וירשתם וישבת בעריהם, מלמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה, וכן עשה יהושע:

תכין לך הדרך, להיות הערים במקום שיהיה דרכו מוכנת ומיושבת, וממלת תכין למדנו כל ההכנות הצריכות להקל טורח הדרך מעל הרוצח אשר ינוס שמה, כגון שיכתוב מקלט מקלט על פרשת הדרכים כדי שלא יטעה בדרך, ושלא יהיה שם אבן נגף וצור מכשול, ואם יש שם נהר יעשו עליו גשר כדי שלא יצטרך להתעכב בהעברת הנהר, וכל כיוצא בזה:

ושלשת את גבול ארצך, שלא יהיו ערי המקלט סמוכות זו לזו וכולן לצד אחד של ארץ ישראל, אבל תהיה הארץ מחולקת לשלשה גבולים ובכל גבול תהיה עיר אחת למקלט בריחוק שוה, כלומר שיהיה מתחילת הגבול עד העיר הראשונה של ערי מקלט כשיעור מהלך שיש ממנה עד השנייה, וכן משנייה לשלישית, וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל:

לנוס שמה כל רצח, אע"פי שאין הערים קולטות אלא מכה נפש בשגגה, אמר כאן כל רוצח, להגיד שבין שוגג בין מזיד יוכל לנוס שמה עד שיתברר דינו, ואם היה חייב מיתה ישלחו זקני עירו ויקחוהו משם להמיתו, ואם יהיה פטור יניחוהו שמה:

וחי, שישאר חי פטור מן המיתה:

אשר יכה, ימית:

בבלי דעת, בפ' מסעי ביאר אופני המיתה שיהיה הרוצח חייב עליהם, ולכן לא הוצרך לפרש כאן אלא השוגג, ואמר בדרך כלל שנקרא שוגג כל אשר ימית את רעהו בבלי דעת דהיינו שלא בכונה, ואח"כ מביא משל על זה, כגון שיבא ביער לחטוב עצים וכו':

מתמל שלשם, לשעבר:

ואשר יבא את רעהו, עם רעהו, והענין שהיו אוהבים זה את זה ולכן ילכו יחדו ביער לחטוב עצים, וכריע כאח יתהלכו:

ונדחה ידו, כשמרים ידו להפיל הגרזן בחזקה על העץ:

ונשל, לשון השמטה, רק כאן הוא פועל עומד, אבל ונשל גוים רבים פועל יוצא, והענין שהעץ הנקרא קתא שהיה תחוב בנקב הברזל, נשמט ממנו, ונשאר העץ ביד החוטב, והברזל הנשמט מצא את רעהו:

הוא ינוס, הוא וכל כיוצא בו ההורג בשגגה:

פן ירדף, כלומר הגלות שצויתי לרוצח אינו להענישו, כי הוא אינו בר עונשין יען לא הרג ברצונו, כי אם להצילו מיד גואל הדם:

גאל הדם, כל גואל תובע מחבירו דבר שיש לו זכות עליו, כמו אם יגאלך טוב יגאל (רות ג' י"ג), אם יתבע ממך היבוס והאישות בזכות שיש לו עליך לפי שאת היית נשואה לאחד ממשפחתו, וכן או דודו או בן דודו יגאלנו (ויקרא כ"ה מ"ט), בזכות שיש לו עליו, לפי שהוא ממשפחתו הוא תובע אותו ממך, ולכן לא נאמר אם איש אחר יגאלנו, כי אין לאחר זכות עליו יותר ממך, וכן כאן קרובו של הרוג תובע את דמו מיד ההורג בזכות שהיה לו עליו יותר מזולתו:

והכהו נפש, דרך קצרה, והכהו מכת נפש, באופן שתצא נפשו:

ואם ירחיב ה' אלהיך, הפרשה הזו עתידה, כי מתחלה צוה להבדיל שלש ערים לאחר ירושת הז' גוים והישיבה בארצם, ובזה נשלמה המצוה כאמרו ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען (במדבר ל"ה י"ד), ואח"כ הוסיף צווי להבדיל עוד שלש ערים כאשר ירחיב ה' את גבולם, וע"כ זה נאמר על ארץ קני קניזי וקדמוני שהבטיח ה' לאברהם מלבד הז' עממין שהבטיח לתת להם מיד כבואם אל הארץ, ולכן לא אמר כאן כאשר דבר לך, כי השם לא הבטיח אותם לתת להם, רק שבעת הגוים האלה, אבל הזכיר האבות:

כאשר נשבע לאבתיך, אשר דבר לתת לאבותיך:

כי תשמר, אף השבעה גוים עצמם לא יזכו להורישם כי אם בשמרם את התורה, כענין שכתוב כי אם שמור תשמרון וכו' והוריש ה' וכו', ולא היה צריך להתנות כן בשלשה העממין האלה לבדם, אולם כאן ידבר על העתיד, ואמר כי תשמור את כל המצוה וכו' כלומר כאשר תזכה לקיים כל התורה כלה, ותאהב את ה' אהבה שלמה קיימת לעולם, והוא הזמן אשר הבטיח עליו ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', שאז יהיה גלוי לפניו ית' שלא תחטא עוד לעולם, ולכן הוסיף כאן מליצת כל הימים, כענין שכתוב בקבלה ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים (ירמיה ל"ב), כי לולי כן איך תהיה מצות ויספת לך עוד שלש ערים וכו' תלויה בתנאי שתלך בדרכיו כל הימים, ומי יודע אם לאחר הבדלת הערים ישובו לחטוא, ובדרך זה לא היה אפשר בשום זמן לקיים מצוה זו, אלא על כרחך הפרשה נאמרה על הזמן העתיד לבוא שאז יסיר ה' את לב האבן מקרבנו ולא נשוב עוד לכסלה, ואז נבדיל שלש הערים האלה:

דם נקי, דם של נקי, והוא דם של רוצח בשגגה הנקרא נקי, כמו שאמר למעלה ולו אין משפט מות, ואם יהרגנו גואל הדם, הנה הוא שופך דם נקי:

והיה עליך דמים, תביעת דמים, ואע"פי שאתה לא תהרוג יחשב לך פאילו שפכת דמים כיון שלא הבדלת הערים אשר בהם תמנע ההריגה ההיא של רוצח בשגגה:

וכי יהיה איש שנא לרעהו, ועל ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו:

וגם אל אחת, אינו לתשובת התנאי, אלא מן התנאי עצמו, יאמר אם ירצה לנוס אל אחת הערים האלה כדי להנצל שמה אע"פי שהרג במזיד, אז ושלחו וכו':

ונתנו אתו ביד גאל הדם, שהגואל ימיתנו, כמ"ש גואל הדם הוא ימית את הרוצח:

לא תחוס עינך עליו, שלא תאמר הראשון סבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצא שני ישראלים הרוגים, כי יותר טוב הוא שיבערו הדם הנקי מישראל, וזהו וטוב לך:

ובערת דם הנקי, אילו היה נקי תואר לדם, היה אומר הדם הנקי, עכשיו שאמר דם הנקי, הוא סמוך, דם של נקי, וטעם דם כענין והיה עליך דמים, שפירשנו תביעת או חוב דמים, אף כאן פירושו ובערת חובת דם של נקי הנהרג:

לא תסיג, כמו נסוגו אחור, ממשיך את המצר אחור להרחיב את שדהו מכמות שהיה, וענין הצווי הזה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, על כן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר לנחלתך אשר תנחל וכו' וכן אחז"ל מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה ת"ל לא תסיג גבול רעך וכו', וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי:

לא יקום עד אחד באיש, לא יהיו דבריו קיימים שיחרצו דין על ידם, לכל עון ולכל חטאת, להיות חבירו נענש על עדותו, לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא לשבועה:

על פי, ולא שיכתבו עדותן, ולא שיעמוד תורגמן בין העדים והדיינים:

שני עדים או על פי שלשה, ביארנוהו (לעיל י"ז ו'):

עד חמס, נקרא כן על שם סופו:

לעגות בו סרה, להעיד בו עדות שקר, כגון שראובן הרג את הנפש או שחילל את השבת, והוא נקי מזה, ורבותינו דרשו הכתוב הזה על שני עדים שניים שיבואו להכחיש עדות הראשונים:

שני האנשים אשר להם הריב, המעיד והמועד, דהיינו העד חמס שהעיד שקר, והאיש אשר עליו העיד, והרי הם כמריבים זה בזה, וכפי דרשת רבותינו האנשים אשר להם הריב הם כתות העדים עצמם המכחישים זה את זה:

והנה עד שקר העד, אם ימצאו שהעד הוא עד שקר, ומלת העד שבפסוק הוא שם עם ה"א הידיעה, ואינו דומה למלת העד שבפ' מקץ העד העיד בנו האיש (בראשית מ"ג ג'), כי שם הוא פועל:

שקר ענה באחיו, לא די שחשב בלבו דבר שאינו במציאות, אלא שהעיד השקר לפני הב"ד נגד מה שצותה התורה לא תענה ברעך עד שקר, והנה לא הגיד הכתוב איך יודע לשופט שהוא עד שקר, כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו, ומה היא הדרישה שיעשו השופטים בדבר? לכן באה הקבלה הנאמנה ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם, והטעם מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך:

כאשר זמם, כאשר חשב בלבו, וארז"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אינן נהרגין, וטעם אמרם כן לפי שהמשפט לאלהים הוא, והשם נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וכמו שאמר למעלה ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', ואין ראוי לחשוב שמה שעשה ב"ד אחרי החקירה והדרישה היה בטעות, לבד מהנזק הגדול והקלקול שיצא מזה לכללות האומה, שיאמרו כל העם שב"ד הרג שלא כדין ושפך דם נקי, אבל ראוי לחשוב שאותו שמת היה ראוי לאותה מיתה, והעדים שהעידו עליו צדקו בדבריהם, כי מאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני, אולם כאשר יהרגו הזוממין לעשות, ויכריזו עליהם שהם מומתין על שבקשו להטעות את השופטים, יראה בזה חריצות הדיינין להוציא דין אמת לאמתו, ויהיה מוראם על פני כל העם, למען לא יוסיפו לעשות וגומר:

ולא תחוס עינך, אל תאמר כיון שלא יצאה עדותם אל הפועל, למה יענשו? אל תעשה כן:

נפש בנפש, אם זמם לחייבו מיתה בעדותו, יומת:

עץ בעץ, ואם רצה לחייבו אבר מהאברים, אשר החיוב הוא לשלם דמי האבר, ככה יתחייב גם הוא ממון, וה"ה בדיני ממונות: