וילך משה, כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר אתם נצבים היום וכו' לעברך בברית וכו', ואחרי עברם בברית ילכו מפניו, ואמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו:

בן מאה ועשרים שנה, זקן ושבע ימים ואין לכם להתעצב על מיתתי באשר היא סוף כל האדם:

לא אוכל עוד לצאת ולבוא, אין זה סותר למה שיאמר לקמן לא כהתה עינו ולא נס ליחה, כי הכונה שם שהיה בריא משתמש בכל חושיו ובכחות נפשו בשלמות, ואולי שעם כל זה הרגיש בעצמו שאין לו עוד מדת הגבורה והכח לשאת את משא העם טרחם וריבם, ולצאת ולבא לפניהם למלחמה, ומנהיג האומה הזאת ושר צבא מלחמת ה' לא די לו שיהיה בריא משתמש בחושיו ובכחות נפשו כראוי, כי אם צריך שיהיה גבור חיל, ורב פעלים, שוקד להשגיח בעניני האומה ולדעת צרכיה ולפקוד עליה מן הבוקר עד הערב, וגם בלילה לא ישכב לבו, כי יצטרך למחשבות רבות ועצות עמוקות ליישר הנהגותיה בעתות השלום, אף כי בצאתה על אויביה, לא ייעף ולא ייגע מרוב ענין ועבודה קשה, ואין בזה תפארת לזקן, וכבר אמר החכם תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבם (משלי כ' כ"ט), וגדולה מזו אחז"ל לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה, כונתם לומר לא שנעלמו ממנו דרכי התורה והחכמה ופירושיה האמתיים, אלא שנתמעט בו הכח למסור את חכמתו לאחרים, ולהפיץ את מעיינות התורה לחוץ, ולזה דקדקו לומר מסורות ומעיינות החכמה, כי להורות לאחרים וללמדם חכמה צריך שקידה רבה והשתדלות דברים ומשא ומתן, ואין זה בכח ותולדות הזקן:

וה' אמר אלי, ואף אם הייתי יכול לצאת ולבא, הנה ה' גזר עלי שלא אעבור את הירדן, ואפשר עוד לפרש הכתוב בענין אחר, שיהיה לא אוכל עוד כמו לא תוכל לאכול בשעריך, ופירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפניכם ולהנהיג אתכם, לפי שהשם אמר אלי לא תעבור וכו':

ה' אלהיך הוא עבר לפניך, אין הנצחון תלוי בי, כי השם ישמיד את הגוים האלה מלפניך, ואם תאמרו שעם כל זה צריכים אתם למנהיג שיעבור לפניכם ואחריו תלכו, הנה יהושע הוא עובר לפניך, וגם בידו יעשה השם נפלאות, כי אני לא מניתיו מדעתי, אלא על פי השם, וזהו כאשר דבר ה':

ועשה ה' להם, על ידי יהושע, כאשר עשה על ידי לסיחון ולעוג:

ועשיתם להם ככל המצוה, לשבור מצבותם, ולקרוא להם תחלה לשלום, ושלא להחיות כל נשמה, וכל שאר המצות שנזכרו בענינם:

לא ירפך, לא ירף ממך, ולא יתן לך רפיון לבלתי היות בעזרתך:

כי אתה תבוא את העם הזה, כמו עם העם הזה:

ויכתב משה את התורה הזאת, אינו דומה למה שאמר בסמוך תקרא את התורה הזאת, כי שם הכונה על ס' הדברים בלבד כדעת רבותינו, אבל כאן מדבר על כל התורה כלה מתחלת ס' בראשית עד לעיני כל ישראל, זולתי פרשת ויאמר ה' אל משה וגו' (לקמן פסוק י"ד) שעדיין לא נאמרה לו וזולתי שירת האזינו שלא היה בדעתו של משה לכתוב אותה בתורה, ואח"כ בא לו הצווי הן קרבו ימיך וכו' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו', אז כתב משה הצווי ההוא וגם השירה בספר התורה, שנאמר ויכתוב משה את השירה הזאת וכו' (לקמן פסוק כ"ב), ובעבור התוספת הזאת הוצרך הכתוב לחזור ולומר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם (שם פסוק כ"ד), ומליצת עד תומם לכלול גם הצווי האחרון הזה וגם השירה הבאה אחריו:

ויתנה אל הכהנים בני לוי, שהם מורי התורה וראשי הקבלה:

ואל כל זקני ישראל, לפי שגם הם קבלו פירוש הבעל פה:

מקץ שבע שנים, בשנה ראשונה של שמיטה, שהיא השנה השמינית, ולמה קורא אותה שנת השמיטה, שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:

בחג הסכות, שאז כל התבואות נאספות ואין לב הבעלים עליהם, ויכלו להתבונן היטב בדברי התורה:

תקרא, הצווי הזה מוסב אל הכהנים הלוים ואל זקני ישראל, שעליהם כתוב ויצו משה אותם, ואמר תקרא בלשון יחיד להודיענו שהקורא יהיה אחד, וכל העם שומעים כמו שאמר נגד כל ישראל, והקורא הזה ראוי שיהיה הגדול שבעם, כמו שארז"ל שהמלך היה קורא על בימה של עץ שהיו עושים בעזרה:

את התורה הזאת, ספר אלה הדברים לפי שרוב גופי תורה תלוים בו, ומצינו ראיה לזה ממה שכתוב ביאשיהו ויעל המלך בית ה' וגו' ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית (מלכים ב' כ"ג), וספר הברית הוא ספר אלה הדברים הזה שבו דברי הברית:

נגד כל ישראל, כלל, ובפסוק הסמוך יפרט:

באזניהם, כל קריאה היא באזני השומעים, אבל טעמו שיקרא באופן שיבינו כלם את הנרצה בה:

הקהל את העם, כבר היו נאספים כלם בירושלים לחוג את חג הסכות, וצוה להקהילם בעזרה:

למען ישמעו ולמען ילמדו, האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה':

ובניהם אשר לא ידעו, הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו, אמנם רבותינו ז"ל אמרו האנשים ללמוד, והנשים לשמוע, והטף למה בא? ליתן שכר למביאיהם, יראה מדבריהם שפירשו הכתוב הזה באופן אחר, ומה שאחר ובניהם אשר לא ידעו אינו הטף שזכר למעלה, אלא הבנים והדורות הבאים אחריהם שישמעו מפי אבותם ויבואו ליראה כל הימים, והנה המצוה הזאת פעם אחת בכל שבע שנים, וכתב הרדי"א כי בכל שנה ושנה היה הכ"ג או הנביא או השופט קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ס' בראשית ושמות ויקרא ובמדבר בששה שנים, ובשנה השביעית היה המלך קורא ס' הדברים ומסיים התורה, ומכאן נשאר המנהג בימינו שביום חג העצרת האחרון אנו משלימין את התורה, וקוראין אותו יום שמחת תורה:

ואצונו, כמו שנאמר להלן ויצו את יהושע:

ויעמד עמוד הענן פתח האהל, ידוע שלא היה למשה הדיבור כן, כי הכתוב אומר ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים (שמות כ"ה כ"ב), אבל היה זה לסבת היות שם יהושע שלא הגיע למדריגת אדון הנביאים בענין קבול הנבואה, וכן מצינו כשצוה ה"ית אל משה אהרן ומרים צאו שלשתכם נאמר וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר י"ב ה'), וכל זה מורה על הבדל המעלה במדריגות הנבואה:

וזנה, הונח על האשה הבוגדת בבעלה ונותנת את אהבתה לבלתי ראוי, והושאל על העוזב את השם ועובד האלילים:

אלהי נכר הארץ, אין נכר תואר לאלהי, כי אין הסמוך תואר לנסמך, אבל יחסר המתואר, כאילו אמר אחרי אלהי עם נכר, שהוא עם הארץ, ולשון נכר מתורגם [barbaro] שגם הוא הנחתו הראשונה על אדם נכרי, והושאל על איש רע המזג ובעל המדות המגונות:

בקרבו, שב על נכר, בקרב העם הנכר:

והסתרתי פני מהם, אסתיר השגחתי מהם ולא אעשה למענם אותות ומופתים שעל ידם יוודע לעין כל כי אני ה' אלהיהם, והוא הפך מה שנאמר בברכות והתהלכתי בתוככם, אבל כשיחטאו לא יהיו עיני ולבי עוד אליהם, אלא אעזוב אותם למקרי העולם:

והיה לאכל, לכל מבקשי נפשם, כי כן משפט העם הזה, כאשר יסלק השם ממנו השגחתו הפרטית, ויעלים ממנו עין חמלתו, מיד והיה לאכול, כי צריו רבים:

ואמר ביום ההוא הלא על כי, איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם, ושכל צרותם באו להם בעבור העבירות שבידם:

אין אלהי בקרבי, איננו פועל נפלאות בקרבי כמו בשנים קדמוניות, והוא כדרך כי אתה ה' בקרב העם הזה (במדבר י"ד י"ד):

ואנכי הסתר אסתיר, אע"פי שהכירו את חטאם, לא אחוש להם ולא אגאלם בחרטה לבדה, כי רעה גדולה עשו בלכתם אחרי אלהים אחרים, עד אשר ישיבו אלי בתשובה גמורה:

ועתה כתבו לכם, אין הכונה שמשה ויהושע שניהם יכתבו אותה על ספר תורת האלהים, אלא ענינו שיעשו מהשירה הזאת טופסים רבים לתת אותם לכל אדם כדי שכל איש ואשה ידענה וישגרנה בפיו, וכן מצינו אח"כ שמשה לבדו כתב אותה בספר התורה:

את השירה הזאת, השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו, וקראה שירה כי ישראל ישוררו אותה תמיד בשיר וזמרה, וכן נכתבה על מקצב שירי, בהצמדת הדלתות, עם ההפסק במקומות הנעימה:

ולמדה, שיבאר להם הטעמים הקשים שבה:

שימה בפיהם, שתהיה השירה שגורה בפיהם:

לעד בבני ישראל, כמו שאמר להלן וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי השירה תעיד בישראל שכך הגדתי להם מראש וכך התריתי בם על כל המוצאות אותם:

כי אביאנו, תחלה זכר הטובות שיתקיימו בהם, הביאה אל הארץ, ורבוי מופלג בכל מיני טובות כאמרו ואכל ושבע ודשן, ואח"כ זכר הרעות, כי מרוב הטובה יבעט ויכשל, כדרך וישמן ישורון ויבעט:

ונאצוני, יכעיסוני:

רעות רבות וצרות, ולא זכר כאן הגאולה העתידה הנרמזת בסוף השירה לפי שלא יפול ענין העדות על הגאולה, כי אם על הצרות תעיד השירה שיהיו במשפט ובצדק:

לפניו, כעד העומד תמיד לנגדו ומעיד בו:

כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום, אם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל, לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר גלוי לפני שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה, אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה יגיד להם כל הקורות אותם, כענין שנאמר מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבא שמעתיך (ישעיה מ"ח ד'), והכלל כי הידיעה האלהית בעתיד לא תבטל הבחירה החפשית, כי לא תכריח את רצון האדם כלל, אבל אילו הודיע הקב"ה את ישראל את הידוע לו בעתיד, כבר היתה בחירתם בטילה, כי דבר אלהים לא ישוב ריקם, והיה מכריע ומכריח את רצונם לעשות כאשר דבר ה', לכך לא התרה בהם כי אם מתוך מעשיהם הנודעים גם להם, וזהו אשר הוא עושה היום:

ויכתב משה, שכתב גם את השירה בספר התורה אשר נתן לכהנים כדרך שפירשתי לעיל פסוק ט"ז:

ויצו את יהושע, מוסב למעלה כלפי שכינה, כלומר שהשם צוה את יהושע חזק ואמץ, והבטיחו להיות עמו, שהרי על כן אמר למשה קרא את יהושע:

ויהי ככלות משה וגו' עד תמם, שכתב גם השירה בספר התורה וגם הצווי על כתיבתה, וגם הכתוב הזה עצמו ויהי ככלות משה וכו', וגם הדבור האחרון עלה אל הר העברים וגו' (לקמן ל"ב מ"ט), ופרשת וזאת הברכה וסיפור מיתתו, ובדרך כלל כל מה שיש לפנינו היום מבראשית עד לעיני כל ישראל, הכל כתב משה קודם מותו שעל זה יורה מליצת עד תומם, ואע"פי שיש בין הדברים האלה גם מה שקרה אחר הכתיבה כגון נתינת ספר התורה ללוים, וגם סיפור מיתתו וקבורתו, עכ"ז כתב משה את הדברים האלה קודם הוייתן כפי מה שאמר לו הק"בה לכתוב (עיין בהקדמת הרמב"מן על התורה), והטעם כדי שיהיה ספר התורה מושלם כשנתן אותו ללוים, ולא יגעו בו עוד כלל לא להוסיף ולא לגרוע:

את הלוים נשאי ארון, ולא הזכיר הכהנים כמו שזכרם למעלה, כי שם צוה על לימוד התורה וכאן על שמירתה:

מצד ארון ברית ה', נחלקו בו חכמי ישראל, יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון:

הן בעודני, לא מכח ק"ו זה היה יודע מרע"ה שישחיתו אחרי מותו, כדרך בן אדם שיתבונן במה שעבר ויגיד באומד שכלו מה שעתיד להיות, שהרי אדון הנביאים היה יודע זאת בדרך נבואה, כי השם אמר לו ואכל ושבע ודשן ופנה וכו', אולם רצה להראות עצמו כאילו מאומד דעתו אמר להם כן, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר, מאחר שהקב"ה מגיד שיהיה זה בלי ספק, הרי אנו מוכרחים במעשינו:

כל זקני שבטיכם ושטריכם, והם יקהילו אלי כל העדה, כי בפני כולם אמר השירה, שנאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל:

כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון, שעורו כי ידעתי עתה כי השחת תשחיתון אחרי מותי:

כי תעשו, כאשר תעשו: