם שלא ליכנס לא"י מיד מקדש ברנע דרך הר שעיר כי אם לסוב את ההר ימים רבים עד תום כל הדור ההוא), ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל (פעם שנית) ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, (והיה זה) אחרי הכותו וכו' בעבר הירדן בארץ מואב (אחרי שעברו את נחל זרד וקרבו לגבול א"י וראה משה שכבר בא יומו להאסף אל עמיו ולעזוב את ישראל ביד יהושע, עתה) הואיל משה באר את התורה הזאת וגו', כך המשך הכתובים ועתה נבא לביאורם בפרט:

בעבר הירדן, לפי פשוטו כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן, וכן דעת ר' יוסי בן דורמסקי בספרי, והכתוב נותן סימן בתוך סימן לפרש היכן נאמרה ההגדה הזאת, והתחיל בעבר הירדן, ולפי שיש לירדן שני עברים, אמר שהוא בעבר הירדן לצד מזרח שהלכו שם ישראל, טרם עברם את הירדן:

בערבה, כלומר באיזה מקום במדבר? באותו מדבר שבערבות מואב:

מול סוף, שים סוף מתחיל ממזרח ארץ ישראל, שנאמר ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים (שמות כ"ג ל"א), כלומר ממזרח עד מערב:

בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב, כל אלו מקומות לא נזכרו בפ' מסעי או נזכרו בשמות אחרים, כי הנה שניר יש לו ג' שמות ורבים כן:

אחד עשר יום מחרב, בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש נסעו מחורב, שהוא סמוך להר סיני, ולקץ י"א ימים באו לתבערה בר"ח סיון, ומשם לקברות התאוה ומשם לחצרות, וכל אלה המקומות במדבר פארן הן, וסמוכות לקדש ברנע שגם הוא במדבר פארן, כדכתיב ויבאו אל משה ואהרן אל מדבר פארן קדש (במדבר י"ג כ"ו), ולפי זה יתכן לומר שבי"א יום באו מחורב עד סמוך לקדש ברנע, ולולי חטאו שם בעצת מרגלים היו יכולים ליכנס דרך הר שעיר מיד לארץ ישראל, כי קדש ברנע סמוך לגבול א"י, וכן היתה הכונה הראשונה, והנה כל המשפטים אשר שם משה לפניהם, וכל המצות והחקים אשר הודיעם אחרי שמעם עשרת הדברות בהר סיני, כל אלה אמר להם באותן אחד עשר יום אשר הלכו מחורב עד קדש ברנע, ללכת דרך קרוב אל ארצם, קלקלו שם בחטא מרגלים ונגזרה עליהם הגזירה להיות רועים במדבר, ובשביל כך סבבו את הר שעיר ימים רבים והלכו במדבר ארבעים שנה ובכל אותן הימים לא חדש להם משה דבר בתורתו, עד עתה לסוף שנת הארבעים:

בעשתי עשר חדש באחד לחדש, בראש חדש שבט, ששה חדשים אחר מיתת אהרן, ול"ז יום לפני מות משה רבינו ע"ה:

ככל אשר צוה ה' אתו, לפי שעתיד לומר בספר הזה איזה מצות חדשות שלא נזכרו עד הנה בתורה, שמא יחשוב אדם אלה לא יצאו מפי הגבורה, לכן העיד הכתוב שדבר משה ככל אשר צוה ה' אותו לא הוסיף ולא גרע ממה שנצטוה, ואע"פי שבכל מצוה ומצוה לא כתב וידבר ה' אל משה, הנה כלל אותם עתה במאמר זה:

צוה ה' אתו אליהם, הרי מקרא קצר, ותשלומו לאמר אליהם, או יהיה מלת אליהם כמו בשבילם:

אשר יושב בחשבון, שלא היתה שלו אבל לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלכות:

אשר יושב בעשתרת, הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, ועוג היה מזרע הרפאים כמ"ש כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

באדרעי, שב אל תחלת הפסוק, והענין אחרי הכותו את עוג באדרעי, כי שם היתה המלחמה:

הואיל משה, שרש יאל ושורש אלה ושרש אול דומים זה לזה במובן, כי הוראתם הכוללת גמר העצה והסכמה מוחלטת לעשות איזה דבר אף אם יקשה לעשותו, כגון הנה נא הואלתי (בראשית י"ח כ"ח) גמרתי בדעתי, והושאל אל ענין השבועה, כי הנשבע יבטיח לעשות דבר מה בלי ספק, כמו ויואל שאול את העם (ש"א י"ד), וגם אל הענין הקללה או העונש אם לא יעשה כפי אשר הבטיח לעשות, אלה וכחש (הושע ד'), והועתק אל ענין ההסכמה, נבערה מדעת כשיסכים האדם לעשות המעשה המסוכן והמקולקל, כמו אשר נואלנו, נואלו שרי צען (ישעיה י"ט), ומזה נעתק השם אולת, ובמקום הזה נאמר על גמר ההסכמה והרצון, כי משה רבינו הסכים וגמר בדעתו ללמד ולשנן את התורה טרם מותו:

ה' אלהינו, הוא כמו פתיחה והתחלת הדיבור, כמתנצל ומודיע לישראל מדוע נתעכבו כ"כ במדבר ולא נכנסו עדיין לא"י, אמר שהית' הכונה הראשונה שתכבשו הארץ מיד אחרי מעמד הר סיני, אבל חטאתכם גרמה לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד השלימו בפסוק ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (לקמן ד' מ'), ואז קרא משה לכל ישראל אשר היו לפניו, לא קריאת הקיבוץ, כי כבר נתאספו יחד ומשה דובר אליהם, אבל היא קריאת התעוררות, לשום לב על דקדוקי ופרטי הדינים ועל הדינים אשר נתחדשו, והתחיל לבאר להם את התורה הזאת, ולשום לפניהם שנית את העדות והחקים והמשפטים אשר דבר להם בצאתם ממצרים:

רב לכם שבת בהר הזה, הרבה ישבתם סמוך להר סיני יותר ממה שהיתה הכונה הראשונה אלא שעון העגל גרם לכם עכבה זו כי הוצרך לעלות אל ההר לכפר על עונם, ואח"כ על הלוחות השניות, ובכל עליה ישב מ' יום, ועברו בזה כל ימות הקיץ באופן שלא הוקם המשכן עד ר"ח ניסן של השנה השנית, וכל חדש ניסן ואייר עד כ' בו עשו חנוכת המזבח ומנין העם וסדר הדגלים ואז נסעו, וכאילו אמר להם אז, הרבה נתעכבתם בהר הזה, עשו באופן שלא תתעכבו בדרך עוד אבל שתבאו מיד אל הר האמורי, כי אם לא תרגזו בדרך לא תתעכבו בכבוש הארץ, כי היא כבר נתונה אליכם, וזהו ראה נתתי לפניכם וכו':

פנו, כמשמעו לשון פנייה, כמו ויפץ וירד משה (שמות ל"ב ט"ו), ואע"פי שבנסעם מהר חורב לא שבו לאחוריהם אלא הלכו עוד כנגד אותו צד עצמו שהתחילו ללכת, הנה הכונה במלת פנו לפי שבכל זמן שחנו אצל הר חורב היו כל אהליהם פונים אל ההר וכל המחנה היה תמיד מוסב נגדו בעבור קדושת המקום, ולכן כשנסעו משם היו צריכים לפנות עצמם לצד אחר:

וסעו לכם, לטובתכם:

אשר נשבע ה', כמו ואל משה אמר עלה אל ה', וכן דרך ל"הק:

בעת ההוא, כבר כתבנו שלפי הפשט יתרו בא קודם מתן תורה, והעצה שנתן למשה היתה ממחרת בואו, אולם כאן אמר ואומר אליכם בעת ההיא, ונראה מזה שמנוי השופטים היה אחר מ"ת בעת נסיעתם מחורב, וטעם הדבר כי מה שכתוב שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר (שמות י"ח כ"ד), אין הכונה שעשה כן מיד, כי אם שמר בלבו עצת חותנו ובאהבתו את העם נשא עדיין את משאם וטרחם כל השנה ההיא, ולכן בעלותו אל ההר אמר והנה אהרן וחור עמכם (שם כ"ד י"ד), ולא אמר הנה לכם שופטים, כי לא נתמנו עדיין אמנם אחר מ"ת שאז הרבה השם אותם עד שהיו ככוכבי השמים לרוב, ונתרבו להם המצות והתורות, והיו מוכנים לבא לארץ, ולעשות מלחמות גדולות ונוראות, אז אמר להם לא אוכל עוד לבדי שאת אתכם, וכן משמע ממה שלא הזכיר פה דבר מעצת יתרו, כי אם כמתעורר עתה מלבו, שלרוב הטורח והמשא זכר את אשר יעץ לו חותנו כבר ואמר לא אוכל עוד וכו', והנה הזכיר כאן מנוי השופטים להמשך הענין ולאמר, הנה קבלנו את התורה ושמתי עליכם שופטים להנהיג אתכם, והיינו מזומנים לבא אל הארץ, כעם חכם ונבון אשר לו תורה וחקים ומשפטים ומנהיגים חכמים וידועים, אלא שבקשתם מרגלים ונתקלקל הענין:

ככוכבי השמים, דרך משל, והענין שנתקיים בם מה שנאמר לאברהם כה יהיה זרעך:

ה' אלהי אבותכם, יתכן שזה הפסוק הוא כמו מאמר מסוגר, לומר אין עיני רעה בהמונכם וברבוי שלכם כי מי יתן שה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ועתה חוזר ואומר אחרי אשר הייתם היום ככוכבי השמים לרוב איכה אשא וכו':

טרחכם, ענינו הכובד והעמל, לתת לפתאים דעת ומזימה שיבינו המצות ודרכי ה':

משאכם, תלונותיכם על ה' אשר כמשא כבד יכבדו ממני ולא אוכל לסבלם, כמו תלונותיכם במרה על המים, ובמדבר סין על הלחם והבשר, וברפידים על המים, ופן מצינו לשון משא בענין סרחונם, לשום את משא כל העם הזה עלי (במדבר י"א י"א), האמור במתאוים:

וריבכם, להשלים ביניהם ולשפוט את דברי ריבם:

אנשים חכמים, ובעצת יתרו נזכרו תוארים רבים לשופטי ישראל, כי אמר שם (שמות י"ח כ"א) אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, וטעם הדבר כי ליתרו לא היו נודעים אז חקי החכמה העליונה, כי בא אל המדבר קודם מ"ת, והוצרך לדבר כפי שקול דעתו, ולכן הזכיר אלו התוארים, אמנם משה קצר דבריו וביאור יותר ממה שביאר יתרו, כי תמורת כל התוארים ההם אמר אנשים חכמים, ואין תואר חכם נופל אלא על הנוהג בדרכיו כפי חקי התורה שהיא החכמה כמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם (לקמן ד' ו'), ובכלל חקי התורה, הגבורה לעשות חיל, יראת ה', אהבת האמת, ושנאת הבצע וכיוצא בדרכים הישרים הצריכים לשופטי ישראל:

וידעים לשבטיכם, מלת לשבטיכם מחובר עם תחלת הפסוק הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים וגומר וטעם וידועים שמעלתם ידועה ונכרת:

ואשימם כראשיכם, שמתי אותם להיות בראשיכם, כלומר עליכם:

ותענו אתי, ואף זאת לא עשיתי בלתי רצונכם:

ראשים עליכם, כלל ואח"כ יפרוט שרי אלפים, שרי מאות וכו':

ושטרים, הראשים הם הדיינים, והשוטרים אלו הם הכופתין ומכין ברצועה על פי הדיינין:

בעת ההוא, משמניתים אמרתי להם אין עכשיו כשלעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, ועכשיו הרי אתם משועבדים לצבור:

שמע בין אחיכם, אזהרה שלא יחשכו עצמם מן הדין:

ושפטתם צדק, מלת צדק אינו הפעול, כי לא יתכן לשפוט את הצדק, אבל הוא תואר הפועל, כלומר שהשפיטה תהיה בצדק, וענין משפט צדק פירשתיו (ויקרא י"ט ט"ו):

ובין גרו, ענינו גר של בעל הריב, אבל בעיניכם יהיו כל הבאים למשפט כאחיכם כמו שכתוב שמוע בין אחיכם ואין הבדל בין ישראל לגר:

לא תכירו פנים, יהיו בעלי דינין בעיניכם כאילו הם זרים ואינכם מכירים אותם ובכלל זה שלא ישאו פני דל ולא יהדרו פני גדול, כי הכל הכרת פנים:

כקטן כגדל, תוארים אל בעל הריב, וחז"ל אמרו שיהיה חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון, כי תכלית המשפט עשות הצדק והרחקת העול, ואין הצדק והעול נערך עם הממון:

לא תגורו מפני איש, שורש גור הונח בתחילת הוראתו על האסיפה והקבוץ, אמר יגורו עלי עזים (תהלים נ"ט ד'), וכי בני החיות בעודם קטנים נקראים גורים, שהם מתאספים וגרים במעונות מולידם, והושאל אל הפחד, שענינו התקבצות הדם והכח החיוני מן האיברים החיצונים אל הלב, והנה מגורה שם נרדף אל היראה, אלא שהמתירא אפשר שאע"פי כן יעשה את אשר עליו לעשות, ואולם אם יגור, קיבץ הכח החיוני אל הלב, וישבות הכח המנועע את איברי התנועה מעשות את מעשהו, ולזה לא אמר תיראו מפני איש, כי אין היראה רצונית וחפשית, ואפשר לדיין שתגבר עליו היראה מבני אדם אלא שעם כל זה חובם עליו שלא יגור מפני איש, ולא ימנע מעשות את המוטל עליו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, וכן אמרו רז"ל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אין אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש, וכן תלמיד היושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר אינו רשאי להיות שותק שנאמר לא תגורו מפני איש, והוא ממנין הלאוין, אבל לא נאסרה היראה, שעד שצא שמע דבריהם רשאי לומר איני נזקק לכם, אם הוא מתירא:

כי המשפט לאלהים הוא, עיקר המשפט לשפוט בצדק אינו כ"א ביד האלהים, כי הוא שופט כל הארץ ונותן לאיש כדרכיו, אלא שרצה השם ית' למסור קצת דיני המשפט לבני אדם ההגונים שיתדמו לו בענין זה, ובבחינה זאת נקראו השופטים ג"כ אלהים, כדרך אשר ירשיעון אלהים (שמות כ"ב ח'), וכשהדיין שופט בצדק ודן דין אמת לאמתו הנה הוא עושה פעולה נכבדת ואלהיית, וכאילו ה"ית נצב על ימינו לסעדו בפועלה ההיא, ולזה כיון המשורר באמרו אלהים בצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פ"ב), ואמרו במס' פ' ד' ששם אלהים השני שבפסוק זה משמש קודש וחול, והבן:

יקשה מכם, מ"ם היתרון, כלומר אם הדבר יותר קשה מכחכם:

ושמעתיו, ולא אמר ושפטתיו מדרך מוסר, וכן ארז"ל אי גמירנא גמירנא, ואי לא אזילנא וגמירנא:

ואצוה אתכם, לפי פשוטה עם ישראל ידבר, למעלה צוה את השופטים באמרו ואצוה את שופטיכם, וכאן אמר שלימד את ישראל את החקים ואת התורות, והזכיר זה בכאן לומר שלא מינה שרי האלפים ושרי המאות רק על המשפט, אבל הוא ילמדם בעצמו כל הדברים אשר יעשו על פי התורה:

דרך הר האמרי, הוא הר שעיר, כמו שזכר למעלה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר:

כאשר צוה ה' אלהינו, גם הנסיעה היתה על פי הדיבור, לא מלבי:

ונבא עד קדש ברנע, בי"א יום, כמו שאמר למעלה:

באתם, כלומר מוכנים אתם ליכנס לארץ ולכבוש אותה, וזהו אשר ה' אלהינו נותן לנו:

נתן ה' אלהיך לפניך, פועל נתן כשבא אחריו מלת לפני אין ענינו הנתינה ממש, אלא פירושו שתלוי ברצון האדם ליקח הדבר עד שתהיה שלו, ואין כן נתתי בידך שהיא הנתינה ברשותו ממש:

רש, מגזרת ירושה:

כלכם, לב אחד ופה אחד:

נשלחה אנשים, פירשתיו (במדבר י"ג ב'):

אשר נבא אליהן, לכבוש תחלה:

וייטב בעיני הדבר, שלא יחשבו שהוא מעכב מלשלחם בעבור שהארץ רעה:

שנים עשר אנשים, לא שבח אותם בנשיאותם, והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים:

איש אחד לשבט, מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:

ויאמרו טובה הארץ, הם יהושע וכלב:

ולא אביתם לעלת, אילו היה סרבנותם רק מצד היראה והפחד מחזקת יושבי הארץ, לא היה בהם חטא גדול כ"כ, כי אין אדם שליט ברוחו שלא יבואהו פחד ורערה ממי שתקיף ממנו, ואז היה הכתוב אומר ותמאנו לעלות, כפי הכלל שיסדנו פעמים רבות שלשון מיאון ענינו שלבו חפץ בדבר לולי יש שם סבה שתמנעהו, עכשיו שאמר ולא אביתם למדנו שלא נמנעו מלבא שמה בעבור דברי המרגלים, אלא בעבור שלבם חורש און וחושב רעה נגד ה', ולכן היו מואסים בארץ כנען, כי על זה יורה לשון נא אבה בכל התנ"ך, והדבר מפורש בקבלה וימאסו בארץ חמדה (תהלים ק"ו כ"ד):

ותמרו את פי ה', שצוה אתכם על הרש:

ותרגנו, מבנין נפעל, וענינו התלונה והתרעומת בחשאי, וזהו שאמר באהליכם:

בשנאת ה' אתנו, אין לך פשע גדול מזה, לומר שהשם שונא בני אדם מבחר יצוריו, והוא מקור האהבה והחנינה:

אנה, כפשוטו לאיזה מקום סכנה אנחנו עולים:

גדול ורם, גדול במספר ורם בקומה או בגבורה:

לא תערצון, כמו לא תפחדון, והוא מגזרת והוא מעריצכם (ישעיה ח' י"ד), והטעם שבר הלב בפחד:

ילחם לכם, בשבילכם:

ובמדבר, יתכן שהפסוק הזה הוא כמו מאמר מסוגר, ואינו מדברי משה שאמר להם בקדש ברנע בזמן המרגלים, כמו חביריו שבענין, אלא הוא דיבור שהוסיף להם עתה בהיותם בעבר הירדן, ומתוך שהתחיל להזכיר חסדי ה' שעשה להם במצרים, הוסיף ואמר גם אחרי עון המרגלים שנגזר עליכם להיות רועים במדבר, כי הייתם אז בכלל הטף, הלא ראיתם כמה נפלאות עשה ה' לכם במשך ארבעים שנה, שלהיותכם עדיין נערים פחות מבן עשרים שנה נשא ה' אתכם כאשר ישא איש את בנו הקטן, בכל הדרך אשר הלכתם כלומר בסיבוב ארץ אדום ובעברם את נחל זרד ובכל המסעות, עד בואכם אל המקום הזה שהוא ערבות מואב, כי שם היה משה מדבר עמהם:

אשר ראית, מוסב אל המדבר, וכן אמר למעלה את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם:

ובדבר הזה, כמו ועם הדבר הזה, כלומר עם כל הנסים שעשה לכם במצרים ובמדבר אינכם רוצים להאמין בו במה שהבטיח להביא אתכם אל ארץ טובה:

אינכם מאמינם, שאין העכבה אלא ממיעוט אמונה:

ההלך לפניכם, תחלה בדרך כלל, ובסוף הפסוק מפרש שההליכה היא בעמוד ענן ובעמוד אש:

לתור לכם מקום, הזכיר תחלה תכלית ההליכה לפניהם, והוא לתור להם מנוחה, ואח"כ אופן ההליכה, באש לילה ובענן יומם, לפי שהתכלית קודם במחשבה, אף שהאופן קודם במציאות:

וישמע ה', הנה לא זכר כאן משה תפילתו אשר התפלל בעדם בענין המרגלים מן הטעם שכתבנו שם (במדבר י"ד ט"ו), כי הוא לא התפלל שימחול להם, אלא שישא להם ויאריך אפו לענשם לאט לאט, ולכן לא הזכיר כאן התפלה, כי היו יכולין לטעון עליו:

את קול דבריכם, אע"פי שדברתם באהליכם בסתר:

לאבתיכם, ולא אמר לאבותיהם, כי לא רצה לכנות שם האבות על הדור הרע:

ולו אתן וגו' ולבניו, שיעורו ולו ולבניו אתן וגומר:

אשר דרך בה, חברון שנאמר ויבא עד חברון (במדבר י"ג):

מלא אחרי ה', ענינו ההסכמה והשלמת הרצון, והנה לא זכר את יהושע עם כלב, לפי שעוד מעט יזכירנו בפני עצמו כמנחיל את הארץ במקום מרע"ה:

גם בי התאנף, רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ ואמר, הנה חטאתכם בענין המרגלים מנע מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא במים עד שמנעתם גם אותי מלעבור והרי הכל בגרמת עונותיהם, ועוד כדי להזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה' כחבירו, והזכיר עוד שהוא ינחיל את הארץ לדור השני בעבור שנענש משה, והנה השמיט כאן הדבה אשר הוציאו על הארץ ומגפת המרגלים עצמם, כי לא ידבר בגנאי היחידים, אבל יוכיח את הרבים, שכלם חטאו וכלם נענשו:

בגללכם, בעבור מריבתכם את ה' כי אתם גרמתם שכעסתי, ובכעסי סבבתי שלא נתקדש ש"ש:

לא תבא שם, בענין הביאה לארץ השוה ענשו לענשם, אבל לא בענין הראיה, כי להם נגזר אם יראו את הארץ וכו' אפילו מרחוק, ולמשה נאמר כי מנגד תראה את הארץ:

העמד לפניך, לשרתך:

הוא יבא שמה, ולא די שיבא, אלא גם יביא את העם, ולכן אותו חזק וכו':

ינחלנה, ינחיל אותה, ובא הכנוי אף שלא נזכר השם בפסוק הזה, ומוסב על הארץ בפסוקים הקודמים:

ובניכם אשר לא ידעו, הוא ביאור אל הקודם, וטפכם דהיינו בניכם אשר לא ידעו וכו':

ואתם, אבל אתם האבות:

פנו לכם, לאחוריכם, ותלכו במדבר לצד ים סוף, שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומה של הר שעיר היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח:

אנחנו נעלה, אנחנו בעצמנו נכבוש את הארץ, לא נניח הדבר לבנינו אחרינו כאשר אמרת:

ותהינו, פועל נגזר מן מלת הן, שרגיל בפי חז"ל לשון הין ביו"ד, וענינו כמו ותאמרו הננו לעלות ההרה, ובלשון הזה אמרו אז הננוו עלינו אל המקום (במדבר י"ז):

ולא תלחמו כי אינני, ר"ל הנה המלחמה הזאת אינה אנושית כ"א אלהית ולה' התשועה ולא לכם, וכיון שאינני בקרבכם מה תועיל עלותכם, ולא די שלא תועילו אלא גם תנגפו לפני אויביכם:

ותמרו את פי ה', כי כאשר אמר להם עלה רש לא אבו לעלות, וכאשר אמר להם לא תעלו אז אמרו אנחנו נעלה:

ותזידו, שהיתה המראתם זדון גמור, כמו שפרשנו במקומו על מלת ויעפילו:

כאשר תעשינה הדברים, כי מי שיגיע אל ביתם, מיד ירדפו אחריו ויעקצוהו:

עד חרמה, שם מקום:

ותשבו ותבכו, לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה, שאין צורך כפי המכוון שם, אבל משה הזכיר זה עתה לשבח, כי נחמו על חטאתם, ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מאד, עד שגם בכייתם לא הועילה, כי בא עליו השבועה הגדולה, וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע:

כימים אשר ישבתם, כמו שאתם יודעים שישבנו שם ימים רבים: