בנים אתם לה' אלהיכם, לפי שבא עתה להזהיר על הקרחה, וכבר נצטוו על זה הכהנים בפ' אמור לא יקרחו קרחה בראשם, והיינו שומעים שרק הכהנים הוזהרו על כך בעבור יתרון קדושתם ועבודתם במקדש, אבל ישראלים שלא יגיעו לקדושת הכהנים יהיו פטורים עליה, לכן הקדים לצווי הזה בנים אתם וכו', כלומר אע"פי שאמרתי בכהנים קדושים יהיו לאלהיהם, דעו כי כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' לכן גם אתם מוזהרים על זה כמו הכהנים:

לא תתגדדו, הוא בכלל ושרט לנפש לא תתנו (ויקרא י"ט כ"ח), אלא שכאן פירש שהשריטה האמורה שם היא הגדידה המורגלת בין האמוריים, כדכתיב ויתגודדו כמשפטם (מ"א י"ח כ"ח):

בין עיניכם, אצל הפדחת, ובמקום אחר הוא אומר לא יקרחו קרחה בראשם, והכתובים למדין זה מזה שחייב על כל הראש כבין העינים, אלא שבכהנים אמר בראשם לפי שכך דרך כוהני עכו"ם לקרוח ראשיהם, ובישראל אמר בין עיניכם, לפי שמנהג המשרטים למת היה לקרוח על הפדחת:

למת, בשביל מת, וטעם האיסור הזה לפי שבנים אתם לה' יהוא אוהב אתכם יותר מהאב לכן אל תתגודדו על כל מה שיעשה לכם, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, והנה לא אסר הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים, ואין רצון השם ית' לצוות נגד הטבע, כי הלא מידו היא, אלא להתנהג בה על פי מדת החכמה, ומכאן סמך לרבותינו באסרם להתאבל יותר מדאי:

כי עם קדוש אתה, כלומר ראוי לכם להיות מתרוממים על כל המעשים שתחת השמש, לפי שאתם עם קדוש, וקדושת נפשכם יתירה על קדושת נפשות שאר העמים, והקדושה היא הנזירות מדרכי העולם והתעלות הנפש על הדבקות בטובות הזמניות, ואני יודע שיש בכחך להמנע מעשות כאלה, ולכן כשימות לך מת, אע"פי שתתאבל ותבכה כפי הקצב המסודר בחכמה, אל תתגודד ואל תשים קרחה בראשך:

סגלה מכל העמים, אתה אהוב לה' בין העמים כסגולה בין החפצים, שהאדם אוהב ומשמר כל חפציו, אבל הסגולה משמר יותר מכלם:

לא תאכל כל תועבה, טעם הסמך פרשה זו לצווי לא תתגודדו, כי גם הנזירות מן המאכלים הטמאים יורה על קדושת ישראל יותר משאר העמים, ולזה חזר לומר בסוף הפרשה, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך (לקמן פסוק כ"א), וכן בפרשת שמיני אחר שהזהיר על המאכלים האלה חתם במאמר והתקדשתם והייתם קדושים, ולפי שכבר אמר שם שכל מאכל איסור משקץ את הנפש ומטמא אותה לכן קראם כאן בשם תועבה סתם ואין פירושו שהם מאכלים מתועבים בעצמם, אלא בערך ישראל נקראים תועבה:

זאת הבהמה, ענין הפרשה הזאת מפורש בסדר ויקרא, קחנו משם, וכאן נעיר בלבד אל איזה שינויים הנמצאים בה:

שור שה כשבים, בפ' שמיני לא הזכיר כ"א הסימנים ומהם ידענו איזה טהורים ואיזה טמאים, וכאן לתוספת ביאור פרטן בשמותם, ופרט את הטהורים לכי שבבהמה וחיה הטמאים מרובים, אבל בעוף פרט את הטמאים לפי שהטהורים מרובים מהם, כי בכל מקום פורט את המועט:

איל וצבי, ידועים, והחמשה האחרים צריכים לקבלה:

וכל בהמה, לאחר שפרט כל העשרה מינין הטהורים, מה צורך לתת עליהם סימנין? וממילא נדע שרק הנזכרים מותרים באכילה ולא זולת? אלא דבר גדול הודיעה התורה בפסוק זה והוא שאין בכל העולם בהמה בעלת שני סימני טהרה אלו, רק העשרה שזכר, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואם ימצא בהמה שיש לה ב' הסימנין הללו, בודאי היא אחת מן העשרה הנזכרים, וכבר דברנו על זה בהקדמה:

ושסעת שסע שתי פרסות, ולמעלה אמר ושסעת שסע פרסות, והיה במשמע שצריכין להיות ג' או ד' פרסות, לכן פירש כאן שתי פרסות, שצריך להיות בה רק סדיקה אחת באופן שהפרסה נראית כשתי פרסות, דהיינו המנעל נראה כשתי מנעלים:

וממפריסי הפרסה השסועה, לפי שבפסוק הסמוך יזכיר את החזיר, וידוע שפרסתו סדוקה, לכן הוסיף כאן מלת השסועה, להודיענו שאע"פי שיש בו סימן טהרה אחד, הוא טמא בשביל שחסר ממנו הסימן השני, ומדאמר כאן השסועה לא הוצרך עוד להזכיר בו הסדיקה, ולכן אמר כי מפריס פרסה הוא, אבל בפ' שמיני אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסעת שסע פרסה (ויקרא י"א ז'), לפי שבתחילת הענין לא אמר מלת שסועה:

את הגמל ואת הארנבת ואת השפן, חיברם יחד לפי ששוין זה לזה בסימניהן, ואין כן החזיר:

ולא גרה, דרך קצרה, וטעמו ולא יגר גרה:

וכל אשר אין לו, בין שהוא ממין הדגה, בין שהוא שרץ המים, ובין שהוא מנפש החיה שבמים, ולכן חזר ואמר וכל אשר אין לו:

כל צפור טהרה תאכלו, שם צפור הוא כלל לעופות הקטנים המשכימים בבוקר לצפצף ולשורר, ונקרא כן מלשון ישוב ויצפור (שופטים ו' ז'), פי' ישכם בבוקר, ואמר התשחק בו כצפור (איוב מ' כ"ט), כי דרך הנערים לשחק בעוף קטן, וכן בלשון ארמית צפרא הוא בוקר והנה צפור כולל טהורין וטמאין, ולכן הוסיף בו טהורה, ולפי שלעיל לא נתבאר היתר העוף בפירוש, כי לא אמר אלא ואת אלה תשקצו מן העוף, לכן בא להתירם כאן בפירוש, להודיע שכל שלא נזכר בין הטמאים טהור הוא, ובספרי אמרו כל צפור טהורה תאכלו, זו מצות עשה, והכונה שהיא מצות עשה לבדוק בסימני הטהרה והטומאה:

והראה, היא הדאה הנזכרת לעיל:

וכל שרץ העוף, בעלי ארבע רגלים ובלי כרעים, כמבואר במקום אחר:

כל עוף טהור תאכלו, עוף יותר כולל מן צפור, ששרץ העוף לא יקרא צפור, ולפי שאסר למעלה כל שרץ העוף בלי להבחין בהם אם להם כרעים או לא, הוצרך להתיר שנית כל עוף טהור, לרבות מיני החגבים הטהורים הנזכרים בפ' שמיני, את הארבה ואת הסלעם וכו', שאינם בכלל צפור:

לא תאכלו כל נבלה, אחר שהזהיר על הבעלי חיים טמאים אמר שלפעמים ימצא האיסור גם במינים הטהורים, וזה אם לא תהיה מיתתם בשחיטה, כי אז יהיו נבלות, ומלת נבלה פירשנו (ויקרא ה' ב'), ומשם תבין שאינו נופל אלא על העוף והבהמה, להיות גופם מושלך ארצה בלי קבורה והוא סחי ומאוס בעיני העוברים עליו, אבל אינו נופל על הדגים לפי שיש להם קבורה במים שהיו ולכן נאמר תמיד בנבלת חיה, בנבלת בהמה, בנבלת עוף, בנבלת שרץ, ולא נאמר בשום מקום בנבלת דג:

לגר אשר בשעריך, גר תושב שקבל עליו שצא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות:

או מכר, או תמכרנה לנכרי שאינו דר בארצך:

כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, כפי דעת בעל הטעמים ששם האתנח במלת אלהיך יהיה המאמר הזה מוסב למעלה אל אסירת הנבלה, והענין שהנבלה בעצמה אינו מאכל נתעב, כי אם היה כן לא יצוה הכתוב לתת אותה לגר ולמוכרה לנכרי, והרי גם הגר והנכרי מעשה ידיו הם, אבל יאסור הנבלה לישראל להיותו עם קדוש לה' ונבדל משאר העמים, וכן נכון לפי עומק פשוטו של מקרא, אולם לאיסור בשר בחלב לא יצטרך הכתוב לתת טעם כי עם קדוש אתה, כי בידוע שבשר בחלב אינו מאכל נתעב שהרי הותר הבשר לבדו והחלב לבדו:

לא תבשל גדי, כל בשר בחלב נכלל בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם, וכל יונק נקרא גדי, והוא דרך הבישול, וכבר כתבנו במקום אחר שבא הצווי הזה ג' פעמים, אחד לאיסור אכילה, וא' לאיסור הנאה, וא' לאיסור בישול:

את תבואת זרעך, הדגן והתירוש והיצהר:

היצא השדה, דבק עם זרעך, וענינו הזרע שהוצאת אל השדה מדי שנה בשנה, והנה פשטות הכתוב יראה שמדבר על מעשר התבואות, אולם בת"כ למד ר' עקיבא מפסוק זה גם מעשר בהמה, ונכון הוא גם לפי פשוטו שיצוה על שתי המעשרות יחד, כי מלת זרעך על זרע הארץ ועל זרע הבהמה, וכן מלת תבואת על שתיהן כי הדגן והבהמות תבואותיו של אדם הן, שמביאין לו הון ועושר, כדרך כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה (משלי ג' י"ז) שכולל כל מיני הרכוש, ועל שתיהן אמר היוצא השדה שנה שנה, שאם על זרע השדה בלבד יאמר היוצא משדך, או אשר תוציא שדך, אבל היוצא השדה ענינו כל היוצא על פני השדה למראה עיני האדם מדי שנה בשנה, זרעים שצמחו מחדש יוצאים על פני השדה, וכן וולדי הבהמות שנולדו מחדש יוצאין על פני השדה, ואחריו פירש דין שתיהן, על זרע הארץ אמר ואכלת לפני ה' אלהיך וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ועל מעשר בהמה אמר ובכורות בקרך וצאנך, שאין זה על בכורי פטר רחם לבד שהרי הבכור נאכל לכהנים, אבל כולל בכור ומעשר, וקרא גם למעשר בכור לפי שהוא החשוב מכל העדר, שנעשה קודש לה', כדרך אף אני בכור אתנהו (תהלים פ"ח כ"ח):

שנה שנה, כפשוטו בכל שנה ושנה, ואולי ירמוז בזה שהיה המעשר שני נוהג שתי שנים רצופות בלבד שבהם יבוא לאוכלו בירושלים, אבל בשנה השלישית היה נותנו לעניים בשערים, כמו שיבאר בסמוך:

דגנך תירשך ויצהרך, הדגן כולל חמשת המינים, והתירוש הוא היין, והיצהר השמן, ואין מין אחר בכל הזרעים ובכל פירות האילן חייבין מן התורה לא בתרומות ולא במעשרות חוץ מאלו:

ובכרת בקרך, יאכלם מי שהוא ראוי לאוכלם, הבכור לכהנים והמעשר לכל אדם, כדרך שפירשנו:

למען תלמד ליראה, הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך, ועוד נוכל לפרש למען תלמד למען תהיה רגיל כטעם עגלה מלומדה, כי בכל פעם שאתה מעשר ומפריש חלק מאשר לך ואתה זוכר את ה' שבשבילו הוא:

כל הימים, כי אין הפרש מעשר דגן בעת הפרש מעשר תירוש ויצהר או בכורות ומעשרות הצאן:

כי ירחק ממך המקום, הוא ביאור למה שאמר כי ירבה ממך הדרך, וכן כי יברכך ה' אלהיך הוא ביאור למאמר כי לא תוכל שאתו, והטעם שאולי יקרו לך שני מונעים ולא תוכל להביא המעשרות לירושלים, הא' ריחוק המקום, כגון נחלת בני אשר ובני נפתלי שהיו רחוקים מירושלים, והב' רבוי הממון, שה' יברכך מאד ויהיה לך מעשר רב משאת אותו,

ונתתה בכסף, אז תפדה אותו ותקח שוויו בכסף:

בידך, כלומר שתוכל לשאת כל המשא בידך אחת:

ונתתה הכסף, באותו הכסף תקנה הדברים הצריכים לך, וכבר התבאר במקום אחר שאם יפדהו יוסיף חמישיתו עליו, שנאמר ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו (ויקרא כ"ז ל"א), ולא זכר זה כאן כי לא בא עתה אלא לבאר מה שלא נתבאר עד הנה:

ובשכר, העשוי מדבש ומתמרים ומחטה ומשעורים:

ובכל אשר תשאלך נפשך, בכל אשר תאוה נפשך, כלל, בבקר ובצאן וגו' פרט ובכל אשר תשאלך חזר וכלל, מה הפרט מפורש ולדות הארץ וראוים למאכל האדם, אף הכלל כן:

והלוי אשר, בשעריך, אף שאינו חובה ליתן ממעשר שני ללוי, יזהיר בתורת נדבה שיקרא ללוי ויסעדנו על שלחנו בעלותו לשמוח לפני ה':

מקצה שלש שנים, זה מעשר עני, וביאר שבשנה השלישית לא יאכל את המעשר ההוא בירושלים כי אם יניחנו בעירו, ויבאו העניים ויאכלו מעשר שני של שנה זו, וכן יעשה בשנה הששית לשמיטה שהיא השלישית להפרשת מעשר שני:

ובא הלוי, לפי פשוטו ידבר במעשר עני, ולפי שאין ללוי חלק ונחלה הנה יחשב לעני:

למען יברכך, ולא ירע לבבך בתתך לעניים המעשר עני, כי בשכר זה יברכך ה', וברכת ה' היא תעשיר: