כקרבכם, סמוך לצאתכם מן הספר וגבול ארצכם:

ונגש הכהן, המשוח לכך, והוא הנקרא משוח מלחמה:

אל ירך לבבבם כלל ואח"כ יפרט:

אל תיראו, מקול המונם:

ואל תחפזו, שיעשו הכל על סדר ראוי בלי חפזון ובהלה:

ואל תערצו מפניהם, כשיקרבו אליך פנים אל פנים:

ההולך עמכם, כמו ההולך עמכם ולהושיע אתכם, באופן שלא יכול מכם איש, שמדרך העולם שגם מן הנוצחים יפלו במלחמה, אבל ה"ית יושיעם, ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש, כי במלחמות מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה, והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה, כי כן דרך ארץ במלחמות שימותו מפה ומפה:

ודברו השטרים, זוהי ההכרזה השנית, ואחז"ל שהכרזה זו כהן מדבר ושוטר משמיע, אבל בראשונה כהן מדבר וכהן משמיע, ובהכרזה השלישית שאמר ויספו השוטרים וכו' שוטר מדבר ושוטר משמיע:

ולא חנכו, כמו חנוכת המזבח, והטעם תחלת תשמיש בדבר שלא נשתמש מעולם נקרא חינוך:

ואיש אחר יחנכנו, אילו היה הכתוב מקפיד על עגמת נפשו של הבונה והנוטע והאורש, שלא ידאג על ביתו וכרמו וארוסתו, לא היה אומר ואיש אחר יחנכנו, יחללנו, יקחנה, כי אם כבר מת במלחמה שוב אין לו קנאה על אחרים שיקחו את אשר היה לו, ועוד מה טעם לומר ולא חנכו ולא חללו ולא לקחה, ואפילו אחר שנתישב בביתו ידאג שלא יתיישב בה אחר תחתיו, וכן בענין האשה יותר יקנא האדם על אשתו שכבר לקחה משיקנא על אריסתו שלא נתייחד עמה? לכן יראה שטעם הצווי הוא, כדי שלא ירך לבב הנשארים בראותם שימות האדם ממלחמה קודם שהשיג מבוקשו, ויבכו עליו על שמת בחצי ימיו ולא זכה לחנך ביתו ולחלל כרמו וליקח ארוסתו, ובחמלתם עליו יתרשלו מלצאת במלחמה פן כמקרהו יקרה גם להם, והטעם הזה דומה למה שאמר בסמוך ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, כי כל עיקר הפרשה באה לחזק לבבם ולהרחיק מהם היראה והמורך:

ולא חללו, מלשון חולין, שלא פדאו, או יהיה פירושו מלשון תחילה, שלא החל לבצור בו, והענין אחד, כי אין לו רשות לבצור את כרמו אם לא פדאו תחלה:

ארש, אירוסין הוא ההסכמה שבין איש ואשה להיות לזה זכות על גופה של זו, ולזו זכות על גופו של זה להוליד בנים ולתקן עניני הבית כנודע:

ולא לקחה, בנשואין, והוא גמר ההסכמה המדוברת בשעת אירוסין:

מי האיש הירא, שמא יהרגוהו אחרים, ורז"ל אמרו שירא מעבירות שבידו, והכל הולך על ענין אחד, כי מי שהלך בדרך התורה ועשה רצון קונו, בלי ספק יבטח בה' ולא יירא מהאויבים, אבל מי שחטא והלך בדרך רעה, תפול עליו אימתה ופחד פן יסכה בעונו:

ורך הלבב, שאינו אמיץ כח להכות את אחרים, ואינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה בעבור היותו רחמן בטבעו:

ופקדו שרי צבאות בראש העם, מלת ופקדו מלשון מנין ואינו מלשון מנוי, ושרי צבאות הם הפוקדים לא הנפקדים, והענין ששרי הצבאות להיותם בראש העם וממונים עליהם, יקבלו את חשבון העם לגלגלותם קודם התחלת המלחמה כדי לידע אח"כ מספר המתים והשבויים, ואע"פי שהבטיחם שלא ימותו הנה התורה תצוה כדרך כל הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף:

כי תקרב אל עיר להלחם עליה, אמרו בספרי במלחמות הרשות הכתוב מדבר, ואין כונתם בזה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה הוא שחייבין לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממין, שהרי משה קרא לשלום אל סיחון מלך האמורי, אבל ההפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף הזכרים, ובערי העמים האלה יצוה להחרים גם הנשים והטף, וכך אמרו רבותינו בגמרת ירושלמי אמר ר"ש ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע? היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבא וישלים, ומי שמבקש לילך לו, ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה, יעשה מלחמה הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו', וכך אמר הכתוב בכולם לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי ויושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה וכו' (יהושע י"ט כ'), מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם, ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומס ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"א, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"א לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם, ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו, נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"א, בה ובעובדיה בין יחיד בין רבים, וכן מה שנאמר כאן למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי, הא אם עשו תשובה אינן נהרגין כשבעה עממים, הענין הוא, שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח, לא שיתגיירו להיות גרי צדק, ובמס' סוטה אמרו שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם, הא אם עשו תשובה מקבלין אותם, וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה וכו' וכל העם הנותר מן האמורי החתי והפריזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה (מלכים א' י"ט ט"ז), והענין הזה כפי דין תורה עשו, כי קבלו עליהם שבע מצות בני נח, ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שקיימם בעבור שקבלו עליהם ז' מצות בני נח, ומה שנאמר ולא יכלו בני ישראל להחרימם, לא על יכולת הגוף נאמר אלא על יכולת הנפש, מכל זה נמצאנו למדין שהיו קוראין לשלום אף לז' עממין, ושלא נצטוו להחרימם אלא כשלא יעשו תשובה:

למס ועבדוך, ענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך או ערי המסכנות אשר לו, וכן בנין בית השם, וענין העבדות שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי, וזה טעם למס עובד הכתוב בשלמה, שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה, לא כענין שכתוב ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו, כי שם איננו מזכיר עבדות, אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו:

והטף, אף טף של זכרים, ומה אני מקיים והכית את כל זכורה ? בגדולים:

הערים הרחקת, שאינם משבעה עממים, ולא מזרעו של עמלק:

לא תחיה כל נשמה, בתנאי ואם לא תשלים עמך, כי כבר אמרנו שכאשר ישלימו ויקבלו עליהם מס ועבדות ושבע מצות בני נח, אין הורגין כל נשמה אף במלחמת חובה, שהיא עם שבע אומות ועמלק, והנה לפי זה אין במצוה זו דבר שינגד לשכל הישר, חלילה מזה, כמו שחשבו המתרעמים על ה' ועל מצותיו, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו, והמצוה הזאת ישרה למבין מכמה טעמים, א' כי כבר מימי קדם היה גזעם ארור ומקולל במה שאמר נח ארור כנען, כמו שכתבנו שם, וידע ה"ית שגם זרעם וזרע זרעם לא ייטיבו מעשיהם לעולם, אלא שהאריך להם עד שתתמלא סאתם כמ"ש כי לא שלם עון האמורי, ב' לא נגזרה גזירה זו אלא על אותן שלא רצו לצאת מא"י, וכבר הזהירם יהושע שילכו להם כמו שכתבנו לעיל, א"כ מידם זאת להם מאחר שנשארו שם, ג' בעבור קדושת הארץ, כי לפי שהשם אוהב אותה מאד, היושב בה צריך להשתמר מע"ז וג"ע וש"ד, ואם לאו תקיאנו הארץ, וגם הגרים שהושיב בה סנחריב באו עליהם אריות והרגום, כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ, ולפיכך הכנענים שברחו למקומות אחרים נשארו בחיים, כמו שאחז"ל על ושבית שביו אפילו כנענים שבתוכה, וזהו במלחמת הרשות חוצה לארץ, ד' כדי שלא יחטיאו את ישראל, ואז תקיא הארץ אלו ואלו, לכן טוב שיסחו רשעים ממנה כדי שיוכלו להתקיים בה הצדיקים השומרים את דרך ה', וזהו שהוסיף כאן למען אשר לא ילמדו אתכם וכו', ועוד יש טעמים אחרים:

החוי והיבוסי, ולא הזכיר הגרגשי אולי לפי שהיה גלוי וידוע לפניו ית' שהגרגשי יצא מן הארץ וימלט:

לעשות ככל תועבתם, לשרוף בניכם ובנותיכם ולעשות שאר העבודות המתועבות אפילו לשם שמים, כי למעלה הזהיר לא ישבו בארצך וכו' כי תעבוד את אלהיהם, שהוא על עבודת אלילים ממש, וכאן הוסיף שלא תלמד לעשות כתועבותם אפילו לעבוד השם הנכבד בהם, דומה למה שהזהיר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וכו':

וחטאתם, כי אז תחטאו לה' אלהיכם:

כי האדם עץ השדה, הוא כמו מאמר מוסגר, ושיעור הכתוב ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור, כלומר אין אתה רשאי להשחית עץ פרי אשר סביבות העיר כדי שתבא העיר מפניך במצור, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם, או הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף, ונתן טעם לאיסור הזה באמרו כי האדם עץ השדה, כלומר כי חיי האדם הוא עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל, ששיעורו כי חיי נפש הוא חובל, אבל על דעת רבותינו מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה התורה כן אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל.

ובנית מצור, הוא הדיק שבונים סביב לעיר כדי לתפשה:

אשר הוא עשה עמך מלחמה, ממה שאמר אשר היא עושה בלשון הווה למדו חכמים שאם היו בורחים מן העיר היו מניחין אותם אע"פי שלא השלימו:

עד רדתה, עד רדת חומותיה, כענין שכתוב עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות: