ונפן ונסע המדברה, אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף ודרך יציאתן ממצרים, שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח:

ונסב את הר שעיר, וכל דרומו עד ארץ מואב:

פנו לכם צפונה, סבו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, פניכם לצפון, נמצאו הולכים את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבאו ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים י"א):

אתם עברים, כאשר תהיו עוברים וגו' ונשמרתם מאד:

בגבול אחיכם, לפי שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, לפיכך יעקב ובני עשו הם באחוה:

וייראו מכם, כלומר איני מונע מכם ארצם לפי שהם חזקים מכם, כי הדבר בהפך שהם יראים מכם, אלא מפאת האחוה, כי להיותו בן יצחק נתתי לו את הר שעיר:

ונשמרתם מאד, ומהו השמירה? אל תתגרו בם:

אל תתגרו בם, כמו יגרה מדון (משלי כ"ח), וענינו הסכסוך והריב:

עד מדרך כף רגל, אפילו חלק קטן מקום דריסת כף רגל לא אתן לכם:

כי ירשה לעשו, כלומר השם נתן בלב עשו ללכת להלחם עם בני שעיר החורי, וסייעו במלחמה ההיא עד שהשמידום וישבו תחתם כי כך כיונה החכמה העליונה לתת את הר שעיר ירושה לעשו, וכן בעמון ובמואב הזכיר הכתוב הירושה שנתן השם להם, וכל האזהרות האלה הוצרך משה להודיע עכשיו, פן ירך לבבם לאמר, אם חפץ הקב"ה לתת לנו נחלה והיכולת בידו, למה לא הוריש לנו אלה האומות שעברנו דרך עליהם? לכך הודיעם עכשיו שהשם לא חפץ בדבר כי נתן לשלשת האומות האלה ירושתם, ואין לישראל זכות אלא בארץ כנען שהבטיח ה' לאבותם, וטעם שנתן ה' ירושה לעשו ולבני לוט, לכבוד אברהם שקרובים היו:

אכל תשברו, לשון קנין כמו ושברו לנו מעט אוכל, והטעם אם תתאוו לאכול מפירות ארצם, לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם, וכן מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם:

תכרו, לשון מקח, כענין ונתתי מכרם:

כי ה' אלהיך ברכך, ומאחר שיש לכם ברכת ה' אין ראוי שתזונו מממון אחרים בחנם:

בכל מעשה ידך, שנתברך עמהם הצאן והמקנה אשר הוציאו ממצרים, וזהו מעשה ידיהם, שהיו מטפלים במרעה הבהמות וילדיהן והכל נתברך בידם בעזר האל כענין מעשה ידיו ברכת מחנהו פרץ פארץ (איוב א' י'):

ידע לכתך את מדבר הגדול הזה, מלת ידע הונח כאן על האהבה והחנינה, והענין שספק צרכיך במן ושלו ומי הבאר עד שלא חסרת דבר מן הצריך להולכי ארחות, וא"כ אל תרע עיניך להוציא מעט מרכושך ומנכסיך בעבור אוכל ומים שתקנו מאחיכם בני עשו, כי כמו שלא חסרת דבר בארץ ערבה ושוחה, כן ראוי לך להאמין שלא תחסר דבר עתה שתבא אל ארץ נושבת, והנה כן היה שקנו מבני עשו לחם ומזון, שנאמר אוכל בכסף תשברני וכו' כאשר עשו לי בני עשו:

ונפן ונעבר, לצד צפון הפכו פנים להלוך רוח מזרחית:

ער, שם המדינה, ויתכן שלקח סיחון ער ממואב וחזרה למואב באחרונה:

האמים, הפסוק הזה והשנים שלאחריו הם כמו מאמר מסוגר להודיע בדרך סיפור מי היו יושבים לפנים בארץ מואב ובשעיר, ומאמר עתה קומו ועברו וכו' מחובר עם תחלת הענין אל תצר את מואב, כי הכל צווי אחד, והנה טעם ההודעה הזאת כאן, בעבור שאמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם, שנאמר ואת הפריזי ואת הרפאים (בראשית ט"ו י"ט), לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם הרפאים שהם עם גדול ורם כענקים ילידי הענק, כלומר שאף הרפאים יחשבו כענקים לגודלם וחזקם, והמואבים כשנתישבו בארץ ההיא קראו לרפאים אימים, על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וזהו שאמר הכתוב בתחלה האמים לפנים ישבו בה, כי כך קראו להם המואבים, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, וא"כ אין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס, ולכן צוה אל תצר את מואב:

גדול, כמשמעו:

ורב, בכח וצעום בנין האיברים:

ורם, בקומה:

יחשבו, לשון חשיבות מעלה, כמו כי במה נחשב הוא ובלשון חכמים אדם חשוב, או לשון חשיבות מספר, כלומר שהרפאים נמנים בתוך הענקים והיו בכללם, ושתי הפירושים מענין אחד, כי כל הדברים השוים במעלה נכנסים תוך כלל אחד בבחינת המעלה ההיא:

ובשעיר ישבו החרים, גם החורים, היו מן העמים שניתנו במתנה לאברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען, כמו שנאמר עשו לקח את נשיו מבנות כנען את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ, והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס, כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול, והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם, אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא בן הבכור, ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הנחיל לו האלהים, כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלתם כאשר יקצוף על הגוזל מישראל ארץ כנען שינחיל להם, כענין שנאמר על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי (ירמיה י"ב י"ד):

כאשר עשה ישראל, זו ראיה על ג' הפסוקים האלה שהם מאמר מסוגר, ונכתבו רק בדרך סיפור, כי אילו היו מחוברים עם תחלת הענין אל תצר את מואב וכו', היו ראוי לומר כאשר עשיתם לארץ ירושתכם:

שלשים ושמנה שנה, ובמעשה המרגלים כתוב תשאו עונותיכם ארבעים שנה, הא כיצד? אלא הענין כך, שם אמר שיתעכבו במדבר עד מלאות מ' שנה מזמן צאתם ממצרים וכבר היה אז בשנה השנית ונחשב להם גם הזמן העבר להשלמת הגזירה שהרי גם קודם שילוח המרגלים היו כבר במדבר מיד אחרי נסעם מחורב, ומכוון מה שאמר שם יום לשנה יום לשנה, כי גם הימים אשר תרו את הארץ לא היו מ' יום אלא ל"ח וחצי, כמו שפירשתי שם על פסוק מקץ ארבעים יום, שהרי בר"ח תמוז נשתלחו ובח' באב סמוך לחשיכה חזרו, אבל בכאן אינו מונה רק הימים אשר הלכו בהם מקדש ברנע עד נחל זרד, והם לא היו רק ל"ח שנה:

עד תם כל הדור, רובם מתו מיתה טבעית:

אנשי המלחמה, הכונה על אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות אל ראש ההר, כמו שאמר ותחגרו איש את כלי מלחמתו, ומשה אמר להם לא תעלו ולא תלחמו, וכן ביהושע הוא אומר עד תום כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' וכו' (ה' ו'), ולפיכך קורא אותם אנשי המלחמה ואינו אומר אנשי מלחמה סתם, כי אם אנשי המלחמה הידועים שלא שמעו בקול ה', אבל על הנשארים שנלחמו עם סיחון ועוג אינו קורא אותם אנשי המלחמה, כי על פי הקב"ה נלחמו, והם נכנסו לארץ כי לא היו בני עשרים בעת המלחמה הראשונה בשנה שנייה כשנלחמו המרגלים:

וגם יד ה' היתה בם, זוהי מיתת עונש בדרך פלא:

ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, תמו למות, כלומר שלא נשאר עוד אחד שימות כי כבר מתו כלם:

וידבר ה', דבוק עם מה שלמעלה, ושיעורו ויהי כאשר תמו וכו' אז דבר ה' אלי לאמר, ורבים ככה:

אתה עבר היום את גבול מואב, כבר ביארנו שיש הבדל בלשון העברה כשאחריו ב"ית או כשאחריו את, ועל פי הכלל ההוא תבין מה שאמר כאן את גבול מואב, וכבר סיפר למעלה ונעבור דרך מדבר מואב, וכאן פירושו היום אתם עוזבים את גבול מואב כי כבר כליתם לעבור בו, ועתה תתרחקו ממנו ותתקרבו לגבול בני עמון:

וקרבת, פי' וכאשר תקרב אליהם השמר לך פן תצורם:

ארץ רפאים, אף כאן בא מאמר מסוגר לספר כמו למעלה האיך נחלו בני עמק את ארצם, והענין נמשך עד סוף פסוק כ"ג, ובפסוק כ"ד חוזר אל דברי ה' קומו סעו וכו', והנה אמר כאן שאף ארץ בני עמון תחשב לארץ רפאים כי הנה ארץ רפאים היתה ארץ גדולה מאד, ולקחו קצת ממנה מואב, וקצת ממנה בני עמון, וקצתה נשארה לרפאים עצמם, כי עוג היושב בעשתרות מהם היה כמ"ש ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, וכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

זמזמים, מלשון זממו אל תפק (תהלים ק"מ), שהיו עם לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות:

וישמידם ה' מפניהם, גם זה היה מעשה נס, כי עם כל גודל ותוקף העם ההוא רצה ה' להשמידם לתת ארצם לנחלה לבני עמון בעבור היותם בני לוט בן אחי אברהם:

והעוים, אחרי שסיפר הכתוב המלחמות שנהיו בארץ כנען בשנים קדמוניות שעל ידי כך נתגרשו הרפאים בני כנען מארץ עמון ומארץ ומואב, ונתגרשו החורי שהם החוים (כמבואר למעלה פסוק י"ב וכן דעת הרמב"ן) מהר שעיר, הודיע עתה שקצת מבני העוים שהם ג"כ מכלל החוים נשמדו ע"י הפלשתים היוצאים מאי כפתור אחיהם כמו שביארנו בס' בראשית וחמשת משפחות מזרע החוי נתגרשו ע"י הפלשתים ושמם היה ערקי סיני ארודי צמרי חמתי, תחתיהן קמו חמשת סרני פלשתים עזה אשקלון אשדוד גת ועקרון, ודקדק הכתוב לומר היושבים בחצרים, כי לא כל העוים נשמדו שהרי ביהושע י"ג נזכרו העוים אצל חמשת סרני פלשתים אלא רק היושבים בחצרים דהיינו בערי הפרזות, והוצרך הכתוב להודעה זאת ללמדנו שגם ארץ פלשתים היא בכלל ארץ כנען הראויה לבני ישראל ולהודיע שמשפטי ה' אמת, וכמו שלקח ממתנת אברהם את ארץ בני עשו ובני לוט, ככה הביא פלשתים מכפתור לגרש את העוים בעבור חטאותם כדי שיזכו ישראל אח"כ בנחלתם:

ראה נתתי בידך את סיחון, הדיבור הזה הוא האמור למטה ראה החילותי תת לפניך וגומר וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות, כי אחרי שצוהו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק, אולם פי' ואשלח מלאכים כבר שלחתי מלאכים, והקדים כאן דברי השם לבאר כי הקשה ה' את רוחו, לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי:

החל רש, עתה יתחיל ישראל לרשת עמל לאומים, כי קודם לכן לא היה להם אחוזה אפי' מדרך כף רגל:

והתגר בו מלחמה, נגד מה שאמר אצל בני עשו ובני לוט אל תתגר, יאמר כאן לא די שאיני מזהירך מגירוי המלחמה אלא שאני מצוך והתגר בו מלחמה:

פחדך ויראתך, פחד ויראה ממך, וזהו הבטחה לישראל שימס לב אנשי כנען מפניהם בשמעם נצחונם נגד מלך חשבון, והנה עכ"ז אזרו חיל בני כנען להלחם בישראל כמה פעמים, כי השם הקשה את רוחם ואמץ לבבם לאמר טוב מותינו בחרב מלהיות להם עבדים:

על פני העמים, היראה תהיה על פניהם, כי הכרת פניהם תענה בם שיראו ממך:

אשר ישמעון שמעך, העמים אשר לבד ישמעו שמעך אף אם לא יראום ורגזו וחלו:

דברי שלום, שלח לו בתחלה דברי שלום, כדי שמתשובתו יבינו ישראל כי השם הקשה את לבבו:

בדרך בדרך אלך, כפל מלת בדרך להורות על ההתמדה בלי הפסק, כמו וילקטו אותו בבקר בבקר (שמות ט"ז כ"א), ויבאר אח"כ דהיינו שלא אסור ימין ושמאל:

רק אעברה ברגלי, איני חפץ ממך רק להניחני עבור ברגלי:

כאשר עשו לי בני עשו, לא לענין העברה בארצם, שהרי כתוב וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו (במדבר כ' כ"א), אלא לענין מכירת אוכל ומים, שנתרצו בני עשו למכור להם די ספוקם בעברם סמוך לגבולם:

והמואבים היושבים בער, גם המואבים הוציאו לישראל לחם ומזון בעברם סמוך לגבולם, כמו שנראה מדברי הכתוב ותקראן לעם לזבחי אלהיהם, אולם מה שאמר לקמן על עמון ומואב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (לקמן כ"ג ה'), אינו מוסב רק על עמון בלבד, ולא על מואב כמו שנפרש שם:

עד אשר אעבר, מוסב על סוף הפסוק הקודם רק אעברה ברגלי עד עברי את הירדן, וכאשר עשו לי בני עשו הוא מאמר מסוגר:

ולא אבה, פירשנוהו (במדבר כ"א כ"ג):

העברנו בו, הניחנו לעבור בגבולו ויראה שהכנוי בו מוסב אל מלת בדרך שאמר למעלה (פסוק כ"ז) בדרך בדרך אלך, כי מצאנו דרך לשון זכר כמו יש דרך ישר לפני איש (משלי י"ד י"ב), או תהיה מלת בו חוזרת אל השם חשבון שבפסוק זה, אך לא יתכן היותה חוזרת אל שם סיחון כי זה יהיה נגד משפט הלשון:

כי הקשה ה' אלהיך את רוחו, לפי שעתה שלם עון האמורי ובא קצו להטרד מן העולם כי נתמלאה סאתו, לכן רצה ה"ית להקשות את רוחו כדי שלא יתעכב מלצאת נגדם בעבור מורך לבב, אלא יבא ויפול בידם, כי כך מדתו ית' עם הרשעים הגמורים כדרך שביארנו בענין פרעה:

כיום היה, כמו שבאמת קרה הדבר, שנפל בידינו כמו שראיתם:

ראה החלתי תת לפניך, מה שלא קבל סיחון השלום הוא התחלת נפילתו, ואני בהקשותי את לבבו כבר החילותי לתתו בידך, א"כ החל רש וכו':

ונחרם את כל עיר מתם הנשים והטף, שהיו מן האמורי ונצטוו בכך, שנאמר רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה, כאשר אפרש במקומו, אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל:

ושלל הערים אשר לכדנו, בזזנו לנו:

אשר בנחל, בתוך נחל ארנון היתה עיר בנויה:

את הכל נתן ה' אלהינו בידנו, להגיד שהתשועה הזאת היתה אלהית, וכח אדם לא יגיע אליה:

אל ארץ בני עמון לא קרבת, אע"פי שהיה סמוך לארץ סיחון נשתמרו ישראל מליכנס בגבולו, והנה מ"ש ביהושע (י"ג כ"ה) ויתן משה לבני גד וכו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון, עד ערוער, הכונה על אותו חלק מארץ עמון שכבר לקחו סיחון מבני עמון מלפנים, כמו שפירשנו (במדבר כ"א כ"ד), ולכן הוצרך לפרש כאן כל יד נחל יבק, כלומר מיבק והלאה לא נכנסו, אבל לקחו כל הארץ מארנון עד יבק:

כל יד, אל כל יד, כי מלת אל האמור בראש הענין מושך עצמו ואחר עמו:

יד, כמו שפת, מקום שאצל הנחל:

וכל אשר צוה, כל המקום אשר צוה ה' אלהינו שלא נכבוש, לא כבשנו: