חלל, שמכירים בו שנהרג על ידי אחר ולא מת מעצמו:

באדמה אשר ה' אלהיך, כי המצוה הזאת אינה נוהגת רק בארץ כנען:

נפל בשדה, מושכב ארצה, ורז"ל למדו מזה שלא יהיה טמון בגל ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים ולא בתוך העיר, אלא נגלה על פני השדה:

לא נודע, הא אם נודע הרוצח אפילו לאיש אחד בלבד, שוב לא ינהג הדין הזה, אלא מי שמכירו חייב להודיעו לב"ד:

מי הכהו, הכאת מיתה:

ויצאו זקניך ושפטיך, בכנוי, ואח"כ הזכיר זקני העיר ההיא, א"כ הזקנים שאמר כאן הם מסנהדרי גדולה אשר בב"ד הגדול בירושלים:

ומדדו אל הערים, ימדדו המרחק שיש ממקום שהחלל שוכב בו עד אל הערים אשר סביבותיו:

הקרבה אל החלל, אל מקום החלל, וקרוב הדבר שאיש מאנשיה הרגו:

זקני העיר ההוא, ב"ד של אותה העיר:

עגלת בקר, בת שתי שנים ולא עוד:

אשר לא עבד בה, לחרוש:

לא משכה בעל, להביא אבנים כמנהג העגלות, ואין לבקש טעם התנאים האלה כי הם גזירת הכתוב:

אל נחל איתן, פי' מלת נחל ככר, ואמר שהבקעה ההיא תהיה איתן, כלומר קרקע בתולה העומדת בכחותיה שניתנו לה מששת ימי בראשית, כי על זה יורה שורש איתן, כמו שרמזנו (במדבר כ"ד כ"א) וכן מוכיח סוף הפסוק אשר לא יעבד בו ולא יזרע, כי לפי שלא נעשית בה מלאכה מעולם לכן נקראת איתן:

אשר לא יעבד בו ולא יזרע, לא נעבד ולא נזרע, ולפי שאמר בלשון עתיד למדו רז"ל שאסור לחרוש ולזרוע בו לעולם:

וערפו, בקופיץ ממול ערפה:

ונגשו הכהנים, כי בפניהם צריכה להיות עריפת העגלה:

וכל זקני העיר ההוא, מלבד הב"ד של אותה העיר, חייבין כל הזקנים שבתוכה לרחוץ ידיהם, ואפילו הם מאה:

וענו ואמרו, הזקנים אומרים ידינו לא שפכו וכו', והכהנים עונים אחריהם כפר לעמך ישראל וכו', וכן משמע מלשון הכתוב שאמר כאן ידינו ועינינו בכנוי מ"ב, ובדבור השני אמר כפר לעמך ישראל, ולא אמר כפר לנו:

ידינו לא שפכה, וכי תעלה על לב שזקני ב"ד שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה:

כפר לעמך ישראל, לפי שנאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו (במדבר ל"ה ל"ג), לכן מתפללים אנחנו עתה שיכופר לדם הזה אף בלי דם שופכו, מאחר שאין אנו יודעים מי הוא, ולא תקיא הארץ אותנו בגלל הדם הזה:

ולא תתן דם נקי, שפיכת דם של נקי, כלומר שלא יארע עוד כזה הנמצא חלל, או שלא נטעה בדין אם נחקור על הרוצח שלא נחזיק את הנקי לרשע:

ונכפר להם הדם, הכתוב מבטיח שאם יעשו כסדר הזה יכופר להם הדם, ואולם לפי זה היה ראוי לומר וְנִכְפַר בבנין נפעל, אבל בא הדגש בכ"ף שיורה על חסרון התי"ו כי המלה מורכבת מבנין נפעל והתפעל, וטעם ההרכבה הזאת כי לפעמים אין העגלה מכפרת, וזה אם נמצא הרוצח אחר שנערכה שאז חייבין ב"ד לדונו כמו שלמדו חז"ל מפסוק ואתה תבער הדם הנקי, ובנדון כזה נגלה למפרע שלא כפרה העגלה על הדם, כי אז יכופר לארץ בדם שופכו, ואיך א"כ יאמר וְנִכְפַר בנפעל, אם אפשר שאינה מכפרת, לפיכך נרכב עם המלה בנין ההתפעל שיורה גם על הפעולה הדמיונית שאיננה בפועל, להורותינו שלפעמים אין במעשה הזה כפרה, והוא אם נמצא אח"כ הרוצח, שאז נודע למפרע שכפרת העגלה היתה כפי הדמיון לא באמת, ואם לא ימצא הרוצח אז יכופר לארץ ע"י עריפת העגלה:

ואתה תבער וגו' כי תעשה הישר, אם תקיים המצוה הזאת ותעשה הישר בעיני ה', הרי בערת את עונש של שפיכת דם נקי מקרבך, אמנם חז"ל אמרו שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני ה:

כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, והנה כל הפסוק הזה ושלאחריו הוא מן התנאי, יאמר כאשר תצא למלחמה וכו' וראית בשביה וכו' ולקחת לך לאשה, אז והבאתה וכו':

ושבית שביו, שבי ממנו, ולפי שעל הרוב יורה הכנוי על הקנין לכן סמכו רבותינו ז"ל עליו לומר לרבות כנענים שבתוכה ואע"פי שהם משבעה אומות:

אשת, חסר הנסמך, ודרשו חז"ל אפי' אשת איש:

יפת תאר, בעיניו ובספרי מנין אפילו כעורה ת"ל וחשקת בה:

וחשקת בה ולקחת, שתחשקנה לקחת אותה לך לאשה, כי אחר כן יאמר ובעלתה, וכמהו ואקח אותה לי לאשה, שייעדה להיות אשתו:

ועשתה את צפרניה, תקצץ את צפרניה, כמו לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (שמואל ב' י"ט כ"ג), כי כל אלה משפטי אבילות הם, והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה, יצוה שתגלח את ראשה כדרך האבילות כענין שנאמר ויגז את ראשו (איוב א' כ'), וכן קציצת הצפרנים אבילות כגילוח הראש, כי מנהג הנשים היה לגדלם ולצבעם במיני פוך וצבעונים:

והסירה את שמלת שביה, אף זה מרבה אבילות, שהבגדים שיוצאות בם למלחמה היו נאים ומקושטים ביותר:

ובכתה את אביה, נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה, כי שקול הדעת מחייב כל אדם לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות, ויתכן שלא צוה הכתוב שתגלח את ראשה ותסיר שמלת שביה מעליה ותבכה את אביה ואת אמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, והכונה כך הוא, אחרי שנודע שעל הרוב השבוים והגולים אל ארץ אחרת יקוננו על ארץ אבותם שגלו משם, וישליכו מעליהם את מלבושיהם הנאים ויגלחו את שערם, ונאנחים על אבותיהם שמתו או שנפרדו מהם בלי תקוה לראותם עוד עד עולם, ויהיה הדבר מגונה ומאוס מאד, אם בעת הבכי והצער הזה תרצה לבוא אליה להשקיט חשקך ותאותך, ולבה בל עמה, לכן אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ותניחנה חדש ימים, כדי שתוכל לעשות כדרך המקוננים לגלח ראשה ולעשות צפרניה ולבכות את אבותיה, ואחרי כן הזמן יקל צערה ונפשה תשיב אליה ויהיה לבה שמח באהבתך, אז תבא אליה ובעלתה, והנה מה שהוסיף הכתוב וישבה בביתך, וכבר אמר למעלה והבאתה אל תוך ביתך ירמוז שצריכה להתגייר ולקבל עליה לעשות כל מנהגי הבית כמשפט בעלה, וגם לתכלית זה נתן הכתוב לה חדש ימים, כדי שבזמן ההוא תשכח אלילי בית אביה ותשליך גלוליה מפניה ותקח עצה בנפשה על הגירות כי ידעה שתהיה אשה לאדוניה ותתרצה בו, ולא צוה הכתוב על הטבילה לפי שכבר נצטוו עליה שנאמר אתם ושביכם:

והיתה לך לאשה, שתתחייב אליה בכל הדברים שהאדם חייב לאשתו, והיא ג"כ תשמור דיני אשת איש:

ושלחתה לנפשה, תשלחנה לרצונה, לפי שביאה ראשונה הותרה לו בעוד לא נתגיירה, ואחר שישבה בביתו כמשפט, אם חפץ בה, והיא רוצה ליכנס תחת כנפי השכינה, הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים, ותנשא לו ע"י כתובה וקדושין, ואם לא חפץ בה, משלחה בלא גט, וכן אם לא רצתה להתגייר, מקבלת שבע מצות ב"נ ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושאה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה:

לא תתעמר בה, לשון שימוש, לא תשתמש בה כשפחה, כי אם תהיה חפשית, וכל זה בכח ושלחתה לנפשה לרצונה, שלא ימכרנה ולא יחזיקנה בביתו כשפחה:

עניתה, בביאה ראשונה:

כי תהיין לאיש, דין הבכור שיקח פי שנים, כבר נרמז בתורה במה שאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (בראשית מ"ח כ"ב) שהיא הבכורה שהיתה ראויה לראובן, כמו שמפורש בד"ה ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, אולם נתחדשו בה בכאן דינין והלכות, כמו שנבאר:

האחת אהובה, מוסב על תהיין לאיש, והטעם האחת תהיה לאיש אהובה:

והיה הבן הבכור לשניאה, אם יקרה שהבן הבכור יהיה לשניאה:

ביום הנחילו, בבריאות גופו, או ביום מותו והוא שכיב מרע או ב"ד ינחילו:

לא יוכל לבכר, אזהרה שלא יעשה כן, ואח"כ חזר להזהיר כי את הבכור בן השנואה יכיר, והיא מצות עשה להנחילו פי שנים, ולכן המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה, אע"פי שאין דבריו קיימים בדין, וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור, שעובר בהן, ואלו מצות מחודשות:

לבכר, לעשותו בכור לענין ירושה:

את בן האהובה, וה"ה אם שתיהן אהובות בעיניו בשוה, או אם אין לו אלא אשה אחת, וירצה להעביר הבכורה מן הבכור, שאינו רשאי, אלא שדבר הכתוב בהווה, שאין בטבע האב להעביר הנחלה מבנו הבכור אם לא מפני אהבת אשתו שילדה לו הבכור שתאלצהו לעשות כן:

על פני בן השנואה, לשון על פני ענינו תמיד כמו בחייו, כדרך על פני תרח, על פני אהרן, ולכן יראה כאן שאין הדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור, אבל אם מת הבכור בחיי אביו, אע"פי שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומוריש מן הדין לבניו, אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי, ובנו של בני הבכור יטול כך וכך בנכסי, דבריו קיימין כדרך שהן קיימין במקום שאין שם בכור:

יכיר, יודה שהוא הבכור ולו משפט הבכורה ליטול פי שנים:

פי שנים, שיקח שני חלקים, אם היו שלשה בנים יחשבו שהם ארבעה ויקח שני חלקים, ואם שנים יחשבו שלשה:

בכל אשר ימצא לו, כי לא יוכל להעלים חפץ מחפציו כדי לתתו בסתר לבן האהוב לו, והבכור יקח פי שנים מן השאר:

כי הוא ראשית אנו, הודיענו הכתוב בזה כי יש הפרש בין בכור לנחלה ובין בכור לכהן, שהבכור לכהן אינו אלא פוטר רחם, אבל הבכור לנחלה אינו אלא מי שהוא ראשית אונו של האב, ולכן בענין זה שהיו לאיש שתי נשים ושתיהן ילדו לו, אע"פי שכל אחד משני הבנים האלה נקרא בכור לכהן לפי שהוא פוטר רחם לאמו, מ"מ אינו בכור לנחלה אלא מי שנולד ראשון, לפי שהוא ראשית אונו של אביו:

בן, על דעת רבותינו אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות, אבל הוא המביא שתי שערות:

סורר, סר מן הדרך הישרה כפרה סוררה כנגד הש"ית והולך סובב בתאות לבו:

ומורה, כנגד מצות אבותיו, והם לא יבקשו ממנו כי אם הטוב והישר, כי כל ישראל בחזקת ישרים הם, והכתוב עם הישרים ידבר, או יהיה פירוש ומורה שהוא בן מרי למצות ה' ואינו רוצה לילך בדרך שלימדוהו רבותיו, ואח"כ ידבר באבותיו והוא איננו שומע וכו':

בקול אביו, בתוכחת אביו כאשר ינחהו במעגלי צדק:

ויכירו אתו, על דרך הפשט כל זה מן התנאים, יאמר שאביו ואמו יסרו אותו בדברי תוכחה ומוסר והתראה, שעליהם נופל לשון יסר, כמו בדברים לא יוסר עבד (משלי כ"ט כ'), ובא בקבלת חז"ל שמתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו, ועם כל זה לא ישמע אליהם, אז יתפשו בו וגו':

אל זקני עירו, ב"ד של כ"ג:

זולל וסובא, זהו המופת שהוא סורר ומורה, כי התורה צותה והתקדשתם והייתם קדושים, ובננו זה הוא משולח אל התאוות ואינו נותן חק וגבול לתשוקותיו, א"כ הוא נוטה מדרכי הקדושה והפרישות, וכן התורה צותה איש אמו ואביו תיראו, ואנחנו כמה פעמים התרינו בו שלא יהיה בסובאי יין ובזוללי בשר למו, ומאחר שהוא איננו שומע בקולנו, הנה הוא ממרה את פי התורה, והנה אחז"ל שנידון על שם סופו, כי אע"פי שאין עליו עתה חטא משפט מות, נגזרה עליו מיתה ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים, וזה טעם וכל ישראל ישמעו וייראו, וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימותו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים, כי הזכיר כן בזקן ממרה לפי שאין בהודאתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה, וכן בעדים זוממין שנהרגין ולא הרגו, וכן הזכיר במסית לפי שהוא נהרג בדבורו בלבד, אע"פי שהניסת לא עבד ע"א ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים, וגם זו מצוה מחודשת:

ותלית אתו על עץ, גם זה חלק מהתנאי, ושיעור הכתוב כאשר יתחייב איש תלייה ותתלה אותו, אז לא תלין וכו', והנה חטא משפט מות שאמר הכתוב אינו כ"א מגדף או עובד ע"ז, כי מה שאמרו כל הנסקלין נתלין דברי יחיד הם, והלכה כחכמים שאינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז, ואין כונתם לומר שאלה הנתלים לא יהיו נסקלים בראשונה, אבל אלה לבד אחרי היותם נסקלים יהיו נתלים לגודל חטאם, וכן משמע מלשון הכתוב שאמר תחלה והומת, שהוא על הסקילה, ואח"כ ותלית:

לא תלין, כל הלילה עד הבוקר שלאחריו:

כי קבור תקברנו, לפי שהיה אפשר שיצניענו בלא קבורה, צוה לקוברו דוקא, כי הקבורה תאות לגוף האדם, כדרך שכתוב וישוב העפר על הארץ כשהיה (קהלת י"ב ז'), וכן אחז"ל שמצות קבורה אף בשאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן:

כי קללת אלהים תלוי, בזיון גדול הוא, ולפי שהאדם נברא בצלם אלהים, הנה הוא כמזלזל בכבוד השם, וע"ד הפשט אמר כן להפליג על הזלזול, כי הארור מכל האדם והמקולל הוא התלוי, שאין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה, ולכן אמר אע"פי שתבא לתלותו על עץ לגודל חטאו, עכ"ז לא תלין נבלתו:

ולא תטמא את אדמתך, מוסב על כי קבור תקברנו, והשיעור לא תלין נבלתו על העץ, כי קללת אלהים תלוי, כי אם קבור תקברנו ולא תטמא את אדמתך, וטעם הטומאה הזאת בעבור יתרון קדושת א"י, וכבר הזהיר על זה במקום אחר ולא תטמא את הארץ וגו' (במדבר ל"ה ל"ד):