ולא יגלה כנף אביו, יתכן שהוא דרך כלל על אלמנת או גרושת אביו בין שהיתה אשתו או אנוסתו או שבויתו או יבמתו, מאחר שאביו פירש כנפיו עליה, כענין שנאמר ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג' ט'), אסור לבנו לגלות כנפיו ולבוא אליה, ולפי שאולי יחשוב הבן שמותר לו לישא אותה מאחר שאינה אמו רק אנוסת אביו או גרושתו, לכן אמר הכתוב בלשון זה לא יקח, אבל באיסור האם בפרט אמר ערות אביך וערות אמך לא תגלה, והנה כל זה לדעת ר' יהודה שאסר לאדם אנוסת אביו ומפותת אביו, אבל יש דעת אחרת במס' כתובות:

פצוע דכה, שנפצעו או נדכאו בציו:

וכרות שפכה, שנכרת הגיד:

בקהל ה', לישא בת ישראל, ואמרו חז"ל שלא נאסר כ"א הסריס בידי אדם:

ממזר, שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו, ואמרו בירושלמי מהו ממזר? מום זר:

על דבר אשר לא קדמו, והלא מצינו כתוב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים וגו' (לעיל ב' כ"ט)? אבל נראה כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפיכה, והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה, הא' שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והשני שהוא עמון לא קדם אותו בלחם ובמים, כמו שכתוב אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון וגומר (שם ב' י"ט), והנה הכתוב הזהירם אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר כאשר עשו לי בני עשו והמואבים והעמונים, אבל לא הזכיר עמון מפני שלא קדמו אותם, והנה עמון הרשיע בזה יותר מכלם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא להתגרות בם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, ולכך הקדים הכתוב עמוני והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו, ואחרי כן הזכיר מואבי וחטאתו אשר שכר עליך וכו':

שכר עליך, זה נרמז במה שאמר בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו וכו', שהכונה אפילו אם יתן לי יותר מן השכר שהתנה עמי, א"כ קבע לו שכר:

לקללך, כך היתה כונתו, ואף אם לבסוף ברך אותך, לא היה זה מדעת מואב אלא בגזירת השם:

ולא אבה, פירשתיו (במדבר כ"ב י"ג):

ויהפך, כי בלעם היה חפץ בקללה, והתאמץ להוציא מפיו מה שהיה בלבו, אבל הוכרח נגד רצונו לברכם, והרי נתהפכו הדברים בפיו:

לא תדרש שלמם, אע"פי שהם בני משפחתכם, ואביכם אברהם אהב את אביהם כאח, לא תהיו להם כאחים דורשי שלומם, לפי שהפרו ברית אחוה תחלה:

לא תתעב אדמי, אע"פי שיצא בחרב לקראתך ראוי לך למחול על סרחונו כי אחיך הוא, ודי לו זכות אבותיו הקדושים אברהם ויצחק שבעבורם לא תתעבנו:

לא תתעב מצרי, אע"פי שהרעו עמך מאד והשליכו זכוריך ליאור, לא תתעבם בעבור שהיו לך אכסניא בשעת הדחק, כי נמלט ישראל אצלם בימי הרעב, וכבוד גדול עשו לו בחייו ובמותו:

אשר יולדו להם דור שלישי, קבלו רבותינו כי אין דור שלישי מימי משה אבל כאשר יתגייר אחד מהם ובא הדור השלישי שלו בקהל ה':

ונשמרת מכל דבר רע, כי הידוע ממנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה, ויגזלו יחמסו, ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, והישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאתו למלחמה על האויב, ועל כן הזהיר הכתוב שיהיו נשמרים בעת ההיא מכל דבר רע, דהיינו מכל הנאסר, וכן אמרו בספרי שהצווי הזה כולל אזהרה על ע"א וגילוי עריות וקללת השם ולשון הרע ועל כל הדברים הגורמים סילוק שכינה מישראל:

כי יהיה בך איש, כבר הזהיר על טומאת קרי בפ' מצורע ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וכו', ונשנה כאן שלא תחשוב שאין המצוה נוהגת אלא בזמן השלום שאז יש להם פנאי להשגיח על טהרת הגוף, אבל בזמן המלחמה שכבר יהיו טמאים בהריגת נפש או בנגוע בחלל, ואחרי כלות המלחמה יתחטאו במי נדה, א"כ לא ישגיחו על טומאת קרי, ת"ל כי יהיה בך איש וגו':

מקרה לילה, דבר הכתוב בהווה שע"פי הרוב הוא בלילה:

לפנות ערב, כאשר יתחיל הערב לפנות, והוא סמוך להערב שמשו:

וכבא השמש, הוא ערב:

ויד, מקום מיוחד, וכמוהו איש על ידו (במדבר ב' י"ז):

מחוץ למחנה, מטעם הנקיות והבריאות:

ויתד, היא כלי שחופרין בו הקרקע ועשוי בצורת יתד:

על אזנך, מלבד שאר כלי תשמישך וכלי זיין:

ושבת וכסית את צאתך, אין צואה בטומאה שתטמא את מקומה ותהיה בוקעת ועולה, אבל ראיית הדברים הנמאסים תוליד גנאי בנפש, ולכן אסרו חכמים לראותה בשעת התפילה בהיות הלב דבק בשם הנכבד:

כי ה' אלהיך, זה נתינת טעם לכל האמור למעלה, דהיינו לאזהרה להשמר מכל דבר רע, ומטומאת קרי והיציאה חוץ למחנה לעשות שם צרכיו, כי כל אלה גורמים טומאה למחנה, ולפי שהשכינה בתוכו צריך שיהיה טהור:

מתהלך, ענין ההתהלכות פירשנו (ויקרא כ"ו י"ב):

ולא יראה, השם:

ושב מאחריך, הטעם שלא ילך לפניך כמו שהבטיח לך:

לא תסגיר עבד, דבק למעלה, כי בצאתם למלחמה יתכן שיברחו אליהם עבדים מהאויבים, יצוה שלא נסגיר העבד ההוא אשר ינצל אצלנו אל אדוניו הגוי, כי אחרי שבא לחסות תחת כנפי השכינה אין ראוי שנחזרהו לעבוד ע"ז:

במקום אשר יבחר, מלמד שיהיה בן חורין, ולא ישתעבדו ישראל בו, שאם כן מה הועיל בבריחתו:

לא תוננו, כמו שצוה וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו (ויקרא י"ט ל"ג), ולשון הונאה פירשתי שם:

לא תהיה קדשה, אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכים בעינים על דרך לזמה או שתתקן לה קובה של זנות כמנהג ארצות זרים, יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה וגו' (ישעיה כ"ג ט"ז):

ולא יהיה קדש, כענין שכתוב וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים וגומר (מ"א י"ד כ"ד), כידוע מהם בארץ מצרים שעומדים על הדרך מכוסי הפנים כנשים לעשות התועבה הזאת, וישראל עם קדוש צריכין להשמר ממעשים המתועבים כאלה:

אתנן זונה, מה שלקחה הזונה שנתנו לה הזונים אחריה:

ומחיר כלב, דבר הנתון תמורת הכלב, ואסר להביא גם המחיר הבא מן הדברים האלה, כי הוא דרך בזיון:

לא תשיך לאחיך, גם זו מצוה מבוארת במה שאמר את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כ"ה ל"ז), וכאן יוסיף אזהרה גם ללוה מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם ללוה, וכן אמרו חז"ל שהיא אזהרה ללוה שלא יתן רבית, שלא יגרום למלוה להיות נושך:

נשך כסף נשך אכל, אפילו אם לוה סאה חטין בסאה וחצי, ובעת הפרעון הוזלו החטין עד שלא יהיה שוה סאה וחצי כדמי סאה שהלוהו, אעפי"כ הוא אסור, והוא התרבית שזכר במקום אחר:

כל דבר אשר ישך, אפי' דברים שאינם לא כסף ולא אוכל, כגון אבני הבנין או צמר ופשתים, שאולי יעלה על הדעת שאין נשך רק בכסף שכל הדברים נקנין בו, ובאוכל שהוא חיי האדם, אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעין, ת"ל כל דבר אשר ישך:

לנכרי תשיך, לפי שהרבית אין בו איסור מצד הדעת לכן התיר הכתוב ליקח נשך מן הנכרי, כי לבד מישראל נאסר מצד האחוה והחסד, כי חנינה הוא עושה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה, וכן השמיטה חסד באחים, וצוה בה שהישראלי יגמול חסד עם בני בריתו בשנה השביעית ולא יגוש את רעהו ואת אחיו, אבל עם הנכרי די אם יתנהג כפי חקי הצדק, ולא יתחייב לעשות עמהם החסד הזה, כמו שאמר את הנכרי תגוש:

למען יברכך וגו' על הארץ, אין לחשוב ממה שאמר על הארץ שהמצוה הזאת תלויה בארץ, כי הוא צווי תמידי וכולל, ובפ' משפטים ובפ' בהר סיני שהזהיר עליו לא תלה הדבר בארץ אבל אמר כאן על הארץ לענין השכר לא לענין המצוה, ופירושו כי הברכה שיברכך השם תהיה יותר ניכרת בהיותך יושב בארץ הנבחרת, היא מוכנת אל קבלת השפע יותר מזולתה:

כי תדר, מצות הנדרים כבר נאמרה בפ' מטות, וכאן הוסיף ענין האיחור, שאע"פי שיעשה ככל היוצא מפיו, אם יאחר לשלמו יהיה בו חטא, והזמן שיעבור בבל תאחר כבר ביארו חז"ל שהוא כשיעברו על הנדר ג' רגלים:

לא תאחר לשלמו, לא תעכב ברצון לבקש סבות שלא לשלם, כי אם הוא אנוס, כגון שנשרף או נגנב כל אשר לו ואין בידו לשלם אינו עובר בל"ת, כי אנוס רחמנא פטריה, ולכן נכתב לשון איחור הנופל על עכבה ברצון:

כי דרש ידרשנו, תתחייב עונש על זה, ולפי שרבים נכשלים בענין הנדרים בחשבם שהרצון אשר היה להם בעת נדרם יחשב לטובה ולזכות, וזה טעות כי הנדר מצד עצמו אינו נרצה לאל ית' אם לא בצירוף אל השלמתו, לכן יהיה בך חטא אם תאחר לשלמו:

וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא, בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלהים יש להם שכר טוב, ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתוב ונרצה לו, ואומר ריח ניחוח לה', וא"כ תרי הנדרים זרוז למצוה, לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך כי אע"פי שהם זירוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון, אם תדור תבוא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו, אבל אם תחדל לנדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא:

מוצא שפתיך תשמר ועשית, אין ראוי לאדם לבהל על פיו ולהוציא דבר משפתיו טרם יתבונן ויחקור בלבו את תכלית הדבור ההוא הטוב יהיה אם רע, לכן יהיה כל דבר שפתים סוף העצה והמחשבה הנכונה, והנה גנאי למשכיל לשנות עצתו ומחשבתו הנכונה בלי טעם וסבה, לכן תשמור ועשית:

כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, בא לתת טעמים למה חייב האדם לשלם נדריו, וזה כי מה שנדרת היה לה' אלהיך, ואין ראוי שתאמר דבר לפני האלהים, ותתרשל אח"כ מלעשות כפי דבורך, כי בזה תקל בכבודו ית', ועוד טעם שני כי מה שנדרת היה נדבה, והיית בחיריי בדבר, ואחרי שנדרת ברצונך החפשית בלי הכרח, ראוי לך לשלם נדריך:

אשר דברת בפיך, הוא ביאור אל כאשר נדרת, כלומר שהנדר היה בחתוך שפתים, לא לבד במחשבת הלב:

כי תבא בכרם רעך, לבצור, וכן אחז"ל שבפועל הכתוב מדבר שנשכר שם למלאכה בעת הבציר:

ואכלת ענבים, מותר שתאכל ממנו ואין בו דין גזל:

שבעך, עד שבעך:

וקטפת, לשון כריתה, כמו את ראש יניקותיו קטף (יחזקאל י"ז ד')

מלילת, ראשי השבלים שנתבשלו כל צרכן הראוים לפול מהר, כענין ובראש שבולת ימלו:

בידך, הטעם כי הקטיפה בידים אינו כמעשה בעל הבית, אבל הקצירה אסורה:

וחרמש, מגל:

לא תניף, יתכן שהוא דרך משל, כלומר לא תקח לצרכך כי אם שבלים מעטים כדרך הקוטף, לא כדרך הקוצר, ולכן תלה האיסור בהנפת החרמש: