והיה אם שמוע, כמו שבס' תורת כהנים אחרי זכרון המצות שקבלו בסיני כרת ה"ית ברית עם ישראל ובאו בפ' בחקותי ברכות רבות לשומר המצות וקללות לעובר עליהן, ככה אדוננו משה אחר שזכר המצות בביאורם כרת עליהם הברית הזאת וקבע שכר לעשייתן וכן להפך:

עליון על כל גויי הארץ, זאת הברכה כלל, שלא תהיה אומה בעולם כמוכם בהצלחה ואושר, ואח"כ יפרט:

והשיגך, ואם לא תבקשם, והטעם שלא תגע:

ברוך אתה בעיר, אומר אני שהברכות הללו, והקללות שבאו אחריהן כולם הולכים על סדר ארבעה מיני הטובות שיש בעולם, ולעומתם הרעות, כמו שאמרנו (ויקרא כ"ו ד'), שסדרי הטובות הן שבע, בטחון, שלום, וחיים, וכנגדן ד' סדרי הרעות רעב, חיה רעה, חרב, ודבר, אף כאן מתחיל בברכת החיים ועליה אמר ברוך אתה בעיר וכו' ברוך פרי בטנך וכו', ואח"כ ברכת השבע ברוך טנאך וכו', ואח"כ ברכת הבטחון ברוך אתה בבואך וכו', ואח"כ ברכת השלום יתן ה' את אויביך וכו', ושאר הפסוקים הם ביאור והרחבה לד' הסדרים האלה, והנה ענין ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה שבכל מקום שתהיה תקרא ברוך ומושפע מהשגחתו ית' באופן שלא יאונה לך כל און, ובכלל זה החיים והבריאות כי לשון ברוך כולל הכל, ובפסוק הסמוך יפרש יותר:

ברוך פרי בטנך, שלא ימותו בניך, אלא יפרו וירבו ויהיו לעם רב, הרי שמדבר על החיים:

ברוך טנאך ומשארתך, זוהי ברכת השבע, שיהיו כל כליך מלאים ברכת ה' בדגן בתירוש וביצהר, אמר דרך משל שהמשארות והם כלם שנותנים בהם הבצק, והטנא שנותנים בו הפירות, יהיו ברוכים ומלאים:

ברוך אתה בבאך, זה נאמר על הבטחון מחיה רעה ומכל פגע רע, הבטיח שישבית כ"כ החיות הרעות מן הארץ עד שליוצא ולבא יהיה שלום ובטחון מן החיות:

יתן ה' את איביך נגפים, ואחרי הנצחון יהיה לך שלום מן האויבים:

בדרך אחד יצאו אליך, הוא דרך משל, שכמעט לא ימצאו דרך לצאת אליך מרוב יראתם אותך, ואף אם יעצרו כח לצאת בדרך אחד, הנה ינוסו בשבעה דרכים, כי כן דרך הנבהלים לברוח, שמתפזרין לכל צד:

יצו ה' אתך את הברכה, דרך צחות כאילו הברכה עצם קיים, והשם יצוה איתו שיהיה אתך תמיד באסמיך וילוה אותך בכל משלח ידיך:

באסמיך, באוצרותיך, שיהיו מלאים דגן תירוש ויצהר, כדכתיב וימלאו אסמיך שבע (משלי ג' י'), והנה ברכת השבע כבר נאמרה למעלה ברוך טנאך וכו' ונכפל כאן הבטחת מלוי האוצרות נמשך למה שאמר למעלה שינוסו אויביך מפניך, ושמא תאמר אמת שינוסו ואני אנצחם, אבל אע"פי שלא יוכלו לי אפשר שישחיתו תבואות השדה וישרפו האוצרות קודם שינוסו, כי כן מנהג האויבים אם יוכרחו לעזוב עיר אחת ישחיתו הכל טרם צאתם ממנה, לכן הבטיח שלא יהיה כן:

יקימך ה' לו לעם קדוש, כבר כתבנו (ויקרא כ"ו ד') שנוסף על ארבעת סדרי הטובות הנהוגות באומות יש סדר חמישי של ברכות מיוחדות לישראל בלבד, ונוסדו על הברית אשר כרת ה' עמנו להנהיגנו בהנהגה נפלאה מן הטבע, לכן לעומת הסדר החמישי הזה אמר כאן שהשם יקימנו ויעמידנו לעם קדוש ונבדל במעלה מיתר האומות, וזה כשנשמור מצותיו:

וראו, ראיית הלב:

כי שם ה' נקרא עליך, שאתה אהוב לאלהים והוא קרוב אליך, בכל קראך אליו, וכשיראו שהשם ימלא כל משאלותיך ויפעל בקרבך נסים ונפלאות, אז יודו כולם כי שם ה' נקרא עליך, דהיינו שאתה עם קדוש לה', וחז"ל דרשו אלו תפילין, ודבריהם אמת כי התפילין מורים על יתרון ההנהגה הנפלאה הזאת, כמו שכתבנו (שמות י"ג ט'):

והותרך ה' לטובה, עכשיו הודיע שגם מברכות שבד' סדרים הראשונים כשהם חלים על ישראל מתחלפים ברוב טובה מאותן הברכות עצמן כשחלים על שאר העמים, שעל ישראל באין בהפלגה גדולה באורח פלא, ועל זה אמר והותירך ה' לטובה, כלומר יתן לך יתרון בכל מיני טובה:

בפרי בטנך, שיפרו וישרצו מאד שלא כמנהג הארץ, וכן הבהמות ותבואות הארץ ירבו ברבוי מופלג, ומבואר מזה שאין טעם הפסוק הזה כפול במה שאמר למעלה ברוך פרי בטנך וכו', כי שם דבר בד' סדרי הברכות הבאין כפי הטבע, וכאן דבר בהפלגתן ובנפלאות הנעשין בהן שהן מעין הסדר החמישי:

על האדמה, כי אין רבוי הטובות הללו ניכר אלא בהיותנו על אדמת הקדש:

יפתח ה' לך, גם ענין זה כתוב למעלה באמרו ברוך טנאך וכו' יצו ה' אתך את הברכה וכו', שעיקרם ירידת הגשמים בעתם, ונכפל כאן מן הטעם שכתבנו בפסוק שלפני זה:

את אוצרו הטוב, והוא את השמים:

והלוית, עד שתוכל להלוות גוים רבים:

לראש ולא לזנב, משל על הממשלה והעבדות, כי הראש הוא המושל בכל איברי הגוף, והזנב הוא הנמשך והתלוי מאחריו, והנה אמר לראש והוסיף גם ולא לזנב, לומר שיהיה לראש על העמים, ולא לזנב אף לאחד משאר כל העמים שבעולם, כי יתכן שיהיה ראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו:

ולא תסור, נמשך עם כי תשמע, שיבואו עליך כל הברכות האלה כאשר תשמע למצותיו וכאשר לא תסור ימין ושמאל מכל הדברים אשר אנכי מצוך בענין ע"א, שאם תלך אחרי אלהים אחרים לעבדם כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכלל המצות שתעשה:

לשמר לעשות את כל מצותיו, אין הכונה שאם לא יקיים כל המצות מבלי שתחסר מהן אחת, יהיה בכלל אלות הברית, אלא מאמר לשמור לעשות הוא תוספת ביאור אל בקול ה' אלהיך, כלומר שקול ה' הוא לשמור לעשות את כל מצותיו:

כל הקללות האלה, גם הקללות הללו הולכים על אותו הסדר כמו הברכות, והם כוללים ארבעת המשפטים הרעים, שהם רעב, חיה רעה, חרב, ודבר, וממה שפירשו על ענין הברכות תבין שבהפך בקללות:

והשיגוך, אפילו אם תבקש להנצל מהם בתחבולות טבעיות לא יועיל לך, כי על כל פנים ישגוך:

ארור טנאך, הקדים בברכות פרי בטנך ואחר כך טנאך ומשארתך, כי פרי הבטן הוא הטוב והחביב יותר, ובקללה איחר אותו כי העונש יגיע תחלה בנכסיו ואם לא ישיב יענישהו בפרי בטנו, וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמך ובכל משלח ידיך, כי ניצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדול בכבוש הארצות וישיבתם לבטח בין העמים, ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידיך ואח"כ הנגיפה מפניהם, כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה ובו עלו בסוף:

ישלח, אחרי שהביא ארבעת ראשי המשפטים על הסדר, בא להוסיף להם ביאורים כתולדות הנמשכים מן הראשים, והנה רבים חשבו כי הקללות רבות מהברכות ולא אמרו אמת, רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים להפחיד השומעים:

את המארה, מניעת המבוקש בכל דבר שהאדם עושה:

את המהומה, ערבוב וטירוף הדעת עד שתבחר באמצעיים מתנגדים אל התכלית הנרצה:

ואת המגערת, ההפסד וההשחתה, כמו שאמר הנני גוער לכם את הזרע (מלאכי ב' ג') או הוא הפוך, כמו מגרעת, שבמקום תוספת הברכה במעשה ידיו יגרע:

רע מעלליך, והוא אשר עזבתני:

ידבק, תחת אשר צוה את הברכה ללוותך יצו את הדבר להיות דבוק בך תמיד:

עד כלתו אתך מעל האדמה, הטעם שימותו רבים בדבר עד שהנשארים יצטרכו לצאת מן הארץ הנבחרת להמלט על נפשם, ולכן הוסיף מעל האדמה אשר אתה בא שמה, כי רק ממנה יכרתו לא שיאבד זכרם מכל הארץ ח"ו:

בשחפת, שבשרו נשחף ונפוח:

ובקדחת, לשון כי אש קדחה באפי, והוא אש של חולים שהיא חמה מאד:

ובדלקת, חמה יותר מקדחת, ואולי הוא חולי קדחת הפוסק וחוזר, ולפי שנראה כאילו האש נדלק ונכבה נדלק ונכבה נקרא דלקת:

ובחרחר, לשון ועצמי חיה מני חורב (איוב ל ל'), חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים:

ובחרב, מגזרת חורב, וענינו חולי שמייבש את הגוף עד שאין בו ליחה לזון את האיברים

ובשדפון, הוא רזון המכלה את הגוף מעט מעט, עד שידמה לתבואה הנשדפת מרוח קדים:

ובירקון, חולי ידוע, שתשפך המרה, ותתערב עם הדם, ויהפכו פני האדם לירקון, וכל צבע ידמה לו כירוק, והנה כל אלה הם תולדות משפט הדבר:

עד אבדך, עד שתכלה מאליך, אבל לקמן שזכר ביאת האויבים שישמידו ויכלו הכל, אמר עד האבידו אותך, לפי שהיא רעה הבאה לאדם מחוצה לו, ואין כן חולי הגוף הנזכרים כאן:

שמיך אשר על ראשך, ולא השמים כלם, כי על שאר הארצות ירד מטר, כדי שתדע שבחטאך בא זאת לידך, וכן הארץ אשר תחתיך:

את מטר ארצו אבק ועפר, אם ימטיר ה' לך מן השמים, לא ימטיר גשם, כי אם אבק ועפר מגבהי ההרים הרמים, שהם יבשים, ולכן לא אמר ימטר ה' לך, אלא יתן את מטר ארצך, כלומר יהפוך מטר מים למטר של אבק:

ירד עליך, מוסב על אבק ועפר כמו שאמרנו:

עד השמדך, הרבה פעמים נכפל הלשון הזה בתוכחות, ואין ענינו השמדה דוקא כי אם כל אחת מהמכות תשמיד כל העם לגמרי, הנה תספיק אחת מהן, ושוב אין מקום לאחרות, אלא נאמר עד השמדך דרך הפלגה, להורות שהמכה תתמיד זמן רב ותבא בשיעור גדול ותעשה השחתות גדולות והנה שני הפסוקים הנזכרים הם תולדות משפט הרעב:

לזעוה, לאימה וצזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך ויאמרו אוי לנו שלא יבא עלינו כדרך שבא על אלו:

ואין מחריד, אין מבריח בהמות השדה ועוף השמים מאכול הנבלות ההם, ואין מתעסק בקבורתם, כי כל אחד ינוס רק להצלת נפשו:

יככה ה', החולאים שזכר למעלה הם מכות בפני עצמם, ועונשים שאינם תלויים בדבר שחוצה להם, אבל כאן יזכיר החולאים הנמשכים מן האויבים שיבואו בארצם, כי ידוע שיש חולאים המתדבקים מאדם לאדם ע"י נגיעה, וכן הם השחין והעפולים והגרב שזכר כאן, והאויבים יביאום להם:

ובעפולים, ונקרא ובטחורים, והם היוצאים במקום הנסתר:

בגרב, שחין לח:

ובחרס, שחין יבש כחרס:

בשגעון, טרוף הדעת ובלבול המחשבה, שהרעיונות והסעיפים יוצאים מן המנהג וחקי הנפש:

ובעורון, על כח המשכיל בנפש, שיהיה עור מהשיג שום דבר ולציירו על דרך האמת כמו שהוא חוץ לנפש:

ובתמהון לבב, מענין ויתמהו האנשים (בראשית מ"ג ל"ב), היו כמשתוממים, מבלי עצה, ואם יסמך אל הלב, יורה על התכונה בנפש להיות תמיד כמשומם, לא ידע מה לעשות, והיא רעה גדולה:

והיית ממשש בצהרים, מרוב הצער והדאגה לא תראה אור אפילו בצהרים:

העור באפילה, יש עור שיקבל מעט נוגה בעת זרוח השמש בגבורותיו, ולכן אמר באפילה, וידוע שהאפילה היא יותר קשה מן החושך, כי האור לא יועיל לה, כמו שכתבנו (שמות י' כ"א):

ולא תצליח את דרכיך, תצליח פועל יוצא, והטעם לא תערוך את מעשיך שיוכלו להצליח, וזה עונש נמשך מן השגעון והעורון שזכר למעלה:

עשוק וגזול, מאויב ואין מושיע, ועתה החל לפרש איך יהיה עשוק, ואחר הפרטים חזר ואמר והיית רק עשוק ורצוץ:

ישגלנה, ונקרא ישכבנה, אתה תארס אשה לראות חיים נעימים עמה, ואיש אחר יקחנה לשגל ולפלגש, היום ישגלנה ומחר יהדפנה:

ולא תאכל ממנו, כי יאכלוהו האויבים, והנה הפסוק הזה, וכן בסמוך פרי אדמתך וכל יגיעך וכו' אינו בא להודיע שיהיה רעב בארץ מפני גזל ועושק הדברים האלה, כי על הרעב ידבר אח"כ (פסוק נ"א ונ"ג), אבל יספר כל הדברים המסבבים עגמת נפש לרואה אותם שבעבורם זכר למעלה תמהון הלב, כי כונת הכתובים האלה על ענשי הנפש המביאים שברון רוח יגון ואנחה ולזה אמר בכולם לעיניך, לפניך, ועיניך רואות, ולכן חתם והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה:

ועיניך ראות, אותם הולכים בשבי:

וכלות אליהם, מצפות אליהם שישובו וחינם שבים, כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון עינים, כי עיני המצפה תמיד על הדבר המקווה ממנו, ואם יאריכו הימים והתקוה לא תבוא, כאילו העינים כלות אליה:

ואין לאל ידך, נעתק הלמ"ד ממלת ידך ובא אל אל, שהראוי אין אל והוא כח לידך, וכן יש לאל ידי לעשות עמכם רע (בראשית ל"א כ"ט):

ורצוץ, בעל כרחך תסבול חמס ועול כי אין לאל ידך ואין מושיע, והנה מאמר והיית רק עשוק, הוא כלל שאחר הפרט:

ממראה עיניך, שכל מקום שעיניך פונים לא יראו כ"א חמס ועול צרות ובהלות, הרוג וטבוח שבי וספוק על ירכים:

על הברכים ועל השקים, כי בהיות השחין שם קשה לסור:

ועבדתם שם אלהים אחרים, זוהי הגדולה שבקללות, שיהיו נדחים מעל ה' כמו שכתבנו (לעיל ד' כ"ח):

לשמה, כל הרואה אותך ישום עליך:

למשל, כשתבוא מכה רעה על אדם יאמרו זו דומה למכת פלוני:

ולשנינה, מגזרת ושננתם, שידברו בך דברי חדודים ושנונים:

תוציא השדה, תי"ו של תוציא לנמצא, ומלת השדה חסר למ"ד, וענינו אף אם אתה תוציא אל השדה זרע רב ותעמול הרבה בעבודת האדמה, הנה יתום לריק כחך ורק מעט תאסוף:

יחסלנו, יכלנו, ועל שם כך נקרא חסיל שמכלה הכל:

תטע ועבדת, כי מלבד הנטיעה צריכין הכרמים עבודה רבה:

לא תשתה, בשעת הבציר:

ולא תאגר, תקבוץ, ולפי שיש יינות שאינם טובים לשתות מיד בעת הבציר, אבל אוספים אותם לשנה האחרות, לכן הוסיף ולא תאגור:

זיתים יהיו לך, במקום שאין זיתים אין זו קללה אם לא יהיה להם שמן, כי לא כל הפירות גדלים בכל הארצות, לכן אמר שיהיו אילני זית לרוב בכל גבולי א"י ועכ"ז לא יהיה להם שמן, וכן בנים ובנות תוליד:

ושמן לא תסוך, כמו ובשמן, וכך היה המנהג בימים ההם לסוך בשרם בשמן:

כי ישל, כמו ונשל גוים, וכן ימל קצירו מי ונמלתם, וכן אחריתו כנחש ישך (משלי כ"ג ל"ב), מן נשך הנחש:

יירש הצלצל, מלת יירש איננו מלשון ירושה שאם כן היה לו לכתוב יירש בחיר"יק, ולא לשון גירושין, כי מלבד שאין טעם בגירוש העצים והפירות, היה לו לכתוב יוריש, אלא ענינו לשון עניות, כי הצלצל יעשם רש ועני מן הפירות ויכלם, וצלצל הוא מין ארבה המכלה הפירות, ונקרא כן מפני שמשמיע קולו מלשון צלצלי שמע:

הגר אשר בקרבך יעלה עליך, אין הטעם שיתגדל ויתרומם הגר יותר ממה שהיה, כי בהיות כל ישראל חוטאים במה יזכה הגר לגדולה זו, וכונת הכתוב אינו להבטיח טובות לגר, אלא ענינו שכל כך תרד ממצבך ותהיה עני ואביון עד שתהיה יותר שפל מן הגר, וידמה כאילו הגר עלה משפלותו אל מעלה יותר נכבדת:

מעלה מעלה, תואר הפועל, וכן מטה מטה:

הוא ילוך, הפך והלוית גוים רבים האמור בברכות:

הוא יהיה לראש, כטעם עבד לוה לאיש מלוה:

ורדפוך, גם אחרי היותך בגלות:

לאות ולמופת, לאות על מריכם ופשעכם הקשה, ולמופת לאחרים שיראו ויקחו מוסר:

ובזרעך, השם שופט צדק ולא יעניש הבנים בעון האבות, אמנם הוסיף כאן ובזרעך להודיע כי אחרי שיבוא המכות האלה בדרך פלא לייסרם על חטאותם, הנה יתמידו העונשים לזרעם אחריהם בדרך טבע, ומאחר שהבנים אינם ראויים להנצל מהם ע"י נס, בהכרח ישארו גם הם באותו מצב שהיו בו אבותם, וכבר ביארנו הענין העמוק הזה (ויקרא כ"ו ל"ט):

עד עילם, זמן רב, וכן ועבדו לעולם:

תחת אשר לא עבדת, מחובר למטה, תחת אשר לא עבדת וכו' ועבדת, כי כל המבטל העבודה האלהית מעושר סופו לבטלה מעוני:

מרב כל, אשר תתאוה, או כל צורך:

אשר ישלחנו ה' בך, בפועל, והוא לשון גרוי, כמו ושן בהמות אשלח בם (לקמן ל"ב כ"ד), והעונש הזה הוא תולדת משפט חיה רעה:

על ברזל, משל אל השעבוד הקשה והלחיצה בפרך:

כאשר ידאה, יעוף, וכן וידא על כנפי רוח, וזכר שאע"פ שמקום מושבם במרוזקים, יבואו במהירות רב ובפתע פתאום כאשר ידאה הנשר:

אשר לא תשמע לשנו, לא תכיר לשונו, וכן תשמע חלום לפתור אותו:

עז פנים, שפניו שומרים את תמונתם ולא ישתנו לא מן הבושת ולא מן החמלה והחנינה, וכבר הודעתיך (בראשית מ"ט ז') שתואר עז בפת"ח נופל על הכח השוקד זמן רב על מצבו ואינו פוסק במהרה, ואף כאן זדון לבם ואכזריותם אינו פוסק עד שימלאו תאותם, ולא ישיבו אחור ימינם מבלע אם יפגשו זקן בחוצות או נער קטון, שראוי יותר לחמול עליהם בעבור חולשתם:

אשר לא ישאיר לך, הכונה בכפל הזה לבאר איך יכלו וישמידו כל מיני המאכל, כי לא לבד שיאכלו כדי שבעם והשאר יהיה לך, אלא אף מה שלא יאכלו, ישרפו באש או יאבדו בדרך אחר כמנהג האויבים בזמן המלחמה, ולא ישאירו לך כלום:

והצר, מענין מצור:

עד רדת, עד אשר ירדו מגבהם חומותיך הגבוהות והבצורות:

והצר לך, אף ששניהם משורש אחד יתכן שהראשון על ביאת הערים במצור, והשני על הצרות הרבות המסובבות מן המצור, וכן זכר אח"כ במצור ובמצוק, שהוא על שני הכונות הללו:

אשר נתן, זמן מורכב, יהיה עבר בעתיד, כי עתה עדיין לא נתן, אבל בעת המצור כבר יהיו נתונים:

ואכלת פרי בטנך, זו רעב של כליה, כי ג' מיני רעב הם, כמו שזכרום חז"ל באבות, א' רעב של בצורת, אם לא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ועליה אמר לעיל והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וכו', ב' רעב של מהומה, דהיינו מלבד הבצורת גם יבואו מחנות האויבים ויסגרו הדרכים אין יוצא ואין בא ועי"כ א"א להביא התבואות ממדינות אחרות, ועליה אמר פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם וכו', ג' רעב של כליה שבאים במצור ובמצוק ואז הם נפוחי רעב עד שאוכלים בשר בנים ובנות, כמי שזכר כאן:

הרך בך והעגג, אפילו הרחמני ורך הלבב אשר לא יוכל לסבול שום צער ומכאוב, והענוג שהרגיל את עצמו בתענוגי בני אדם, ושני תוארים הללו קרובים בענין, ובאו שניהם להגדיל ההפלגה, אף הרך והענוג לא ירחם על בניו ולא יקוץ מלאכול את בשרם וה"א הרך עם בי"ת שאחריו ענינו היותר רך והיותר ענוג [Superla%ivo], כמו היפה בנשים:

תרע עינו באחיו, נוסף על האכזריות הגדולה להרוג את בניו כדי לאכול את בשרם, אשר כל שומעה תצילנה אזניו, הזכיר הכתוב אכזריות אחרת כמעט גדולה ממנה, והיא שימאן לתת לאחיו וליתר בניו מבשר הנהרג, והטעם משום רעות עין, כדרך הכתוב ורעה עינך באחיך האביון (לעיל ט"ו ט'), ואע"פי שהם שאר בשרו ויוצאי חלציו לא יחמול עליהם, כי ירצה שימותו כולם ברעב כדי לאכול גם את בשרם, וזו באמת תכלית האכזריות, ולא תהיה כזאת בלב האדם אם לא שישתגע מכובד הצרות שיאכילו דעתו ושכלו עד שידמה לחית השדה:

מבלי השאיר לו, האויב:

כל, מאומה מכל:

אשר לא נסתה, דרך הפלגה:

תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה, הגדולים מתת להם, וגם בשליתה ובבניה אשר תלד תרע עינה, כי מחוסר כל תאכלם בסתר, כדי שלא יוודע ולא תצטרך לתת מבשרם לאיש חיקה ולבנה ולבתה, כן הוא לפי הנחת הטעם:

ליראה, למ"ד התכלית, כלומר אם לא תשמור לעשות את מצותיו כדי להגיע על ידם אל מעלת היראה:

והפלא, שיהיו מופלאות ומובדלות משארמכות:

ואת מכות זרעך, פירשנוהו (לעיל פסוק מ"ו):

ונאמנות, שלא יסורו, וכן ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה כ"ב כ"ג):

וחלים רעים הם החלאים אשר יקרו במצור מחמת הפחד והצרות והרעב:

כל מדוי מצרים, הזכיר מכות מצרים לפי שבהם נכללו ארבעת משפטי ה' הרעים, כדרך שאמר בברכות כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות ט"ו כ"ו) ופירשנוהו שם:

אשר לא כתוב, לשון זכר על החלי לפי שהוא בראש המאמר:

יעלם, יעלה אותם עליך:

כאשר שש וכו' כן ישיש, כי גם הרעות הגדולות האלה הם לתכלית טוב ואושר אמיתי, ויבואו בהשגחתו ית' לייסר האומה כאשר ייסר איש את בנו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ואע"פי שיחטא ישראל חטאות גדולות, לא ישליכם ה' מעל פניו, אלא יביאם במשפט על רשעם עד שישובו בתשובה, והעיקר כי החטא הוא רע בעצם אבל העונש הבא אחריו היא חנינה גדולה מאת המטיב ית' להסיר כתמי החטא מעל החוטא ולזכותו באחריתו, ולכן ישיש ה' להעניש החוטא:

ונסחתם, לשון עקירה, וכן בית גאים יסח ה' (משלי ט"ו כ"ה):

והפיצך ה', לפי שיש נחמה לשבויים בהתחברם זה עם זה לבכות ולדבר על צרתם, אמר שלא יהיה כן בגלותם, כי יפיץ ה' אותם בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ:

לא תרגיע, לא תמצא מנוחה ומרגוע מצרות נפשך, והנה אין ספק שזה עונש גדול כחביריו שבענין, אבל מתוכו למדנו דבר נחמה, והוא שלא יעזבם ה' לנצח, עד שימצאו מנוח בין הגוים אשר יבואו שם ויבחרו לשבת עמהם לעולם ויתיאשו מן הגאולה, אלא תמיד יהיו אצלם כגרים וכעבדים, ואף אם קצתם ימירו דתם ויעבדו לאלילי העמים עץ ואבן, האומה בכללה לא תחדל מהיות עם ה' וצאן מרעיתו, והוא ית' לא ירצה שיצא הצאן הזה מעדרו לעולם, כמאמר הנביא והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכו' לשרת עץ ואבן חי אני נאום ה' וכו' (יחזקאל כ' ל"ב), וכל אותה פרשה:

לב רגז, לב חרד, כמו שאול מתחת רגזה לך (ישעיה י"ד י"ט):

וכליון עינים, מצפה לישועה ולא תבוא:

ודאבון נפש, הוא הצער הקבוע ודבוק בנפש, ואינו כצער שהוא על זמן מה ועובר מעט מעט, אלא שהוא יגדל וירבה תמיד:

תלאים, בא"לף תחת ה"א השורש, והטעם כדבר התלוי באויד שאין לסמוך עליו, וכל ספק קרוי תלוי, והוסיף להפליג באמרו מנגד, שיהיה כדבר התלוי רחוק ממנו, מול עיניו, והוא רואה אותו, מושיע את ידו אליו ולא ידע אם ישיגו, וזהו ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך:

מי יתן ערב, בתלמוד דרשו ערב של אמש, וכן בוקר של שחרית העבר, אולם כפי הפשט בזמן העתיד ידבר, כי כן דרך העומדים בצרה שיקוצו בזמן ההוה, ויתאוו על העתיד אולי ישתנה מצבם הרע, וכפל הלשון בבוקר ובערב לומר שלריק יתאוו בבוקר אל הערב, שהרי בבוא הערב ישובו לכסוף אל הבוקר:

מצרים, כמו מצרימה, והטעם כי שם הייתם עבדים ומלאים בוז וקלון, והשם פדה אתכם משם בעבור תשמרו חקיו, ועתה שמריתם את פיו יהיה ענשכם שתשובו שמה, ומרוב היגון והצרות תבקשו למכור עצמיכם לעבדים תחת אדוניכם הראשונים, וכדי בזיון זה להם, כי יתעללו בכם המצרים לאמר, גם עליכם עברה כוס חמת ה':

באניות, בספינות בשביה:

בדרך אשר אמרתי, ואע"פי שצויתי אתכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, מאחר שעברתם על שאר מצותי, אני אעשה שתעברו גם על המצוה הזאת:

והתמכרתם, תחפצו למכור עצמיכם ותבקשו מפה ומפה מי שיקנה אתכם, כדי שאדוניכם יתנו לכם אוכל להשיב נפש:

ואין קנה, אבל לא תמצאו שום מצרי שיקנה אתכם, כי ייראו מהשתעבד בכם פן מרה תהיה עליהם באחרונה, וכל זה כדי שתמותו ברעב, והנה גם זו קללה עצומה, אבל ממה שאמר ואין קונה למדנו נחמה, כי היא נסבה מאת ה שלא ימכרו בני ישראל ממכרת עבד בין אויביהם, כדי שיעשו מהם סחורה ויוקבע להם העבדות העולמי, אלא ישארו ביד אדוני הארץ ההיא ויהיו תחת המלכים אבל לא עבדים ליתר העם, והטעם כי גם בזמן הגלות יהיו בני ישראל עבדי ה', ולא עבדים לאחרים, כענין שכתוב כי לי בני ישראל עבדים וכו' לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כ"ה):

אלה דברי הברית, הברית הראשונה נזכרת בפ' בחקותי, וכוללת גם היא גלות ישראל וחרבן ארצם ושוממות מקדשיהם אך עיקר הכונה שם על חרבן בית ראשון שלזה זכר שמטות הארץ והרצאותיה, ובברית השניה הזאת הוסיף ביאור רב ממה שיקרה להם בחרבן בית שני, דברים שלא באו בפירוש שם, ולכן אמר מלבד הברית וכו', ואחר שצוהו השם לכרות אתם שנית את הברית הזאת בארץ מואב, לפי שהברית ההיא היתה בשנה השנית לצאתם מא"מ, וכבר עברו עליה מ' שנה ומת כל הדור ההוא מבן כ' ומעלה, ועתה שיכנסו לארץ ראוי לשנות להם דברי הברית כדי שידעו מה שנגזר עליהם אם לא ינצרו מצות ה':

אשר כרת אתם בחרב, שכתוב שם בהר סיני ביד משה, וסיני הוא חורב: