לא תראה, מחובר אל והתעלמת, ושעורו אם תראה לא תתעלם, והנה מצוה זו כבר נאמרה בפ' משפטים כי תפגע את שור אויבך וכו', אבל נתחדשו כאן דברים, א' שם הזהיר לבד במצות עשה, וכאן הוסיף שאם לא עשה כן עובר בלאו, וב' כי שם לא חייבו הכתוב אלא כשיפגעם בדרך, וכאן צוה אף בנדחים מן הדרך ומרוחקים ממנו שלא יתרשל מלכת אחריהם להשיבם מרוב העמל, וכן הוסיף כאן דין ואם לא קרוב אליך, וזכר גם שמלתו וכל אבידת אחיך:

והתעלמת, כובש עין כאילו אינו רואה:

השב תשיבם לאחיך, ואל תחשוב מאחר שהם רחוקים ממני ונדחים מן הדרך אין אני מחוייב לחזור אחריהם, גם בני אדם לא יאשימוני על כך, שהרי לא פגעתי בם ויחשבו שלא ראיתים, כי השם בוחן לבות, ותחטא לו אם לא תשיבם, וזה טעם שאמר כאן והתעלמת ולא אמר כן בפ' משפטים, כי שם ידבר בדבר שבגלוי וכאן בדבר המסור ללב, ומטעם זה ג"כ הזכיר שם אויבך וכאן אחיך, כי אם לא ישיב אבידת אויבו יבינו הרואים שהוא עושה כן בעבור השנאה שבלבו עליו, אבל באבידת אחיו שאינו שונא לו לא יחשדוהו בזה, אלא יאמינו שלא ראה את אבידתו:

ואם לא קרוב אחיך אליך, בעירך, כי אינך מחוייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבידה להשיבה אליו, אע"פי שאתה מכירו:

ולא ידעתו, או שהיה בעל הדבר בעירך וקרוב אליך, אבל אתה לא ידעתו, והכלל כשיש מונע שלא תוכל להחזיר האבידה לבעליה:

ואספתו אל תוך ביתך, כדרך ולא יאסף הביתה (שמות ט' י"ט), ומוסב אל שור ושה הנזכר למעלה:

עד דרש אחיך אתו, עד שיבא אחיך לשאול עליו ויתן סימנין בדבר כדי שיתאמת שהוא שלו:

והשבתו לו, שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבענו ממנו, מכאן אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל ימכר:

וכן תעשה לחמרו, אע"פי שהוא בהמה טמאה ואינו חשוב כשור:

לשמלתו, אע"פי שאינה חביבה לבעליה כבע"ח:

לכל אבדת אחיך, מכל כלי ביתו אע"פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה:

לא תראה, גם מצוה זו מבוארת בפ' משפטים, אלא שכאן מדבר בההעלמה בסתר, ולכונה זו אמר כאן אחיך ושם אמר שונאך, כדרך שפירשנו באבידה:

נפלים, כמשמעו, שמטו רגליהם ונפלו ולא יוכלו לקום בלי עזר המקים מפני המשא שעליהם:

לא יהיה כלי גבר על אשה, כי בנוהג שבעולם מלבוש האנשים איננו כמלבוש הנשים רק הפרש ביניהם, ודבר הגון הוא, ואסרה התורה שלא ילבש האיש בגדי אשה וכן להפך, כדי שלא יבאו להתערב אלה עם אלו ויבאו לזנות:

ולא ילבש גבר, ארז"ל שכל המתקן עצמו בתקונין המיוחדים לנשים חייב מלקות, כגון המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו, וכן הצובע שערותיו כדרך שהנשים עושות:

כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה, בעבור שהתכלית הוא תועבה גם המעשה נקרא כן:

כי יקרא, כמו יקרה בה"א, והוא לשון מקרה, וחז"ל למדו מלשון הזה ששילוח הקן אינו נוהג אלא בדבר שאינו מזומן, אבל אווזים ותרנגולים שקונה האדם להביא לביתו לאכילה אינו חייב בהם לשלוח את האם:

אפרחים או ביצים, ואח"כ קרה לשניהם בשם בנים, לכן אמרו חז"ל מה אפרוחים בני קיימא אף כל ביצים בני קיימא, יצאו ביצים מוזרות שאין הצפור רובץ עליהן שהוא פטור מלשלח:

לא תקח האם על הבנים, עם הבנים, והנה הרבו המפרשים לבקש טעם המצוה הזאת כמו שעשו במצות אחרות אולם אע"פי שדבריהם נאותים וכונתם לש"ש, הנה תמיד ישאר מה להשיב עליהן, והטעם כי יסוד המכות היא החכמה העליונה אשר עליה נאמר ונעלמה מעיני כל חי וכו' אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה (איוב כ"ח), ולכן תלאה דעת האדם להשיג תעלומותיה ולבא עד תכליתה, ובאמת אין עיקר התועלת בידיעת סבת המצות, אלא בעשייתן, ודי לנו שנדע שהם מצווים מאתו ית' ונשמור מצותיו בעבור יראתנו אותו, ולזה חתם הענין שם ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה:

ואת הבנים תקח לך, לצרכך, ולפי שיש במשמע שיקחם גם לאכילה, לכן אמרו חז"ל שאין חיוב המצוה כ"א בעוף טהור וביצים ואפרוחים טהורים לא בטמאים:

כי תבנה, מצוה זו נכללת במה שצוה לא תעמוד על דם רעך (ויקרא י"ט ט"ז), שמחיייב האדם להציל את רעהו ולהרחיקו מכל סכנה, וכאן ביאר אחד מפרטי המצוה ההיא שהוא לעשות מעקה כדי שלא יפול אדם ממנו:

בית חדש, דבר הכתוב בהווה וה"ה אם יקנה בית או יירשנה או ינתן לו, בין שיהיה שלו לבדו או עם שותפין יתחייב לעשות מעקה, כי בכולן יש סכנה:

מעקה, גדר סביב לגג:

דמים, חובת דמים:

כי יפל הנפל, נקרא נופל על שם סופו, וכן יומת המת, ובגדי ערומים תפשיט, ויתרוצצו הבנים, וכן מלות רבות יש שנקראו על שם סופן:

לא תזרע כרמך כלאים, כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, וכאן פרט איסור כלאי הכרם:

פן תקדש, כמו כי תקדש, וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג' ג'), והטעם יהיה אסור לך בהנאה כהקדש:

המלאה הזרע, כמו מלאת הזרע, ופירושו לא די שהתבואה היוצאת ממה שזרעת סמוך לכרם תהיה אסורה בהנאה, אלא גם תבואת הכרם עצמה:

לא תחרש, גם זה נכלל במה שאמר בהמתך לא תרביע כלאים, וביאר כאן שאין האיסור בלבד במי שמרביע להוליד, אלא אף בחרישה, והזכיר שור וחמור וה"ה לכל מיני הכלאים:

יחדו, צמד אחד:

לא תלבש שעטנז, גם מצוה זו כבר נאמרה לעיל ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, אבל מלשון לא יעלה היינו שומעים בכל אופן שיהיה, לכן פירש כאן לא תלבש, שאין העלייה אסורה אלא בענין לבישה, ועוד שם לא אמר אלא ובגד כלאים שעטנז, וכאן הוסיף לבאר שהאיסור הזה אינו כ"א בב' המינים האלה צמר ופשתים, ולא בשאר מינין:

גדלים תעשה לך, נוסף על התנאים שנתפרשו על מצוה זו בפ' ציצית, נתחדשו כאן דברים, א' כי קרא לציצית גדילים, להורות שצריך שיהיה גדול וקלוע כמו שכתבנו (במדבר ט"ו ל"ח), ב' אמרו על ארבע כנפות כסותך, להגיד כי אע"פי שיהיה הלבוש מכנפים הרבה לא יחוייב בציצית כ"א בבעל ד' כנפות, וג' הודיענו שהציצית חובת גברא ולא חובת מנא, ולזה אמר אשר תכסה בה, וממלת תכסה למדנו שאם אין הלבוש כדי לכסות בו אינו חייב בציצית:

כי יקח איש אשה, בלקוחי התורה שהן הקדושין בכסף, ואח"כ בא אליה:

ושנאה, אם להיותה כעורה או מאיזה טעם אחר שיהיה, ובשנאתו אותה הוא רוצה להפטר ממנה וליקח אשה אחרת, אבל קשה עליו להוציא כסף מכיסו ולתת לה מוהר הבתולות שהיא הכתובה שכתב לה, לכן חשב תחבולה להוציאה בלא כתובה:

ושם לה עלילת דברים, שמאשים אותה על דברים אשר לא עשתה, כגון שאינה צנועה ולא בעלת מדות הגונות, ובזה הוא מוציא עליה שם רע ומחלל כבודה לעיני העם:

ואמר את האשה, לפי שנתקדשה אליו בחזקת בתולה, עתה הוא טוען עליה בפני ב"ד שזנתה תחתיו, וארז"ל שצריך שיביא עדים שיעידו כי זנתה אחרי היותה מאורסת אליו:

ולקח אבי הנערה ואמה, כי זנות הבת תחל כבוד אבותיה בעבור שלא השגיחו עלילה ולא למדוה מוסר נשים, ויתכן שהשעור אביה או אמה, ואם היא יתומה יוציאה ממונה ב"ד:

השערה, מקום שהזקנים נוסדו יחד לשפוט את העם, כי היה זה בשער העיר כנודע לכל קורא דברי הימים הקדמונים:

ואמר אבי הנערה, כי אין ראוי לאשה שתדבר במקום שבעלה עומד בדין:

וישנאה, כל מה שעשה הוא מפני השנאה:

עלילת דברים לאמר, כלומר לכונה זאת שם עליה עלילות דברים נגד האמת, כדי לומר אחרי כן לא מצאתי וכו', כי כל מחשבתו רק לפטרה בלי כתובה:

ופרשו השמלה, כמשמעו, ואין ספק שמלבד המופת שהביאו מן השמלה צריכין הם עוד להביא ראיות אחרות להכחיש בהן טענת הבעל, וצריך שיעשו הזמה לעדים שהעידו בזנותה, כי השמלה לא תכחישם לעשותם זוממין, והכתוב יקצר בזה:

ויסרו אתו, במלקות,

וענשו אתו מאה כסף, המנהג לכתוב לבתולות חמשים כסף, כמו שקצב הכתוב לקמן לשוכב עם בתולה, ולפי שזה רצה להוציאה בלא כלום, קנסו הכתוב בכפל, כי כן מפורש הדין בפ' משפטים על כל דבר פשע וכו' עד האלהים יבא דבר שניהם וגו' ישלם שנים לרעהו:

ונתנו לאבי הנערה, תחת אשר בקש לחלל כבודו, ואם היתה יתומה קנסה לעצמה:

לא יוכל לשלחה כל ימיו, זה קנס כנגד מה שחשב להרחיקה ממנו, ואע"פי שכל אדם יש לו רשות לגרש את אשתו, זה לא יוכל לגרשה:

ואם אמת היה, שחסרון הבתולים הוא לפי שזנתה בבית אביה אחרי היותה מאורסה:

אל פתח בית אביה, לפי שעשתה בזה קלון לאביה בפרט:

כי עשתה נבלה, ומה היא הנבלה? שזנתה בית אביה, ומלשון לזנות למדנו שהכתוב מדבר שזינתה אחר שנתקדשה, כי הנערה אשר לא אורסה לא תקרא זונה בשכבה עם אחד העם:

בישראל, שהם עם קדוש לה' וצריכין להיות נגדרין מן העריות ומן התאוות המגונות:

ומתו גם שניהם, הנה האשה לא תנשא כ"א לאיש אחד אבל האיש נושא נשים רבות, ואעפי"כ ימות גם הוא ששכב את אשת רעהו, ולזה בא מלת גם, להשוות האיש לאשה שווי גמור, וכן כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם בסמוך:

כי יהיה, לפי שאמר למעלה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה, והוכחנו שם שמדבר בנערה המאורסה שזינתה, לכן בא לפרש כאן ההפרש שיש בין זנתה ברצון לזנתה באונס:

ומצאה איש, אבל למטה אמר והחזיק בה האיש, ויראה שיש הבדל בין הלשונות הללו, כי ומצאה איש יורה שלא היה שם כ"א המקרה ההוא שנזדמנו שניהם במקום אחד, אבל אחר המציאה הזאת לא היה שם אונס כלל, כי היא נתרצית לו, ולכן ימותו שניהם, אולם בענין השני יאמר שהאיש מצא אותה בשדה, ולא די לו שמצא אותה כי תמיד היתה ממאנת בדבר, עד שהוצרך להחזיק בה, וזה יורה על אונס גמור, ולכן יומת האיש אשר שכב עמה לבדו:

בעיר, ובקרב הישוב על הרוב ימצאו מושיעים:

על דבר אשר לא צעקה, היה די לומר על אשר לא צעקה, לכן יראה לפרש על אותו הטעם אשר בעבורו לא צעקה, כי לפי שנתרצתה לו לכן לא צעקה אע"פי שהיתה בעיר, ועכ"פ הדבר מוטל על השופטים לבדוק אם עשתה ברצון או באונס, כי הכתוב דבר בהווה:

אשר ענה, שכב, והנה כל שכיבה ואם איננה באונס נקראת עינוי, כל זמן שאיננה בחפץ וברצון גמור לפי שהנערה המאורשה אף על פי שנתרצית לו, כנראה מכונתה על דבר אשר לא צעקה, עם כל זה מן הסתם לא היה ברצון גמור ובחירה חפשית, שהרי הכתוב אומר ומצאה איש, הרי שמתחלה לא נתכונה לכך, והוא מצאה במקרה, אלא שיצרה תקפה עליה אחרי שנתפשה:

את אשת רעהו, הרי שכנה הכתוב המאורשה בשם אשת רעהו, ואפשר שלזה כיון הכתוב שאמר ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא כ' י'), שירמוז אל א"א ואל הארוסה, כמו שתרגם שם יב"ע:

והחזיק בה האיש, שהיתה רוצה לברוח ממנו לולי כי הוא חזק ממנה:

כי כאשר יקום, כאדם העומד על חבירו להרגו, שאין ספק שלא היה ברצוץ הנהרג:

צעקה, יתכן שצעקה, או טעמו אף אם צעקה אין מושיע לה, כי לא תלה הכתוב המשפט בצעקה בלבד שהרי אם ראינו נערה שהחזיק בה איש, והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל? אלא הצעקה בהווה לידון בה מן הסתם, בעיר מפותה ובשדה אנוסה, ואולם בדרך כלל אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה:

כי ימצא איש, בסדר משפטים נתבאר דין שוכב עם הפנויה כי מהר ימהרנה וכו' ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול, וזה לפי ששם מדבר במפתה שנתן לה מתנות או שפתה אותה בהבטחות ודברי רצוי, אבל כאן באנוסה הכתוב מדבר כחביריו שבענין, ולכן נשתנה ענשו שמלבד החמשים כסף לא יוכל לשלחה כל ימיו:

ותפשה, באונס, אבל במפתה לא אמר לשון ותפשה:

חמשים כסף, בעבור מוהר הבתולות, ומכאן יש סמך שמוהר הבתולות הוא חמשים כסף: