וירשתה וישבת בה, לאחר שתירשנה ותשב בה:

מראשית כל פרי האדמה, קבלו חז"ל שאין מביאין בכורים אלא משבעת המינים שנשתבחה בהם א"י:

אשר תביא מארצך, הפירות אשר תביא אל ביתך מן השדה תפריש מהם ראשיתם, ולא נתן הכתוב בו שיעור אלא פרי אחד פוטר כל המין:

מארצך, פרט לארץ עמון ומואב ומצרים, שאין מביאין בכורים אלא מא"י:

בטנא, כדמות סל:

אל המקום אשר יבחר, כמו שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, שלא יקריב הבכורים באחד משעריו, ולא בנוב או בגבעון בהיות המשכן שם, אלא בבית עולמים, ובספרי אמרו שגם בשילה היה מותר להביא, והטעם לפי שגם משכן שילה נקרא בית שנאמר ותביאהו בית ה' שילה, והתורה אמרה תביא בית ה' אלהיך:

אשר יהיה בימים ההם, ענינו אשר יהיה שם בבית המקדש בימים ההם, כי הבכורים נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות, ויזהיר שלא יוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו:

הגדתי היום, ואח"כ אמר וענית ואמרת, וכן בענין הנחת הטנא אמר כאן ולקח הכהן הטנא מידך והניחו, ולבסוף אמר והנחתו לפני ה' אלהיך, ובהשקפה ראשונה יראה שהם שני דברים, אבל כפי הפשט הכל ענין אחד, כי וי"ו של וענית ואמרת הוא כמו וכבר ענית ואמרת, וכן רבים במקרא, והטעם שמיד שתבוא אל המקום אשר יבחר ה' תענה ותאמר לפני ה' אלהיך, בינך לבינו, ארמי אובד אבי וכו' עד אשר נתת לי ה', ואח"כ ובאת אל תכהן ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי וכו' כלומר כבר הודיתי לה' ואתה טול ממני, ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה', וטעם והנחתו ע"י הכהן, ואתה תשתחוה לפני ה' ותלך לך ותשמח בכל הטוב וגו':

וענית, כל ענייה היא הרמת קול כעין שיר, והונח על המשוררים במקהלות, העונים אלו לקראת אלו, ומשם הושאל על כל הרמת קול בשיר:

ארמי אבד אבי, מלת אובד מהפועלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד, ועוד מה טעם לומר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סבב לרדת למצרים, לכן יראה שהכתוב מדבר באברהם ויעקב אבות האומה, ומלת ארמי הוא תואר לכל אחד מהם בעבור היותם גרים בארץ ארם, ואל יטעון הטוען איך יקרא יעקב או אברהם בשם ארמי, כי כמהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי, ומלת אובד ענינו תועה, כדכתיב תעיתי כשה אובד (תהלים קי"ט), וכן צאן אובדות היו עמי (ירמיה נ' ז'), והכונה לומר שהאדמה אשר הם יושבים עליה לא ירשו אותה מאבותיהם, כי ראשי אבות המשפחה יצאו תחלה מארם, כדכתיב אל ארם נהרים אל עיר נחור, ומשם יצא אברהם, ולשם הלך יעקב לישא אשה ושניהם הוצרכו לתעות ממקום למקום, ויזכיר בקוצר הטלטולים והמקרים שאירעו לאבות המשפחה והתלאות שאירעו לזרעם אחריהם, עד אשר הניח ה' להם ונטעם בארץ מבורכה, ארץ זבת חלב ודבש:

במתי, ענינו מספרי בני אדם:

גדול עצום ורב, גדול בשם, עצום בכח, ורב במספר:

וירעו אתנו, כמו וירעו לנו, והכונה שהיו כפויי טובה, ועם כל הטובות שעשה עמהם יוסף בשנות הרעב, הם גמלו לנו רעה:

ויענונו, תחת היותנו בתחלה חפשים כתושבי הארץ, כדכתיב ויאחזו בה (בראשית מ"ז כ"ז), וביארנוהו שם, המצרים ענו אותנו כעבדים:

עבדה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה:

ונצעק אל ה' אלהי אבתינו, כשעברו שנים רבות בגלות המר ההוא, וראו שאין תקוה להנצל ממנו בדרך טבעי, נתנו אל לבם לשוב בתשובה מן העבירות שבידם, ושפכו שיחם אל ה' שיזכור להם הברית שכרת עם אבותם ויגאלם משם, וזהו שהוסיף כאן אלהי אבותינו:

את ענינו, לשון ענוי, והוא מוסב אל ויענונו:

ואת עמלנו, מוסב אל ויתנו עלינו עבודה קשה:

ואת לחצנו, שהיו אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו:

ויביאנו אל המקום הזה, יתכן שירמוז אל בית המקדש שהוא העיקר, כי על ירושת הארץ אמר אח"כ ויתן לנו את הארץ הזאת:

ועתה הנה הבאתי, לא על ידי נעשתה זאת, כי אם בחסדך זכיתי בה, ולכן מן הדין שהביא לפניך ראשית התבואה מן האדמה אשר נתתה לי:

והנחתו, ע"י הכהן, והיא ההנחה שזכר למעלה והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, ומה שאמרו בספרי שטעונין הנפה שתי פעמים, אחד בשעת קריאה, ואחד בשעת השתחויה, אינו סותר למה שפירשתי, כי הנחה לחוד והנפה לחוד, ובעוד הטנא בידו היה אפשר להניפו ב' פעמים, אבל אחרי שהניחו פעם אחת, לפני מזבח ה', שוב אינו לוקחו מהם כדי להניחו פעם שנית:

בכל הטוב, בכל הפירות שנתת ראשיתם לה':

כי תכלה לעשר, יזהיר למי ששהה מעשרותיו שיבער אותם מן הבית:

בשנה השלישת, והיא שנת המעשר, שנה שכלו בו כל מיני מעשר, לפי שבשתי שנים הראשונות מעשרים מעשר ראשון ומעשר שני, ובשלישית מעשר ראשון ומעשר עני, ולא נמצא עוד מעשר שנתחייבו בו הבעלים:

ונתתה ללוי, נמשך למעלה אל כי תכלה, כאמרו ואחרי שנתת המעשר שני ללוי ומעשר עני לגר ליתום ולאלמנה, והם אכלו ממנו ושבעו, אז ואמרת וכו':

בערתי הקדש, שהוא המעשר, ולא לבד שהפרשתיו משאר תבואתי, אלא גם בערתיו מן הבית, שאינו עוד בביתי:

וגם נתתיו, וגם לא הפקדתיו ביד אחר כדי שיתנהו למי שראוי לו, ואפשר שהאיש ההוא נתרשל בדבר, אלא אני בעצמי נתתיו לאשר אני חייב לתת לו, ללוי לגר וגו':

ככל מצותך, שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר:

לא עברתי ממצותיך, תחלה אמר בדרך כלל שנתן המעשרות ולא עכבם אצלו, אבל גם בנתינה היה אפשר לעשות שלא כהוגן, כגון אם הקדים מעשר שני לראשון או המעשר ראשון לתרומה, או שהפריש ממין על שאינו מינו, ועל כל כיוצא בזה אמר לא עברתי ממצותיך:

ולא שכחתי, נזדרזתי בקיים המצות האלה כדי שלא לבא לידי שכחה:

לא אכלתי באני, באבלי, שאסור לאונן, והטעם לכי שנאמר ושמחת בכל המעשרות:

ולא בערתי ממנו בטמא, לא הייתי משמש בו לדבר טמא, או יהיה פירושו שלא עשיתי הביעור בהיותי טמא:

ולא נתתי ממנו למת, אמרו בספרי לעשות לו ארון ותכריכין, וכבר הקשו רז"ל על זה, שהרי אפילו לחי אסור, כמפורש בכתוב שהמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה, ובירושלים לא יקנה בו כי אם דבר אכילה, לכן יראה שהכונה לא נתתי ממנו סעודת הבראה לאבל, כי היה מנהג אנשי מצרים להקריב את ראשית פרי אדמתם לאליל איזי"ס, והיו אוכלים אותם ביללה ואנינות על מות איזי"ס ובעלה שנהרגו, ולזה יאמר לא עשיתי כתועבת ארץ מצרים לתת ממנו למת, לאותה סעודה שהיו עושים על מת, אלא הלכתי בדרכי התורה הקדושה, נתתי מעשר ראשון ומעשר עני לראוי להם, ומעשר שני אכלתי בשמחה ותודות והלל לפני ה' אלהי, ואולי כוונו לזה רז"ל במשנה, שאמרו לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים, ומשמעות זה שהוא מתודה על כל ענין אנינות, אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יזכיר גם הארון והתכריכין, אע"פי שאפילו לחי אסור, כי הכלל שלא נתן ממנו דבר למת:

עשיתי ככל אשר צויתני, כלל שאחר הפרט:

השקיפה, ענין השגחה, המביט בפרטי הדבר עם הכונה להטותם אל התכלית, נקרא משקיף, וכשהוא מלשון הבטה גרידא, יאמר בלשון נפעל, כמו וצדק משמים נשקף, וכן בעד אשנבי נשקפתו, לפי שהעומד במקום גבוה ומביט, הוא נשקף למביטים אליו, אבל המשגיח האמיתי הוא משקיף ואינו נשקף:

וברך את עמך, ולא יאמר אותי ואת ביתי, אבל יתפלל בשלום האומה כלה ובברכתה, כי הטובה שבאה לו בנחלת ארץ זבת חלב ודבש לא בשבילו לבדו באה לו, אלא לפי שהוא חלק מכלל ישראל, ולהם נתנההארץ, ובברכת הכלל יתברך הפרט:

ואת האדמה אשר נתתה לנו, ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו, כך שיעור הכתוב:

היום הזה, אחרי שהשלים מרע"ה לבאר את התורה לישראל כמו שיעד להם ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש, אמר להם, הנה לא נשאר לי עוד בענין המצות כי אם לצוות אתכם על שמירתם ועשייתם, כי הנה מה שצוה אחר זה על הקמת האבנים בעבר הירדן, אינה מצוה לדורות ואינה מכלל תר"יג המצות:

את ה' האמרת, לשון אמירה כפשוטו, ובבנין הפעיל ענינו [dire fare], ושיעור הכתוב כך הוא, על ידי שנכנסת עם ה אלהיך בברית במעמד הר סיני, גרמת וסבבת מאמר השם ורצונו שיהיה הוא לך לאלהים ואתה תלך בדרכיו ותשמור חקיו ומשפטיו ותשמע בקולו, והוא גרם וסבב שנתרצית בזה, שתהיה לו לעם סגולה ותשמור כל מצותיו, והוא יתן אותך עליון וגו', כי זהו ענין כריתת הברית, שהיא הבטחה וקיום דבר בין אדם לחבירו, כל אחד מהם יהיה לבו נכון בטוח בכל דברי הברית שיקויימו משני צדדים:

ולתתך, דבק עם להיות לו לעם סגולה:

עליון, בחשיבות:

אשר עשה, אשר תקן:

לתהלה, שיהללוך כל עמי הארץ:

ולשם, אם ההנהגה ההיא תודע לרבים ותשובך מהם, אז המנהיג בה יקנה לו שם:

ולתפארת, פאר והוד הנפש ויקרה, שכן יתעלו ישראל על כל הגוים ע"י המצות וההנהגות הנכבדות: