כי יקח איש אשה ובעלה, קבלו חז"ל שאע"פי שלא נבעלה כיון שנתקדשה לא תצא כ"א בגט, שהרי אמר אחר זה והלכה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות, ולא אמר שנבעלה אליו:

אם לא תמצא חן בעיניו, למדנו שהאשה מתגרשת בעל כרחה:

כי מצא בה ערות דבר, דבר מגונה ומאוס, ועל דרך הפשט לא על דבר זמה בלבד נאמר, אלא על כל דבר מגונה, שעל ידו לא תמצא עוד חן בעיניו:

וכתב לה, וכן ויצאה מביתו וכו' ושנאה וכו' כל הווי"ן האלה הם מן התנאי, והמאמר הגוזר הוא לא יוכל בעלה הראשון וכו', כלומר כאשר יקרה כל זה אז לא יוכל:

ספר כריתת, הכורת בינו לבינה, ומבטל כל זכות שיש לו על גופה, ושיש לה על גופו:

ושלחה מביתו, למדנו שאסור לו להתיחד עמה עוד:

והיתה לאיש אחר, על ידי נשואין:

אחרי אשר הטמאה, מלת הוטמאה מורכבת מבנין הפעל והתפעל, כי בבנין הפעל לבד היה אומר הָטְמָאָה, ובבנין התפעל לבד היה אומר הִתְטַמָאָה, וידענו שבנין הנעל יורה על פועל הכרחי וע"י אמצעיים, והתפעל יורה על מעשה דמיוני שאינו כפי האמת, כמו יש מתעשר ואין כל (משלי י"ד י"ב) וכענין שכתבנו על מלת הכבס (ויקרא י"ג נ"ה), לכן הורכבה מלת הטמאה משני בנינים אלו, כי לפעמים יש כאן טומאה באמת, כגון שגרשה בעבור איזה חשד שהיה לו עליה, ועכשיו שישוב לקחתה מגלה דעתו למפרע שחשדה על שקר, ונמצא הגט בטל לפי שהיה על תנאי זה, ונשואין השניים לא תפסו כלל ונטמאה בבעילת השני וכנגד זה בא בנין הפעל, אבל לפעמים אין כאן טומאה, כגון שלא גרשה בעבור חשד ולא על שום תנאי, אלא כי לא מצאה חן בעיניו, ואז תפשו בה קדושי השני, ואפילו הכי גזירת הכתוב הוא שלא ישוב בעלה הראשון לקחתה, אע"פי שאינה טמאה אלא כפי הדמיון, וכנגד זה בא בנין התפעל:

כי תועבה הוא לפני ה', אע"פי שבשקול דעת האדם אין בזה תועבה, שהרי בעלה הראשון גרשה כדין, והותרה להנשא לשני, ועכשיו שנפטרה גם מן השני כדין בגט או במיתת בעלה מדוע לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה? הנה לפני ה' נקרא זה תועבה מטעם נעלם מדעתנו:

ולא תחטיא את הארץ, להזהיר ב"ד על כך:

אשה חדשה, בין בתולה בין אלמנה או גרושה, ובלבד שתהיה חדשה כנגדו:

לא יצא בצבא, להלחם במלחמת הרשות, כי במלחמת חובה אפילו חתן מחדרו חייב לצאת:

ולא יעבר עליו לכל דבר, חסר הפועל, וענינו ולא יעבור עליו העובר, פי' הממונה העובר על בתי היחידים לצוותם או להזהירם על עניני המלחמה, לא יעבור עליו לצות לו על שום דבר, כי הוא יהיה נקי מכל עבודה שנה אחת, והוצרך להוסיף לא יעבור עליו אחרי שאמר לא יצא בצבא, כי אותן שזכר למעלה אשר נטע כרם ולא חללו או ארס אשה וכו' אע"פי שפטורים הם מהמלחמה אינם פטורים מצרכי הגדוד, כמו לספק מים ומזון ללוחמים ולתקן הדרכים, או לשמור העיר מן האויב, והשבויים שלא ינוסו וכדומה, אבל מי שלקח אשה חדשה פטור גם מכל אלה:

לביתו, בעבור צרכי ביתו:

ושמח, כדי שיוכל לשמח:

את אשתו אשר לקח, הוסיף אשר לקח להודיע שזה אינו דומה למי שארס אשה שזכר למעלה ועדיין לא לקחה, ולכן אינו פטור משאר העבודות, אבל זה כנר לקחה ולכן אין ראוי שיפסיק בשמחתה:

לא יחבל, הנושא הבא לקחת משכון מאת הלוה כשהגיע הזמן ולא פרע, לא יחבול כלומר לא יקח ממנו לעבוטו רחים ורכב שמשמש להכין לו מזון, ובכלל רחים ורכב גם כל כלי אומן שהוא מתפרנס על ידם:

רחים ורכב, האבן הטוחנת התחתונה נקראת רחים, והעליונה רכב, שנדמה כאילו רוכבת על התחתונה:

כי נפש הוא חבל, חיי נפש, כי אם יקח כלי מלאכתו למשכון במה יחיה את עצמו ואת ביתו, ודומה לזה בא הצווי להשיב השלמה עד בוא השמש:

גנב נפש, לפי שבפ' משפטים אמר וגונב איש ומכרו, והיינו שומעים דוקא גדול, לכן אמר כאן גונב נפש אפילו קטן:

מאחיו, לא מאחיו ממש, כ"א מאחיו שהם בני ישראל:

השמר בנגע הצרעת, דיני הנגעים באו בפ' תזריע, והם צוויים לכהן שיסגיר ויטמא ויטהר כפי הסימנים אשר יראה, וכאן יזהיר למצורע שישמר מאד לעשות כמאמר הכהן ולא ימרה את פיו, ואחז"ל אזהרה לקוצץ בהרתו והכוה את מחיתו והתולש סימני טומאה בנגעים, כי המעשים האלו הם אות שאינו רוצה לעשות ככל אשר יורו הכהנים, ואינו מאמין שהרפואה תהיה על פיהם כמו שגזר הכתוב:

כאשר צויתם, כלומר לכן חייבים אתם לשמוע בקולם, לפי שאני הוא המצוה אותם את אשר יעשו, ובמצותי יורו אתכם:

זכור את אשר עשה, כפי הפשט היא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת, זכור את היום אשר יצאתם, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצות, א"כ גם זו כמותם, והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה אשר אהבתו, ולא דברה בפניו ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה בסתר, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל:

בדרך, ואע"פי שנמשך עיכוב לכל ישראל, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, עכ"ז נענשה מיד ונסגרה שבעת ימים בעבור שדברה לשון הרע, ומכל שכן לשאר בני אדם:

משאת מאומה, כל חוב שיהיה:

לא תבא אל ביתו, כי אולי תקח ממנו הדבר היותר צריך אליו או החביב אצלו, אלא ראוי לך לעמוד בחוץ והוא יוציא אליך את הישר בעיניו:

לעבט עבטו, לקחת ממנו משכון:

ואם איש עני הוא, יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו, הא אילו היה לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים:

לא תשכב בעבטו, אם העבוט שהוציא אליך הוא שלמה, כמו שאמר בסמוך ושכב בשלמתו, אין ראוי לך לשכב בו, ואין הכונה שלא יהנה ממנו, אלא שלא יעכב העבוט אצלו כל הלילה:

ושכב בשלמתו, כדי שיוכל לשכב בשלמתו, ודבר הכתוב בהווה, כי הממשכן את חבירו על הרוב הוא בבוקר, כדי לבקש טרף לביתו, ואז אין ספק שלא יתן לו כסות היום, כי אם כסות הלילה, ואותו צוה שישיבהו כבוא השמש, וה"ה לכסות יום שיחזירנו ביום להשתמש בו:

וברכך, ע"י שהחזרת צו העבוט לשכב בו, הנה הוא יברכך כאילו נתת לו דבר משלך:

ולך תהיה צדקה, ושמא תאמר אין זה מחק המשפט להחזיר העבוט מבלי פרעון, לכן אמר שהיא צדקה וחנינה לפנים משורת הדין, והש"ית יחשבה לך לצדקה:

לא תעשק, המונע מחבירו מה שהוא חייב לו נקרא עושק:

שכר עני ואביון, בהווה הכתיב מדבר, שהעניים והאביונים משכירים עצמם, ואמרו רז"ל א"כ למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם:

מגרך, זה גר צדק:

אשר בארצך בשעריך, שלא תאמר מאחר שהוא בעירי ובארצי אתן לו שכרו בכל עת שארצה כי הוא קרוב אלי, אל תעשה כן, אלא ביומו תתן שכרו:

ביומו תתן שכרו, גם זה בהווה, כי המנהג לשכור הפועל על יום אחד, ולערב הוא יוצא ומבקש שכרו לקנות לו מה שיאכלו בלילה אשתו ובניו, וילמד אותנו בכאן כי מה שאמר במקום אחר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר מדבר בשכיר יום, וכאן ביאר דין שכיר לילה, שאין לומר כאן בשכיר יום ובפ' קדושים מדבר בשכיר לילה, שהרי שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, ואיך בשכיר לילה יעבור בבקר, ובשכיר יום יעבור כבוא השמש, ועדיין אינו זמן תשלומין, אלא הנכון כקבלת חז"ל שהתורה קבעה זמן לפרעון שנים עשר שעות:

ואליו, ואל השכר הזה הוא נושא את נפשו שיקנה בו מזון להחיות בו את אנשי ביתו:

נשא את נפשו, מקוה ומתאוה לו, וכן חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשם (הושע ד' ח'), מתאוים הכהנים לאכול חטאות שיביאו על עונם:

ולא יקרא עליך, למען לא יקרא השכיר עליך אל ה', כי אולי יבוש ממך לבקש שכרו אחרי שטרח בשבילך, וימתין שתתן לו שכרו בלי שישאל, ואם לא תשלם לו יצטער, ובהתעטף עליו רוחו יצעק אל ה', והשם ישמע צעקתו כי הוא רחום וחנון, ויענישך:

לא יומתו אבות על בנים, כבר דברנו על זה (ויקרא כ"ו ל"ט), והנה כאן הוא מצוה על ישראל שלא ימיתו במיתת ב"ד את האבות בעון הבנים או להפך, ולא יחשוב השופט שאחרי שהשם ית' הוא פוקד עון אבות על בנים ובעיר הנדחת יומתו בנים על חטא אבותם, יעשה כן גם הוא, לכן הזהירו על זה, ומדרש חז"ל המקובל שנמנע מלקבל עדות הקרובים קצתם על קצתם:

לא תטה משפט גר יתום, אין ספק שאסור להטות משפט כל אדם, אבל לפי שנקל יותר להטות משפט הגר שאין לו מכירים, ומשפט היתום שאין לו אב שילוץ בעדו, לכך הזהיר ושנה עליו:

גר יתום, כמו גר ויתום:

ולא תחבל בגד אלמנה, וה"ה לשאר הדברים, וחמלה התורה על האלמנה כ"כ לפי שהיא נעצבת ונפשה מרה לה:

וזכרת כי עבד היית, ולא היה לך רשות לזכות בדבר, כי מה שקנה עבד קנה רבו, והנה כל מה שיש לך עתה הוא לפי שפדך ממצרים, ולכן אל ירע בעיניך לשמור חוקותי ואף על פי שיש חסרון כיס בדבר:

לעשות את הדבר הזה, לחמול על האביונים והגר והיתום והאלמנה, כי פסוק זה מוסב אל כל שלמעלה הימנו, מן כי תשה ברעך וגו' עד כאן:

כי תקצר קצירך, אמרו בספרי קצירך פרט לשקצרוהו גוים:

ושכחת, אין צווי שישכח, אלא אם תשכח לא תשוב לקחתו:

עמר, לפי שבפ' קדושים צוה על הפאה והלקט שהם דבר מועט, אבל אם ישכח עומר שהוא יותר על הפאה והלקט הייתי אומר שמותר לשוב לקחתו, ת"ל עומר:

בשדה, לרבות את הקמה:

לגר ליתום ולאלמנה, וה"ה לכל העניים, אלא שזכר את אלה, לפי שעל הרוב הם עניים:

למען יברכך, ואל תרע עיניך בפאה והלקט והעומר אשר תעזוב בשדך מלבד התרומות והמעשרות אשר תתן מתבואותיך כי בשכר זה יברכך ה':

תחבט, ענינו התנועה והנדנוד באילן כדי שישרו פירותיו ממנו, ודומה לו יחבט קצח (ישעיה כ"ח כ"ז):

לא תפאר, לא תחפש הפארות שהם הסעיפים ליטול גם מהם הפירות שלא נשרו ע"י הנדנוד:

יהיה, הנשאר עליו:

לא תעולל, כמו הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר (שופטים ח' ג'), והטעם אם תמצא בו עוללות לא תקחם, וחז"ל ביארו אי זו הוא עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף, והם הענבים שלא נתבשלו כל צרכן, והן מחוברות בשדרה אחת אחת, אינן שוכבות זו על זו, ואינן תלויות ויורדות: