אלה, עתה יתחיל לבאר הדינין הסתומים ולהוסיף מה שנתחדש במדבר, כמו שכתבנו בראש הספר:

אבד תאבדו, כבר צוה על איבוד ע"ז ומשמשיה, אבל לפי שעיקר כונתו כאן להתחיל במצות בית הבחירה, הזהיר תחילה שצריכים לנתוץ ולהרוס כל בתי עבודתם, כדי שלא יעלה על דעתם לעשות מהם בית תפילה לאלהים, אלא ה"ית יבחר לו המקום לשום את את שמו שם, או כדי שלא יחשבו לייחד מקומות רבים לעבודת השם כמנהג הגוים ההם, אלא המקום יהיה אחד כאחדות האל ית' השוכן בו:

אשר עבדו שם הגוים, מחובר עם את אלהיהם, ומאמר אשר אתם יורשים אותם הוא כמו מאמר מסוגר:

עץ רענן, אילן לח ורטוב ומכוסה בעלים רבים, ותחת צלו היו עובדים לאליליהם:

ונתצתם, בא לפרש מ"ש למעלה אבד תאבדון את כל המקומות, שאין הכונה על איבוד המקומות ממש, כי המקום נשאר תמיד, אבל אותו יישוב או בית או יער או מזבח או מצבה שהיה להם מיוחד לעבודתם יהיה נחרב ושמם עד שלא ישאר שם רושם ממה שהיה, והרי כאילו המקום נאבד:

ואשריהם, מקום שבו שתולים אילנות רבות והוא כמו יער קטן, והאילנות עומדים על סדר מה ויש מקום רחב ביניהם שסוככים בענפיהם ועושים צל, וכן נמצא בספרים הקדמונים שהיו עובדים במקומות הללו:

ופסילי אלהיהם, הם העשוים מעץ, והעד תגדעון ואין לשון גדיעה נופל על דבר המתפוצץ כסלע ואבן:

לא תעשון כן, הטעם שלא תזבחו על הגבעות וההרים ולא תקבעו בית עבודה בכל מקום אשר תרצו, רק אל המקום אשר יבחר בו ה':

אשר יבחר ה' על ידי נביא:

מכל שבטיכם, מבין נחלת כל שבטיכם, יבחר לו מקום אחד:

לשכנו תדרשו, למקום משכן כבודו תדרשו, וממנו אמרו חכמים שכינה, וטעם תדרשו שתבאו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיה נ' ה'):

ובאת שמה, לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל:

עלתיכם, עולת חובה:

וזבחיכם, שלמים של חובה:

מעשרתיכם, מעשר בהמה ומעשר שני:

תרומת ידכם, על דרך הפשט כל מה שאדם מרים מנכסיו להקדישו לגבוה נקרא תרומה, מלשון כל מרים תרומת כסף וגו', וכן אמר במכס ונתת לאלעזר הכהן את תרומת ה' (במדבר ל"א כ"ט), והיא חולין גמורין, ואמר תרומת ידכם, מה שתרימו ברצוניכם מן הבא בידכם, שלא נטעה בתרומת הכהנים, והנה הזכיר בקרבן שלשת מיני הנדרים, והן האומר הרי עלי קרבן, והוא נדר, והאומר הרי זה קרבן, והוא נדבה, והתרומה אשר ירום מכל אשר לו כסף או זהב, או שיביא בהמתו חולין אל הכהן ויאמר הרי זה מידי לגבוה, וכל אלה חייבים במחיצה:

ואכלתם שם, עם כלל ישראל ידבר, והכונה שיאכלו הישראלים את המוטל עליהם, והלוים את המוטל עליהם, והכהנים את המוטל עליהם, כמו שמפורש במקומו, כי לא בא הכתוב אלא לפרש מקום העבודה:

ושמחתם, שיעורו ושמחתם אתם ובתיכם בכל משלח ידכם אשר (בו) ברכך ה' אלהיך:

בכל משלה ידכם, כמו אם לא שלח ידו (שמות כ"ב ז'), והענין כי המשתמש בדבר כרצונו וחפצו או מוכרו ונותנו או זורקו לים הוא שולח ידו בו, ואם הדבר הוא שלו לפי שרשאי להשתמש בו לכל צרכיו נקרא משלח ידו, ובא כאן למעוטי גזילה:

לא תעשון ככל, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים, אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשו אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל, וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ולא מעשר שני, והנה לא יבא בחיוב אל המשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם, וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלבים בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה, כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה, אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה, והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה במקום ידוע ונבחר מהשם, ויביאו שם הזבחים והמעשרות ויאכלום שם במחיצה לפני ה':

אל המנוחה, שיניח ה' להם מכל אויביהם מסביב:

ואל הנחלה, שיכיר כ"א מהם חלקו ונחלתו, ובסמוך יפרש, על הנחלה אמר וישבתם בארץ וכו', ועל המנוחה אמר והניח לכם וכו':

את כל אשר אנכי מצוה אתכם, ולכן לא הזכיר הנדבה בפסוק זה:

וכל מבחר נדריכם, מלמד שיביא מן המובחר:

ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם, הכל בכלל בתיכם הנאמר למעלה, וכאן הוסיף הלוי שחייבים אתם לשמחו כי אין לו נחלה כאשר יש לך, והנה זכר כאן אף הבנות אע"פי שחיבת הרגל רק בזכרים, שנאמר יראה כל זכורך (לקמן י"ו), להודיע שרשאי להוליך שמה אף הנשים, ויהיה להן שכר טוב בעמלן כנשי אלקנה:

השמר לך, הזהיר כאן על העולות בפרט, לפי שאולי יחשוב אדם, אמת שצריך להביא שאר הזבחים אל בית הבחירה לפי שיש מהם חלק לכהנים, והם חייבים לאכלם לפנים מן החומה, אבל העולה שכולה כליל למה לא יעשה אותה האדם בבמה בכל מקום אשר יראה טוב לעשותה? לכן הזהיר עליה:

כל אשר אנכי מצוך, להוציא בשר תאוה שבבואם לארץ הותר להם לזבוח ולאכול בכל מקום, כי טעם אסירת בשר תאוה במדבר היה לפי שהיו אז זובחים על פני השדה, ודומה למנהג הזובחים לשעירים כמ"ש ולא יזבחו עוד וכו' על פני השדה והביאום לה', אבל בהיותם בעריהם ובבתיהם אין הזביחה עוד על פני השדה:

תזבח ואכלת בשר, זהו בשר תאוה שאמרנו:

בכל שעריך, כלומר מאחר שהזביחה על הרוב בשערים ובבתים, אין לחוש עוד לחשש הראשון שישחטו על פני השדה, ועוד כי במדבר היו כלם קרובים למשכן ולכן צויתים להביא זבחיהם לפני ה', אבל בארץ ישראל שתהיו בריחוק מקום ומיושבים בכל העיירות שבארץ מותרים אתם בבשר תאוה:

הטמא והטהור יאכלנו, לפי שהשלמים הם קודש, ויש כרת על טמא שאכל בשר קודש, אמר על בשר תאוה שמותר הטמא והטהור לאכול יחדו:

כצבי וכאיל, שאינו קרב על המזבח, ועוד לפוטרו מן הזרוע והלחיים והקבה:

רק הדם, אע"פי שאמרתי לך שאין בו זריקת דם במזבח, לא תאכלנו:

על הארץ תשפכנו כמים, לפי שנפש הבע"ח מוצאה מן הארץ כמו שביארנו בפ' בראשית, ולא תשאר ולא תאסף אחר מותה כמאמר החכם ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג' כ"ח), לכן לרמוז אל הפנה הזאת צותה התורה לשפוך את דמם על הארץ, כי הדם הוא הנפש, ונפשם תשוב אל מקורה שהוא הארץ, ואמר הכתוב כמים, לפי שהמים ישפכו לארץ ולא יאספו, והאסיפה האמורה במיתת האדם היא לכת הנפש אל אלהיה, אבל רוח הבהמה תרד לארץ ולא תאסף, ולכן דמה נשפך כמים:

לא תוכל, אינך רשאי:

לאכל בשעריך מעשר דגנך, בקרבנות כבר פירש שהמצוה לאכלם שם, כי אמר ואכלתם שם וכו', אבל במעשרות לא פירש אלא מצות ההבאה כאמרו שמה תביאו, והיה אפשר לחשוב שאין עיקר הצווי שמה תביאו וכו' רק כדי שיתנו ללוים החלק הראוי להם, וא"כ היו יכולין לשלוח שם חלק הלוים, ולא יצטרכו לצאת מביתם וללכת לירושלים, לכן הזהיר כאן שתכלית הצווי הוא לאכול שם המעשרות, והנה הדיבור הזה לא תוכל לאכול מוסב אל מי שהוא חייב לאכלו, דהיינו הישראלי יאכל המעשר שני ונדריו ונדבותיו, הלוי יאכל שם מעשרותיו, והכהן בכורות הבקר והצאן, ואולי בלשון ובכורות בקרך וצאנך כלל הכתוב גם מעשר בהמה הנאכל לכל אדם, וקראו כאן בכורות לפי שמדבר על המובחרין שבמעשר, שהן להקרבה והבשר נאכל לבעלים, כי לפי שהמעשר חל על תם ובעל מום ומזוהם וכיוצא שפסולין למזבח, לכן כאן שמדבר על ההקרבה הוצרך לקרוא אותן ובכורות בקרך וצאנך:

והלוי, אף הוא שוה לישראל בזה, שאם הוא בעיר אחרת חייב להביא מעשרותיו לירושלים לאכלם שם:

השמר לך, הוסיף להזהיר שלא לעזוב את הלוי לפי שאין לו חלק ונחלה ואתה על אדמתך, ואפשר שבא להזהיר עוד שאם יש לו לישראלי מעשרות לתתם ללוי לא יביאם עמו לירושלים מבלי שיודיע דבר מזה לאותו הלוי היושב עמו בעירו, ויאמר אתנם ללוי אחר שאמצא בירושלים כי בזה נשאר הלוי שיש בעירו משולח ונעזב ואין לו מה יאכל, אלא יתנם ללוי שבעירו, כי עניי עירו קודמים, וילכו יחדיו ששים ושמחים לירושלים, ואף בדרך לא יעזבנו:

כי ירחיב, אין טעם הרחבה זאת כאותה שנאמר ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים (לקמן כ' ח'), שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ, אבל שם נאמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, והם שבעה גוים אשר יזכיר בכל מקום, ואז נבדיל שלש ערים, וכן עשה יהושע, ואחרי כן אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, וזה ירמוז לעשר העממין שנתנו לאברהם, אבל כאן אמר כאשר דבר, והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה:

כי תאוה נפשך, כי אכילת הבשר לא היתה מצויה בימים הקדמונים כמו בזמנינו, ולא היו אוכלים בשר כי אם לפרקים ולתאוה רבה:

כי ירחק, אין הטעם שיהיה מותר בהרחקת מקום בלבד, שאם כן יהיו יושבי ירושלים הסמוכים אסורים בבשר תאוה, אבל עם כל ישראל ידבר, ואמר להם, כאשר ירחיב ה' את גבולכם, ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היו במדבר, יהיה לכם בשר החולין מותר, כי אי אפשר שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו, ומה שאינו נוהג בכל אינו נוהג במקצת:

וזבחת מבקרך וכו' כאשר צויתך, למדנו שיש צווי בזביחה האיך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני, ואמרו בספרי כאשר צויתיך, מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה, והענין שבקדשים נאמר ושחט ושחטו, ולשון שחיטה בלש"הק נופל על כריתת סימני הצואר בהולכה והבאה, כמו חץ שחוט לשונם (ירמיה ט' ז') שענינו משיכה, והלשון הזה כולל א"כ כל דיני השחיטה כפי שבאו בקבלה, ומה שנאמר וישחטם במדבר, הוא מליצה שזבח אותם כצאן טבחה, ומעתה אמר שיזבח החולין כאשר צויתיך בקדשים, שהוא בסימני הצואר:

אך, הכונה שהשחיטה תהיה כמו שחיטת קדשים, אבל לא האכילה:

כן תאכלנו, ואח"כ מפרש באיזה ענין הוא שוה לאכילת הצבי והאיל, דהיינו בענין הטומאה בלבד שהטמא והטהור יאכלו בקערה אחת, אבל לא שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל, כי לא יזכיר רק האיכות, כענין שאתם אוכלין בשר הצבי והאיל כן תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום, ולא אמר כאשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו, ולכך יפרש בכל מקום הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל, ולא יאמר בשום מקום יאכלנו כצבי וכאיל בלבד:

רק חזק, ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו (כי ראו אנשי מצרים זובחים את זבחיהם לשעירים ואוכלים מן הדם), לפיכך הוצרך לומר חזק דברי ר' יהודה, ר' שמעון בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה הוצרך להחזיקך באזהרתו ק"ו לשאר מצות:

כי הדם הוא הנפש, פירשנוהו (ויקרא י"ז י"ד):

לא תאכלנו, הוצרך לכפול איחור הדם בבשר החולין, כי בסדר ויקרא אמר באיסור הדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם (שם י"א), והיה במשמע שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור:

על הארץ תשפכנו, לפי שהשוה אכילתו לאכילת הצבי והאיל, היינו שומעים שנכסה הדם כאשר צונו בצבי ובאיל, לכן אמר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי:

למען ייטב לך, כפי הטעם שביארנו באיסור הדם (ויקרא י"ז) יתברר שכל האוכל בם משחית נפשו, כי מערב חלקי דם הבע"ח הפחותים עם חלקי דמו הנכבדים, ולהפך המשתמר ממנו מטיב לנפשו, ובשכר זה, אמר למען ייטב לך, שיזכה אל הטובות הרוחניות אשר נפש האדם מוכנת אליהן, כי הבא ליטהר מסייעין אותו:

ולבניך אחריך, לפי שהאב מזכה את בניו, בחמשה דברים, ומהן גם החכמה שהיא חכמת המנהגים הישרים, לכן בהיות נפש האב טהורה ובלתי מגואלת באכילת דם הבע"ח יהיו גם בניו מוכנים אל החכמה ואל הדבקות האלהי:

כי תעשה הישר, כי אם לא תאכל דם אז תעשה הישר בעיני ה':

רק קדשך, אל תחשבו שכיון שיצא בשר תאוה ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, ושכן יהיו שאר הקדשים, אינו כן, אלא שאר קדשיך אשר יהיו לך, דהיינו עולות ושלמים, וכן נדריך אשר תדור לא תוכל לאכול בשעריך כאשר תאוה, אבל תשא אותם, כלומר תביאם אל המקום הנבחר:

ועשית עלתיך הבשר והדם, אם קדשיך שזכרתי הם עולות תתן הבשר והדם על מזבח ה' לפי שהם כליל לגבוה, ואם יהיו שאר זבחים אז דם זבחיך ישפך על מזבח ה' והבשר תאכל, ולכן חלקם הכתוב ואמר עולותיך וזבחיך:

והבשר תאכל, עם הכהן ידבר אם הוא בכור או חטאת או אשם והשוק והחזה, ואם שלמים יאכל רבם הישראלי:

כי תעשה, אם תעשה הישר אז ייטב לך:

כי יכרית, לפי שבא להזהיר שלא ילמדו מתועבות הגוים אשר המה עושים לאלהיהם, לכן סמך הפרשה הזאת לאיסור הדם, לפי שגם היא תועבה בעיני ה':

לרשת אותם, לשון גירוש, והעד מפניך:

וירשת אתם, לשון ירושה ונחלה:

פן תנקש, אינו לשון מוקש, אלא לשון דחיה ונפילה, כאדם נקש ברגלו ונכה רגלים, ופיק ברכים מתורגם וניקוש רכובין, וכן וארכבתיה דא לדא נקשן (דניאל ה' ו'), ואמר כאן אולי תדחה ותפול אחריהם:

אחרי השמדם מפניך, וכשראית המשפט אשר נחרץ עליהם תדע בלי ספק שאלהיהם שקר ואמונתם כוזבות ולכן נשמדו, ולפיכך אין אני מזהירך עתה שלא תעביד את אלהיהם כי על זה הזהיר במקום אחר, אבל אולי תחשוב שדרך עבודתם נכונה וכמו שאפרש:

ופן תדרש לאלהיהם, שמא תאמר בלבבך שהכרית השם את הגוים ההם רק בעבור שעושים כבוד ועבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן, שאין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים, אבל העבודות והמנהגים שעבדו בהם את אלהיהם טובים ונכונים בעצמם, לכן אדרוש לדעת דרכי עבודתם לא לעבוד את אלהיהם, אלא לעשות כן לכבוד ה', ומה שהם עשו לזרים אעשה אני לאל חי וייטב בעיניו, לא תעשה כן וכו':

כי כל תועבת ה' אשר שנא, לא בלבד האלילים ההם נקראו תועבת ה' אשר שנא, אלא גם כל דרכי עבודתם ומנהגיהם הם תועבה לפני ה', וכמו שידוע מסיפורי דברי הימים שלהם שקבעו חקים לעבוד לגלולים בזמה ובשכרות ומיני נבלות ותועבות, ולא זכרה התורה מאלה התועבות רק שיותר גדולה מכלם, והיא:

כי גם את בניהם, כלומר גם את זאת עשו, דבר שאין הדעת סובלתו, והוא נגד טבע הרחמים הנטועה בכל אדם לרחם על בן יקיר ועל בת אהובה יוצאי חלציו, ואתה יתאכזר עמהם לתת אותם למאכולת אש, וכמו שצעק הנביא ובנו במות וכו' לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי (ירמיה ז' ל"א), כלומר שהוא דבר אשר לא צויתי בתורה לעשות כן לשמי, ושמא תאמר יש דברים שלא צוה, ואעפי"כ אין רע לעשותם, לכן הוסיף ולא עלתה על לבי, כביכול לא עלה על דעתי שיעשה כדבר הזה, כי היא תועבה גדולה בעיני: