שמור את חדש האביב, נקרא כן חודש הראשון בל"הק בעבור שברוב השנים יהיה בו אביב, כי שמות החדשים ניסן סיון כסלו טבת אדר הנזכרים במקרא אינם לש"הק, ורז"ל אמרו שמור את חודש האביב הסתכל קודם בואו שיהיה ראוי לאביב, להקריב בו מנחת עומר, ואם לאו עבר השנה, והנה זכר החודש ולא יזכור יום עשיית הפסח, וכן בשאר המועדים לא יבאר הלכותיהם ודינם, אבל יקצר בכולם, כי כבר מצות הרגלים מבוארות בתורה:

לילה, הוציאך מתחת רשות פרעה, כי ממחרת הפסח יצאו, אלא שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת:

וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, ידוע שהפסח אינו קרב אלא מן הכשבים או מן העזים, ואיך אמר כאן צאן ובקר? אלא הנכון שעיקר הפרשה הזאת לבאר שיביאו שלמי חגיגה וישמחו לפני ה', כי כן צוה בחג שבועות ובחג הסכות שישמחו בהם, ולא הזכיר האשה אשר יקריבו בכל רגל ורגל, וקצר כאן בדיני קרבן פסח לפי שנתבארו במקום אחר, ורק אמר וזבחת פסח שהוא על האכילה, ואח"כ יאמר שמלבד הפסח יזבח עוד צאן ובקר לאכלם לשלמי חגיגה, ויחסר כאן וי"ו העטוף כדרך הכתוב פעמים רבות, ויהיה כאילו אמר וצאן ובקר:

לא תאכל עליו חמץ, לא בא להזהיר שלא ימצא חמץ בעת שחיטת הפסח, כי לא הזכיר בפרשה זאת יום ארבעה עשר ושחיטת הפסח כלל, אבל הזכיר עשיית הפסח בלילה, כלומר אכילתו ואכילת המצה עליו, ולזה כיון באמרו לא תאכל עליו חמץ, פי' מלת עליו על אכילת הפסח, שלא תאכל עמו חמץ:

לחם עני, לזכרון העני והשעבוד:

כי כחפזון יצאת, טעם אכילת המצה הוא לזכרון הנס הנעשה לישראל שלא החמיץ בצקם בצאתם ממצרים בחפזק כמו שביארנו (שמות י"ב ל"ט), ואע"פי שכבר נצטוו לאכול מצה בהיותם במצרים, זה היה ע"ש העתיד, כי ידע השם שיוציאו בצקם טרם יחמץ, ובזכות ששמרו מצות ה' והיו זהירים מאד בבצקם לאפותם מצות לולי שנדחפו לצאת קודם אפייתם, לכן הפליא ה' לעשות עמם נס שהבצק שהוציאו לא החמיץ, א"כ החפזון שנהגו במצה היה להם לזכות, ובשכר החפזון נעשה להם נס, והמצה שנאכל כדורות זכר לחפזון ההוא:

אשר תזבח בערב, כבר הזכרנו במקום יאחר שאין מלת זביחה במקרא על השחיטה לבדה, כי אם על עשיית הזבח, שהיא שחיטת השלמים והקרבתם ואכילתם, מעתה יאמר שלא ילין מבשר הפסח, אשר בה עשה זבח בערב של יום הראשון של חג, שהוא ליל ט"ו, עד הבקר של יום ט"ו עצמו, וכן שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש, השיעור תעשה זבח הפסח, וקאי על אכילתו שהיא בלילה, כמו שהוא מבאר והולך ובשלת ואכלת:

מועד צאתך ממצאים, זמן אכילת הפסח בלילה, ובלילה ההוא ניתן להם רשות לצאת ממצרים, לפיכך נקרא הלילה מועד צאתך:

ובשלת, צליאש, כמו ויבשלו את הפסח באש (ד"ה ב' ל"ה י"ג), ואפשר שיכלול בלשון הזה גם שלמי חגיגה שזכר למעלה:

ופנית בבקר והלכת לאהלך, אין הכונה שילך ביום הקודש אל ביתו וארצו דוקא, כי אם שיפנה מירושלים ללכת לאהלו, באשר הוא, אם הוא קרוב יגיע לשם בי"ט, ואם לא, על כל פנים הולך מול אהלו בי"ט, ומשם ילך אל ארצו בחול, והעיקר שאינו צריך להתעכב בירושלים כל ימי הפסח:

ששת ימים תאכל מצות, שיעורו אחר שתאכל מצות ששת ימים תעשה עוד עצרת ביום השביעי וגם בו תאכל מצות:

עצרת, כבר פירשנו (לעיל י"א י"ז) שכל לשון עצר הוא סגירה ומניעה שלא יצא דבר מה חוץ מגדרו ומגבולו, ומענין זה אמר כאן שיום השביעי הוא עוצר וסוגר את כל ימי החג, כלומר שעם יום השביעי יכלו ימי החג ולא יהיה עוד:

לא תעשה מלאכה, אבל ביום הראשון לא הזכיר איסור מלאכה, וכן בחג השבועות ובחג הסכות לא אמר לא תעשה מלאכה, גם לא הזכיר מצות הלולב, וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון ולא יום הכפורים, והטעם כאשר פירשתי כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה שחייבין כל ישראל ללכת בשלשת הרגלים האלה אל המקום הנבחר ולחוג שם איש כמתנת ידו לשמוח לפניו ולהודות לו על הטובות אשר גמלנו, אמנם ביום השביעי מהפסח הוצרך להוסיף לא תעשה מלאכה, לפי שקראו עצרת, והיינו חושבים שהכונה להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו, לכן ביאר שהוא קודש ואסור בו מלאכה, וכן אמר בשמיני של חג הסכות עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ"ג ל"ו):

מהחל חרמש בקמה, מעת שאתה רשאי להניף חרמש על הקמה שהוא ליל שני של פסח שבו נצטוו לקצור את העומר הנקרא ראשית קצירכם:

מסת, דגשת הסמ"ך לחסרון הנו"ן, והמלה מגזרת נס, כטעם הרמת יד, ואמר כן בחג השבועות לפי שבשאר הרגלים היה מביא אדם כל מעשרותיו ונדריו ונדבותיו ובכורותיו שהיו לו עד אותו זמן וישמח בהן, אבל בחג השבועות אולי לא יהיו לו מעשרות ולא בכורות ונדרים להביא במקדש, כי כבר הביאם בחג הפסח שעבר זה ימים מעטים, לכן אמר בזה החג שיעשה אותו מסת נדבת ידו, שיביא מאשר לו לנדבה ויעשה שלמי החג מברכת ה' אשר ברכו, וזהו שסמך ושמחת וכו':

וזכרת כי עבד היית, יראה שהוסיף כן בחג השבועות, לפי שהיה הרגל הזה עמל גדול לישראל, שאחרי שהלכו לבתיהם ימים מועטים קהל גדול ישובו הנה לירושלים לחג השבועות, והוא זמן שהתבואות בשדה ולב האדם עליהם לראותם יום יום, לכן אמר להם זכור תזכור שהיית עבד במצרים והיה לך טורח גדול מזה וברכה מעוטה, ובזכרך זאת תשמור לעשות את החקים האלה בשמחה:

תעשה, לך, לפי שחג הסכות מיוחד לשמחה יותר משאר הרגלים להיותו אחר אסיפת התבואות, לכן הוסיף מלת לך, כלומר להיות לך לשמחה וגיל שתשמח בו בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך:

באספך, התבואות מגרנך ומיקבך, ואחז"ל בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, וכונתם בזה שמלת באספך הוא שם מענין אֹסֶף החסיל, והבי"ת בי"ת הכלי, ופירושו תעשה סכות בהאוסף שלך אשר מגרנך ומיקבך:

שבעת ימים תחג לה' אלהיך, אע"פי שאמרתי תעשה לך, לא תכוין בו להנאתך בלבד, אלא תחוג אותו לכבוד ה':

כי יברכך, הטעם שלא ירבו בעיניך ימי החג והבטול ממלאכה, כי יברכך ה' אלהיך, בשפע רב, ואינך צריך לדאוג, וזהו והיית אך שמח, לא תהיה כי אם שמח, שלא יתערב שום דאגה ועצבות בשמחתך:

את פני, כמו לפני:

ולא יראה את פני ה' ריקם, אלא יביאו עמהם שלמי חגיגה ונדריהם ונדבותם, כי לזה כיון בפרשה הזאת:

איש כמתנת ידו, מוסב על הבאת השלמים, והטעם שיביא כפי הברכה, לא שיתן כל אשר לו ויצטרך הוא לבריות, ורז"ל אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש:

שפטים ושטרים, לפי שצוה בתורה ונתן בפלילים (שמות כ"א כ"ב) עד האלהים יבא דבר שניהם (שם כ"ב ח'), א"כ מצוה שיהיו בישראל פלילים, לכן ביאר כאן שיתנו שופטים בכל עיר ועיר, והנה השופטים הם הדיינים הפוסקים את הדין, אם בדיני נפשות ב"ד של כ"ג, ואם בדיני ממונות בית דין של שלשה, והשוטרים הם הרודים בעם להכריח הבעלי דינין לסור אל משמעת השופטים:

בכל שעריך, ביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב"ד:

לשבטיך, בכל שער של כל שבט ושבט, ושופט השבט הוא ראש של כל בתי דינין של שבטו, וממונה עליהם, כדרך סנהדרי גדולה ממונים על כל בתי דינין שבישראל:

ושפטו את העם משפט צדק, אין זו מצוה לשופטים, אבל הוא הגדת תכלית מנויים ומעשיהם, כי הוא לשפוט את העם משפט צדק, וענין משפט צדק ביארנו (ויקרא י"ט ט"ו):

לא תטה משפט, עם כל אחד מהשופטים ידבר:

כי השחד יעור עיני חכמים, ובפ' משפטים אמר כי השוחד יעור פקחים, והיינו טועים כי אזהרת לא תקח שוחד כנגד השופט הנלוז מחכמה (דהיינו ההנהגה כפי חקי התורה) ורוצה לעות דבר המשפט בזדון, כדי להתעשר בשוחד, ושרק עליו יזהיר שלא יקח שוחד, אבל השופט החכם הנוהג בכל מנהגיו כפי חקי התורה, וכל חפצו לדון דין אמת לאמתו, יהיה מותר לו לקחת שוחד, לכן הזהיר כאן כי השחד יעור עיני חכמים, כלומר אע"פי שהוא חכם וצדיק השוחד יעור עיני חכמתו וצדקתו, ומבלי דעת יטה המשפט, כי מטבע נפש האדם להנטות לזכות אוהבו ששחדו, והיא נטייה צפונה בלב לא יבינה בעל הנפש, אבל יוצר הנפשות יודע כי השוחד מקלקל עין הלב, והנה עדיין נוכל לטעות במאמר זה ולומר שהשוחד יעור עיני חכם אם אינו פקח, אבל אם השופט החכם הוא ג"כ בעל שכל ובינה גדולה לא יעשה לו השוחד מאומה, לכן אמר לעיל כי השוחד יעור פקחים, ובא זה ולמד על זה שהאזהרה אפילו על שופט חכם ופקח:

ויסלף דברי צדיקים, מעקל ומעוות דברי הבעלי דינין הצדיקים, כלומר שהצדק אתם, ותחת שיצדקו בדין, יחייבם השופט בעבור השוחד שקבל מבעל דין האחר:

צדק צדק תרדף, אחר שהזהיר השופטים שישפטו משפט צדק, יזהיר בעלי הריב שירדפו אחר הצדק, כלומר שישתדלו ללכת אל השופט ולבקש ממנו שידון אותם, כי אם לא יעשו כן יהיה לריק מנוי השופטים בארץ, כי לא יוכל השופט לחזור אחריהם לדון אותם:

למען תחיה וירשת, כי המשפט הוא עיקר הכל, ואם ירבה העושק במדינה תשחת ענינה, ואמר למען תחיה כדרך ששנינו חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין:

לא תטע לך אשרה, כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה, ויאסור הכתוב לנטוע אילן אצל מזבח ה' לנוי ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח בעבור שהוא מנהג עובדי ע"ז:

כל עץ, בין אילן מאכל בין אילן סרק, ועובר בלאו אפילו נטעה לשמים, כדי להרחיק כל הדומה לע"ז ממחשבת הבאים אל המקום הנבחר לעבודת האל:

ולא תקים לך מצבה אשר שנא, אע"פי שהיתה המצבה אהובה לו בימי האבות קודם מ"ת, לאחר שצוה לעשות לשמו מזבח אבנים ומזבח אדמה נאסרה המצבה כתועבת ה', כי חוק היתה לכנענים, ואין לשאול מדוע לא נאסר המזבח, והלא אף במזבחות החזיקו הכנענים? שאין הדברים דומים זה לזה, לפי שבמזבח אשר עליו היו מקטירים ומקריבים, אין המעשה נתעב, כי אם הכונה לשם ע"ז, ואם יכוין לשמים, יהיה גם המעשה נרצה, אבל על המצבה הקימו דיוקנא עצמה של ע"ז, כי זהו לבד תכלית בנין המצבה שלהם, וא"כ המעשה בעצמו שנוא ונתעב: