האזינו, מגזירת אזן, ודרך הכתובים להעיד בדברים שהם עומדים וקיימים, וכן שמעו הרים (מיכה ו' ב'), גם אבן יהושע, ושם כתוב כי היא שמעה, והענין שהשמים והארץ יעידו לישראל שכך אמר להם משה קודם מותו, וכך התרה בהם, וכה יארע להם אם יחטאו לה', ובספרי אמרו שהעיד בהם את השמים ואת הארץ שלא שנו את מדתם, מעתה בריאה עד עולם שומרים את פקודתם, ושמחים לעשות רצון קונם, שמא גלגל חמה אינו עולה מן המזרח, שמא זרעתם חטים והארץ הצמיחה שעורים, או שמא פרה אינה דשה, וחמור אינו טוען והולך, ומה אלו שאם זכו אין מקבלים שכר ואם חוטאין אין מקבלים פורענות לא שנו מידתן, אתם עאכ"ו:

יערוף כמטר לקחי, התפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר היורדים על הארץ להולידה ולהצמיחה, כן יכנסו דבריו בלב שומעיהם, ולא ישובו ריקם, כי אם יעשו פרי, והנה זכר בכתוב הזה מטר וטל, שעירים ורביבים, ואינו כפל ענין במלות שונות כמו שחשבו המפרשים, אבל כלו מן הקצה אל הקצה, וכמו שכל דברי השירה הם תוכחות ולבסוף דברי נחמה, כן בתחלת דבריו אמר, יהיה דבורי כגשם שוטף היורד בזעף להפחיד החוטאים, או כגשמי נדבות היורדות בנחת לטובת הצדיקים, וכן יערף הוא לשון זעף ותזל הוא הפכו, וכן המטר והטל, השעירים החזקים מלשון סערה משחיתים התבואות, והרביבים הדקים שהם טיפי מטר מרוים את הארץ, ואצל שעירים אמר דשא שכולל כל מיני צמחים גם האילנות, כי הסער מכלה הכל, ואצל הרביבים זכר העשב שהם העלים הקטנים שעליהם יטיפו רסיסי לילה להגדילם, והכונה בכל זה לומר, האלות והענשים שאודיע להם, כגון וירא ה' וינאץ וכו', אספה עלימו רעות וכו', הדומים לסער ולמטר, יכילו על החוטאים אימתה ופחד, והטובות שאבטיח להם כגון כי ידין ה' עמו, הדומים לטל ורביבים, יוסיפו אומץ בלבב הצדיקים לסבול כובד הגלות והצרות וליחל לתשועת ה':

לקחי, ענינו המדע, מה שראוי לאדם שיקחנו אל לבו:

כי שם ה' אקרא, כאשר אקרא את שם ה' ואזכיר דרכי משפטו וצדקתו והוא מה שיאמר בסמוך הצור תמים פעלו וכו', אז גם אתם תנו כבוד לה' אלהיכם, ותבינו כי גדול ה' ומהולל מאד ע"י משפטיו אשר יעשה בעולם, כדרך נודע ה' משפט עשה:

הצור, שהוא עומד תמיד, משגב ומנוס נאמן לחוסים בו, וכן צור לבבי, צורי ומשגבי, ורבים ככה:

תמים פעלו, בלי עודף ובלי מחסור, אין בפעולותיו, שהם הנבראים כלם, דבר לבטלה שיהיה למותר, כי אם כלם לתועלת ותכלית טוב נרצה מאת ה' יתעלה, אף לא חסר בפעולותיו דבר מכל מה שתגזור החכמה העליונה שיהיה ראוי, או טוב ומועיל ומביא אל התכלית הנרצה:

כי כל דרכיו משפט, כל דרכי השם הם דרכי משפט, נגזרים בחכמה עליונה, ונשקלים בפלס האמת ומשפט צדק, ולפי שעתיד להזכיר בשירה שינוי עתים לטוב ולרע, הקדים לומר שאין השינוי הזה אלא מצד המקבלים, אבל עצתו ית' לא תשתנה, כי היא תמיד על פי דרכי החכמה, וכל קורות ישראל מעת היו לגוי אחד בארץ עד היום האחרון, סמוכים זו לזו באמת ובאמונה כפי ארחות חכמת ה' המנהגת הכל מראש ועד סוף, ואף אם בימי הזעם ידמה לחלושי השכל כאילו אין השם רואה, וירבה העושק והרשע במדינות כאילו אין למעלה שופט עליהם, אל נתמה על החפץ, כי גבוה מעל גבוה שומר, ועוד יבא יום משפט לשפוט תבל וצאצאיה, ואז יכירו כל באי עולם, כי השם צדיק וישר ושופט צדק:

אל אמונה, שיש לסמוך ולבטוח עליו:

ואין עול, בדרכיו, אין הק"בה מקפח שכר כל בריה:

צדיק, הפך העול, ההולך בדרכי הצדק לעשות לזולתו כראוי לו, יקרא צדיק:

וישר, הדרך היותר קצר הוא הדרך הישר, והוא הפך המעוקם והעקש, וכן דרכי החכמה יקראו ישרים, שהם מוליכים אל התכלית הנאות בדרך היותר קצר, וההולך בדרכים ישרים נקרא ישר, וכן אמרו בספרי צדיק וישר הוא, שהוא מתנהג בישרות עם כל באי עולם:

שחת לו לא בניו מומם, כפי פסוק הטעמים שמלת בניו מחוברת עם מומם, כך שיעור הכתוב:

שחת לו? דרך שאלה, וכי לו שחת מום של בניו? לא! אין הדבר כן, כי אם את בניו בעצמם שחת מומם, ויהיה שחת מושך עצמו ואחר עמו וכן מומם, כאילו אמר שחת מומם לו? לא, בניו שחת מומם, והטעם כמו אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל"ה ו'), כל חטאת בני האדם וכל מרים לא יטילו מום בפועל השם, כי הוא תמים, אבל משחתם בהם מום בם:

דור עקש, עקום ומעוקל, כמו ואת הישרה יעקשו (מיכה ג' ו'):

ופתלתל, כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל, והנה עקש ופתלתל הפך הצדיק והישר, והכתוב מדבר בדרך נבואה, כאילו כבר עברו כל ימי הצלחת האומה, והם עתה בגלות המר בעבור עונותיהם, והנביא יוכיחם על סרחונם, וכן כל דברי השירה על הדרך הזה:

הלה' תגמלו זאת, לשון תימה, האם ראוי שתגמלו לה' ב"ה בזאת הרעה שאתם עושים, והרי הוא הטיב עמכם בכמה מיני טובות הידועות לכם וכאמרו הלא הוא אביך וגו':

עם נבל ולא חכם, השוכח את הטוב הנעשה לו ומשלם רעה למטיב יקרא נבל, והוא הפך הנדיב, הגומל טוב חנם בלי תקות שכר, והנה ידוע מכל ס' משלי שהפך החכם הוא הכסיל, וכאן היה ראוי לומר עם כסיל ולא חכם, או עם נבל ולא נדיב, אמנם טעם הדבר כי החכם הנוהג כפי חקי התורה והחכמה אפילו תחת רעה שקבל ישלם טובה, כענין שכתוב וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה (ש"א כ"ד כ'), והפך זה הכסיל שלא יזכור להטיב עם מי שגמל עמו טובה, אבל לשלם רעה תחת טובה הוא נגד שקול דעת האדם, והעושה כן אין לתארו כסיל שהוא ההפך מן החכם, אלא יקרא שמו נבל, כי נבלה עשה:

הלא הוא אביך, שהולידך וגדלך, כי הוא ב"ה יוצר האדם:

קנך, ויותר מזה בחר בך מכל האומות להנהיגך בדרך פלא, וע"ז אמר קנך, כדרך עם זו קנית (שמות ט"ו ט"ז):

הוא עשך, מלת עשייה על התיקון כמו שביארנו (שמות י"ג ח), והענין הוא תקן נפשך והוד והדר עטר אותה, כדי שתוכל להשלים עצמך:

ויכננך, לשון כונן נופל על ההכנה שיש בדבר לקבל השפע ממי שגדול ממנו, ד"מ הירח והככבים נבראו באופן שיוכלו בטבעם לקבל אור השמש, ועל זה אמר המשורר ירח וככבים אשר כוננת (תהלים ח' ד'), וכן מקדש ה' כוננו ידיך (שמות ט"ו י"ז), כמו שפירשנו שם, ואף כאן אמר שהשם ב"ה כונן חותך ונתן בך הכנה לקבל השפע האלהי, והוא אור התורה שעל ידו תזכה לרוח חכמה ובינה:

זכר ימות עולם, היה לך לזכור ימים מקדם, ולהבין את כל מה שעשה לישראל בדורות הקודמים, ואם לא ידעת, שאל את אביך וזקניך, כי הם יודעים ומבינים:

בהנחל עליון גוים, בעת שהנחיל השם לכל גוי חלקו ונחלתו בארץ, והיה זה:

בהפרידו בני אדם, היינו כשהפריד בני אדם צאצאי נח אלה מאלה, כמו שכתוב ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול (בראשית י' ל"ב), כפי מה שפירשנו עליו בפסוק כי בימיו נפלגה הארץ (שם שם כ"ה), וראה השם שהאומות ההם אינן ראויים להתנהג בהנהגה שהיא למעלה מן הטבע, כי לבם לא נכון לקבל תורה שהיא לעומת ההנהגה הנפלאה הזאת:

יצב גבלת עמים, אז העמיד והציב גבולים לכל העמים לחק עולם, שהיא ההנהגה הטבעית, כל עם ועם כפי ארצו שנפל בגורלו, יקבלו מיד ה' הטוב והרע לעומת מעשיהם:

למספר בני ישראל, למ"ד למספר משמשת במקום עד, כמו ימלוך ה' לעולם שפירושו עד עולם, והכונה עד מספר בני ישראל ולא עד בכלל, כלומר של כולם נתן חלקם ההנהגה הטבעית שזכרנו, זולת מספר בני ישראל שיצאו מן הכלל הזה, וזכו להנהגה שהיא למעלה מן הטבע, והנה בפסוק הזה והבאים אחריו עד פסוק ט"ו הולך ומונה כל הטובות שהטיב ה' עם ישראל, שעליהם אמר בדרך כלל הוא עשך ויכוננך:

כי חלק ה' עמו, מלת כי לנתינת טעם, למה כשהציב גבולות לכל העמים, יצאו מן הכלל מספר בני ישראל, והשיב שהיה זה לפי שהשם לקח האומה הישראלית לחלקו ולנחלתו להנהיגם בדרך אלהי באותות ובמופתים:

חבל, גורל כמו חבלים, כי בחבל ימודו הארץ:

ימצאהו בארץ מדבר, אחרי שהודיע ההבדל העצמי שבין ישראל לשאר האומות, בא עתה לספר הטובות הנמשכות מן ההבדל הזה, ואמר שגם התחלת האומה לא היתה כהתחלת עמים אחרים, שכולם ניתנו להם ארצות אחר המבול ועלו לגדולה בארץ נושבת, ואין כן האומה הישראלית שכבר היו גוי גדול שש מאות אלף רגלי הגברים עורכי מלחמה לבד מטף ונשים, ועדיין לא היה להם מחוז לשבת בו, אבל הלכו למדבר ערבה ושוחה, ומשם עלו לגדולה, הכל להפך מן הדרך הטבעי, ומלת ימצאהו כפשוטו, ואמר שמצא אותם במדבר, לפי שהנהגת השם ונפלאותיו עמהם התחילה בארץ מדבר, ושם ניכר בהם יותר העזר האלהי, כי בהיותם שם לא מקום זרע ובארץ לא עבר בה איש, השם סיפק צרכם בדרך פלא ארבעים שנה:

ובתהו ילל ישמן, ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנים ובנות היענה, שישום השומע מקולם:

יסבבנהו, במלאכיו לשמרם ולחלצם, ויתכן שירמוז לענני הכבוד אשר היו להם למחשה:

יבוננהו, נתן בהם רוח חכמה ובינה, כי זהו הוראת שורש בין בפועל, והמליצה רומזת לזמן מתן תורה שאז פתח ה' אוצרו הטוב להשכילם ולהבינם עד שזכו למדריגת הנבואה, וכן מפורש בכתובים ורוחך הטובה נתת להשכילם (נחמיה ט' ב'):

יצרנהו כאישון עיני, כבבת עינו, הוא משל אל אהבת ה' את עמו:

כנשר יעיר קנו, יעיר לשון התעוררות והשגחה, כמו יעיר בבקר בבקר (ישעיה נ'), והענין כנשר הזה שעיניו פקוחות על קנו להרחיק ממנו כל נזק, ומשגיח על בניו לתת להם כל צרכם:

על גוזליו ירחף, אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע:

יפרש כנפיו, הנשר מגביה לעוף מכל עופות, ואינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושא את גוזליו על כנפיו, אומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, ואמר יקחהו לשון יחיד, הכונה כל גוזל וגוזל, או יתכן שהוא מוסב על הקן שזכר:

ה' בדד ינחנו, זהו הנמשל, כמו שהנשר יעיר וכו', כן הקב"ה מנהיג עת עמו, והוא לבדו הוציאם ממצרים ונהגם במדבר לבטח:

ואין עמו אל נכר, כנוי מלת עמו כנגד ה' או כנגד ישראל, והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני האלהים שינחנו או יעזור בהנהגתו, בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר:

ירכבהו, עד כאן הזכיר המתנות הרוחניות שזכו להן מדי צאתם ממצרים, ועתה יזכיר כל הטובות הגופניות אשר הנחילם בבואם אל ארץ נושבת, ואמר ירכיבהו וגומר על שם שא"י גבוהה מכל הארצות:

ויאכל תנובת שדי, אלו פירות א"י שהם קלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות, ותנובות שדי ענינו מה שיוציא השדה:

וינקהו דבש מסלע, דרך משל כמו יטפו ההרים עסיס (יואל י'), והטעם רוב הדבש והשמן, כי מארץ כנען יובלו:

מחלמיש צור פעמים יסמך צור אל חלמיש, וענינו כמו תואר, צור חזק ותקיף, ופעמים שיסמך חלמיש אל צור, והכונה חוזק הצורים, דרך מליצה, וכן חרבות צורים עם צור חרבו:

חמאת בקר, הוא השומן הנקלט על גבי החלב:

כרים, כבשים המפונומים במרעה:

ואילים בני בשן, שגדלים בהר בשן, שהיו שמנים:

חלב כליות חטה, חלב הכליות הוא הרך והמובחר, ואמר שיאכל החלק החשוב והטוב שבחטה, והוא הסולת:

חמר, יין בלשון ארמי, ואמר תשתה לנוכח, כאדם המדבר לחבירו, כל כך הוא רב עד שתשתה דם ענב שהוא מיץ הענבים בכל עת שתרצה, ותטעום בו טעם יין משובח וטוב, והנה הארץ רבת דבש ושמן ובשר ולחם ויין וכל פירות, וזהו תנובות שדי:

וישמן ישרון ויבעט, אולם רבוי הטובות הגופניות האלה גרם לכם תקלה, כדרך שאמר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וכו' (לעיל ח' י"ב), וקרא לישראל ישורון מגזרת ישר, והוא הפך מן שם יעקב, כדרך והיה העקוב למישור, ושם ישראל דומה לו קצת, והנה אמר, זה שהיה ישר וטוב ומוכן אל השלמות כענין ואנכי נטעתיך שורק וגו', כאשר נעשה שמן ואכל ושבע ודשן, נטה יותר אל התאוות הגשמיות ובעט מרוב טובה בשרירות לבו, כסוס המבעט ברגליו לאחור, ואין כפוי טובה גדול מזה:

שמנת עבית כשית, נראה שהוא מאמר מסוגר ולכן בא בלשון נוכח, בעל השיר המספר בלשון נסתר מה שיארע לישראל באחרית הימים, מסב פניו אל השומעה משתומם על אמרו וישמן ישורון ויבעט, ואומר לו כן הדבר שמנת עבית כשית, ובא עבר במקום עתיד כדרך הנבואות:

עבית, לשון עובי:

כשית, כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב ט"ו כ"ו), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל:

ויטש אלוה עשהו, שנטה אל עבודת האלילים, וזה מדרך יצר לבו תאוה:

וינבל צור ישעתו, עשה נבלה גדולה כנגד השם ב"ה, שהוא צור ישועתו, והוא כדרך שאמר בתחילת הענין עם נבל ולא חכם:

יקנאהו בזרים, כבר דברנו על לשון קנאה שאחריה את (בראשית כ"ו י"ד), וכאן יקניאוהו כמו יקניאו אותו, כלומר על ידי שהם משתחוים לאלילים פסל ומסכה ולכל דבר שאין בו ממש (שעל כן נקראו האלילים ההם זרים, לפי שזר מאוד לדעת האדם ללכת אחריהם ולעבדם), סבבו בזה שה"ית יקנא לכבוד עצמו המחולל על ידם, ולזה בא יקניאוהו בהפעיל, ובא בכנוי שהוא תחת סימן הפעול להורות שרעה גדולה עשו כלפי השם ב"ה:

בתועבת, בעבודות המגונות והמתועבות שבהן עבדו האומות לאלהיהן, וכולן תועבות גדולות לפני ה"ית:

יזבחו לשדים, יתכן ששרשי שדד והדל"ת ראויה להיות דגושה, ובא הנח תמורת הדגש, והענין כי שם שדי הוא לשבח ושם שדים לגנאי, כמו שיש שמות הרבה בל"הק תחלף ענינם משבח לגנאי בשינוי הנקודות, קָדוֹשׁ וקָדֵשׁ, כָבוֹד וכָבֵד, עוֹז ועַז, וזולתם, אף כאן לשדים בציר"י למתראים תקיפים ומשפיעים, כי עובדיהם יאמינו שיש בהם כח משפיע, אבל באמת לא אלוה הם, פי' אין בהם שום כח לא להרע ולא להטיב:

לא ידעום, לא ידעו מהם דבר לא בעדות החושים ולא בעדות השכל, והוא הידיעה, אף לא שמעו מהם בקבלה והעתקה מפי אבות, וזהו לא שערום אבותיכם:

חדשים מקרב באו, כלומר מחודשים הם, ובני אדם ציירו מציאותם על ידי הכח המדמה, אבל באמת אינם נמצאים, כי הוייתם הוא חידוש שנתחדש בדמיון, ואמר מקרוב על זמן מועט, כי הזמן והמקום קרובים בעניך:

לא שערום אבתיכם, לא יראו מהם:

צור ילדך תשי, הוא כמו כלל שאחר הפרט, כלומר ובדרך הזה שכחת את הצור אשר ילדך:

מחללך, מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות, וכל זה משל, וענינו שכחת את בוראך:

וירא ה' וינאץ, ראה מעשיהם הרעים, וגזר להענישם:

מכעס, בעבור הכעס שהיו מכעיסים אותו:

בניו ובנתיו, זכר גם הנשים שלא כמנהג לרמוז אל מה שיקרה בזמן החרבן, שהיו אז הנשים נצמדות לע"ז ביותר כמבואר בנבואות:

ויאמר, מחשבות האל ורצונו לעשות כן, יקרא מאמר, כדרך ויאמר אלהים הנאמר במעשה בראשית, והנה עד הנה דברי משה והוא מדבר בלשון עצמו, מכאן עד פסוק הרנינו גוים הם דברי השם זולתי פסוק ל"א ול"ו שהם דברי משה, וגם הפסוק האחרון שב להיות דברי משה:

אסתירה פני מהם, אסיר מהם השגחתי, וזה רמז לסילוק שכינה בזמן הגלות, שבכל הזמן ההוא לא יעשה השם אותות ומופתים בארץ לטובת ישראל, לפי שהם בהסתר פנים:

אראה מה אחריתם, עד שאראה מה יהיה תכלית מעשיהם בצד להם, והנה לא אמר אראה על דרך הספק, כי הכל גלוי לפניו ית' והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות: אלא טעמו רוצה אני לראות את אשר יעשו באחרית, כי ידעתי שע"י הצרות ירצו את עונם, ואח"כ אגאלם:

כי דור תהפכת המה, מתהפכים מענין לענין, והכונה שהם עלולים ליפול במכמרות היצר והם בעלי תמורה מטוב לרע ומרע לטוב, ולכן כמו שמרוב טובה נטו אל התאוות הגופניות והלכו אחרי אלהים אחרים, כן מכובד הצרות יזכרו וישובו אל ה', לפי שהם דור תהפוכות:

בנים לא אמן בם, מלשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב' ז'), שהוא על גידול הבנים והדרכתם בדרך ישרה, ואמר שלא ניכר בהם אמון, כלומר הוריתים בדרך טובה והם סרו ממנה:

הם קנאוני בלא אל, הם עשו הרעה הזאת להקניאני במעשיהם, שאקנא לכבודי המחולל, בעבור שכבדו ללא אל, דהיינו לדבר שאינו אלוה:

כעסוני בהבליהם, הקציפוני בדבר שאין בו ממש, וכן בכמה מקומות כנה העצבים והאלילים בשם הבלי הגוים הבל המה, וכדומה:

ואני אקניאם בלא עם, גם אני אעיר בהם קנאה לכבוד עצמם, בתתי אותם עבדים לעם בזוי שאין לו נימוסים ומנהגים מסודרים, עד שתעלה בישראל קנאה לכבודם שהם נחלת ה' ונכנעים גם לעמים שפלים ונבזים, ויתכן שרמז על הכשדים, שנאמר בהם הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כ"ג י"ב), שלא היה נחשב לגוי, והקב"ה גידל אותם לרדות בהם את עמו, וירמוז בזה לגלות ראשון:

קדחה, בערה:

ותיקד, בכם עד היסוד, וזה משל אל הצרות שעברו על ישראל אחרי גלותם:

ארץ ויבולה, ארצכם ויבולה:

מוסדי הרים, הרי ישראל, וזה ירמוז על חרבן ירושלים ושאר הערים,

אספה עלימו רעות, אוסיף עליהם רעה אחר רעה, או שהוא מלשין סוף, וענינו אביא עליהם כל הרעות עד סוף הרעות ותומם, שלא תשאר רעה שלא אביא עליהם, וכן אי' בספרי, הריני מכניס ומביא עליהם כל הפורעניות כלם כאחת:

חצי אכלה בם, שלא תשאר חץ שלא יירה בם, וטעם הלשון הזה כי הוא בא בפסוק הסמוך למנות כל ראשי מיני הפורעניות שיש בעולם, וכמו שיתבאר:

מזי רעב, אלה הם ארבעת המשפטים הרעים הנזכרים ביחזקאל, ודברנו עליהם פעמים רבות, ואמר כאן שכולם יביא על ישראל לייסר אותם על חטאותם כדרך שאמר בתוכחות בחקותי וכי תבוא, והתחיל ממכת רעב ומלת מזי ענינו שרופי רעב, וכן בארמית למזא לאתונא (דניאל ג' י"ט), ואע"פי שאין מ"ם למזא שורש:

ולחמי רשף וקטב מרירי, זוהי מכת דבר, כי שניהם מיני חלאים הממיתים, רשף הוא חולי הקדחת המחממת את הגוף מלשון רשפיה רשפי אש (ש"ה ח' כ'), וטעם ולחומי כי החולי ילחם בם, וענינו אכולי הקדחת:

וקטב מרירי, קטב לשון כריתה כמו אהי קטבך שאול (הושע י"ג י"ד) שענינו דבר, ומרירי הוא תואר אל הקטב להיותו מר מאד, וכמהו כמרירי יום:

ושן בהמת אשלח בם, זו מכת חיה רעה:

חמת זחלי עפר, ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר, וכמוהו כזוחלי עפר (מיכה ז' י"ז):

מחוץ תשכל חרב, שיעור הכתוב החרב מבחוץ והאימה מבפנים תשכל בחור ובתולה יונק ואיש שיבה:

ומחדרים אימה, כשבורח ונמלט מן החרב חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, והוא מת והולך בה, ד"א ומחדרים אימה, בבית תהיה אימת דבר, כמו שנאמר עלה מות בחלונינו (ירמיה ט' כ'):

גם בחור, גם בחור הבוטח בגבורתו, גם בתולה שראוי לחמול עליה מפני חולשתה, גם יונק שהוא חף מפשע, גם איש שיבה שראוי לכבדו בעבור זקנתו, כולם יפלו בחרב או בדבר, וידוע שכל זה נתקיים בבית שני:

אמרתי אפאיהם, מלשון פאה, אבל אין פירושו אפזרם בכל פאה, כי הפיזור הזה נתקיים בימינו, ואיך אמר עליו לולי כעס אויב אגור, שמשמע שנמנע מעשות זאת מפני כעס האויב, אבל פירושו אשים את כולם בפאה אחת מהתבל, בקצוי ארץ וים רחוקים, מושלכים שם בתכלית הריחוק עד שיאבד זכרם, משאר בני אדם, ולא ישובו לעולם להיות אומה אחת מסודרת כפי חקי הקבוץ המדיני, ולזה כיונו חז"ל בספרי באמרם שהתיבה מחולקת לג' תיבות אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שישאלו עליהם, איה הם ?, אולם העונש הזה לא היה נגזר מאת ה"ית, רק אמר לעשותו, כדרך רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ונחמתי על הרעה, וכמו שפירשנו על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות ל"ב י"ד), כי בבא לשון אמירה או דיבור בלבד מבלי שיתלוה עם הגזירה לשון שבועה או עצה, אפשר שלא יתקיים הדבר מפני סבות אחרות:

לולי כעס אויב אגור, כונת הכתובים לומר שצפה השם מראש כל הדורות שאע"פי שישראל יחטאו הרבה לפניו, עכ"ז בחירי העמים הם, וכשישפטם מקבלים צרותיהם בלב טוב, כי הם זרע אמת, אבל שאר האומות הצרים את ישראל יהיו מכת הפושעים הגדולים והכופרים, וכל עוד שיגברו על ישראל, יוסיפו סרה לחשוב מחשבות און וליחס לעצמם גבורתם ולא יאמינו כי יד ה' עשתה זאת והרי שם שמים מתחלל, לכן, מטעם זה ראוי לעשות נקמה בגוים ההם, כענין שאמר אשיב נקם לצרי, ולחוס על ישראל ולנחמם אחרי גלותם שעל זה חתם וכפר אדמתו עמו, וכמו שיתבאר, ועל פי הכונה הכללית הזאת נבאר הכתובים:

כעס אויב, הכעס שיכעיסני האויב:

אגור, לשון פחד, והכתוב דבר כדרך בני אדם להבין השומעים:

פן ינכרו צרימו, הפך יכירו כמו ויתנכר אליהם (בראשית מ"ב ח'), והטעם הצרים ינכרו האמת, ומרוב השחת הדעת לא ירצו להכיר טעם שפלות ישראל, רק יתלו הגבורה בעצמם:

כי גוי אבד עצות המה, בא לתת טעם, למה יאמרו ידנו רמה וגו', והוא לפי שהגוים האלה שיגלו ישראל ביניהם יהיו בני נבל בוזי חכמה ומוסר, וכמו שאמר למעלה בגוי נבל אכעיסם, ולפי שנפשם שקצה בחכמה הנקראת עצת עליון, כמו ועצת עליון נאצו (תהלים ק"ז י"א), לא אבו לעצתי (משלי א' ל'), לכן לא יאמינו שהנלוז מן החכמה תבער בו חמת ה' והם מכחישים כי לכת ישראל בגולה ונוסם מנוסת חרב נגזר עליהם בעבור עזבם תורת ה', והנה הכפירה הזאת נולדה בהם לפי שאינם שומרים חקי החכמה המוטלים עליהם שהם שבע מצות בני נח, ועל זה אמר שהם גוי אובד עצות, וכנגד טעות שכלם ובינתם להכחיש בהשגחת השם ובפרעון הטוב והרע שהן דרכי הבינה, אמר ואין בהם תבונה:

לו חכמו ישכילו זאת, אם לא היו הגוים האלה אובדי עצות, אלא שהיו נוהגים במנהגיהם כפי העצות הללו, שהן דרכי החכמה היה נקל להם להשכיל זאת, שאי אפשר שתהיה מנוסת ישראל ומורך לבבם בטבע בעבור גבורת אויביהם:

יבינו לאחריתם, ואם היו משכילים הדבר הזה, מיד היו מבינים סוד הדבר, והוא שישראל נרדפים מן השמים בעבור כובד עונם:

איכה ירדף אחד אלף, זאת היו משכילים בלבבם, אע"פי שבדרך הטבע אימת גבורים על חלשים, מ"מ רחוק מדרכי הטבע שתפול אימת איש אחד על אלף בני אדם, ושיניסו שנים רבבה, ובפרט שמעט לפנים היו ישראל מצליחים וגבורי חיל ואימתם מוטלת על הגוים, ואיך נהפך הדבר, ומן ההשכלה הזאת היו באים לכלל בינה להבין האמת:

אם לא כי צורם מכרם, אין זה אלא שאלהיהם מסרם בידינו, לפי שחטאו לו:

כי לא כצורנו צורם, כך אמר משה, מן הדין היה להם לומר שהקב"ה עשה זאת לישראל ולא אלהי הגוים שהרי לא כצורנו של ישראל צורם של האומות, כלומר אם ירצו להאמין שאלהיהם הרעו עתה לישראל, היה להם להאמין ג"כ שאלהיהם הטיבו לישראל בעתים שעברו, אולם זה אי אפשר, כי בימי שלותם וגדולתם לא היו ישראל עובדים לאלהי האומות, ואיך ייטיבו אלהיהם למי שאינם עובדים אותם, אמנם מזה תצא התולדה שכמו שלא הטיבו כך לא הרעו, ואם אלהי האומות לא גזרו עליהם הרעה הזאת, איך נהיה ישראל בזוי ושסוי תחת אשר היה עם גדול ורם, אין זה אלא שאלהי ישראל הסגירם ביד האומות להענישם:

ואיבינו פלילים, בעבור היות הטעם הזה פשוט וישר כפי דרכי השכל האנושי, לכן אמר משה, הנה אויבינו עצמם ישפטו בדבר והם יהיו הפלילים, ובעל כרחם יודו כי נשגב צורנו מצורם:

כי מגפן סדם גפנם, המשילו כתבי הקודש מנהגי החכמה ללחם ולכל תנובה, ודרכי הבינה ליין, כדרך לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ח' ה'), ועל הרשעים נאמר כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו (שם ד' י"ז), כלומר מנהגיהם רשע וכסל, ובבינתם יאשרו החמס, ולכן עץ הגפן שאשכלותיו הן למאכל, אליהן תמשל החכמה, ואל היין היוצא מהן תמשל הבינה, שעל זה שנינו הלומד תורה מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן, והדברים רחבים, והנה על זה נשא משלו ואמר כי מגפן סדום גפנם וגו', כלומר הגפן הנטוע באדמת הגוים האלה לוקח מסדום ומעמורה, שהיו אנשי סדום מכת בוזי חכמה, מנהגיהם רשע וחמס, ובבינתם אשרו מעשיהם, כן הגוים האלה אשר ישראל יגלו בתוכן, הם חכמים בעיניהם, וכמו שאמר בתחילת הענין כי גוי אובד עצות המה:

ענבמו ענבי רוש, המאכל היוצא מהם הוא ארסי, וזה ירמוז למעשיהם הרעים:

חמת תנינם יינם, והמשקה היוצא מהם דומה לחמת תנינים, וזה לענין מחשבות בינתם התועה:

וראש פתנים אכזר, ודומה ג"כ לארס הבא מן הפתנים, שהוא אכזרי להמית את כל הטועם ממנו:

הלא הוא כמוס עמדי, אחרי שהבטיח השם שלא יזנח לעולם את שארית ישראל מן הטעם שביאר לולי כעס אויב אגור וגו', רמז עתה כי עכ"ז ימים רבים יעשן אפו בצאן מרעיתו, עד יזכו אל התשועה הגדולה שאין עוד אחריה צרה, וכל הימים האלה ידמה כאילו ישכח השם קול צורריו ושאון קמיו, ולא יחשוף זרוע עוזו להנקם מהם, אבל אין שכחה לפני כסא כבודו, כי הכל שמור ליום מועד, ועל זה אמר הלא הוא כמוס עמדי, כלומר דעו שלא נשכח דבר, והכל גנוז ושמור אצלי עד בוא מועד שקבעתי בעצת חכמתי, כי לכל זמן ועת לכל חפץ בסוד החכמה:

חתום באוצרתי, אמנם הקץ הזה הוא חתום וסתום באוצרות ה', ואין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות:

לי נקם ושלם, לי יאות לנקום נקמת ישראל מידם ולשלם להם כפעלם:

לעת תמוט רגלם, כאשר תמוט רגל האומות ליפול, והוא לעת שתתמלא סאתם, ותשלם זמן ממשלתם הנגזרת עליהם:

כי קרוב יום אידם, נמשך למטה אל וחש עתידות, ולכן בא האתנח במלת רגלם, ופירושו וכאשר יקרב יום המוגבל לפורענותם, אז לא אאריך עוד להם אפילו רגע אחת, אלא אחיש להביא עליהם כל הפורעניות העתידות והמוכנות להם, ובשצף קצף יכלו ויאבדו:

כי ידין ה' עמו, זה היום שאמרתי שבו תעלה חמת ה' באפו להנקם מצריו, הוא יום קץ זעם לישראל, כי אז יעשה השם דין עמו, כדרך שפטני אלהים וריבה ריבי (תהלים מ"ג א'):

ועל עבדיו יתנחם, אז ישוב לרחם על עבדיו, ויתנחם וישיש עליהם לטובה:

כי יראה כי אזלת יד, כאשר יראה שכלה כחו של ישראל, והם הולכים ומתדלדלים באורך הגלות והצרות, וכבר אינם עוד בוטחים בכחם:

ואפס עצור ועזוב, מלת עצור מן עצרני ה' מלדת שהוא ענין מניעה, והמושל נקרא עוצר בעבור שמונע את העם מעשות כישר בעיניו, לכן כל איש אשר אין בידו לעשות כלבבו וכרצונו נקרא עצור, יהיה המניעה ממי שיהיה, כגון מניעת האב על הבן ומניעת הגבור על החלש וכדומה, והפך כל זה נקרא עזוב, שנעזב לעצמו ואין איש שם על לב למנעו ולעכבו בכל אשר יפנה, ואמר כאן שמכובד הצרות יתבטל מישראל תיקון הקיבוץ המדיני עד שלא יהיה בם עצור, אלא הכל בערבוב, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ואם תאמר א"כ יהיה העם חפשי לעשות הישר בעיניו, לכן הוסיף מלת ועזוב, כלומר עם כל זה לא יהיה בם כח לעשות כטוב בעיניהם, כי הצרות יתששו את כחם עד שימס לבבם ולא תקום בם עוד רוח ללכת קוממיות בשרירות לבם, כמו שאמר בתחילת הפסוק כי אזלת יד, והכלל כי תעדר מהם כל טובה, הן טובת ההנהגה המדינית והן טובת החפשיות:

ואמר אי אלהימו, אז יאמר הקב"ה על האומות ההם, איה נא אלהיהם אשר עבדו אותם עד הנה, והכתוב ירמוז להשמד ע"ז לעתיד לבא, כמו שבא על זה בנבואות והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב' י"ח), ואומר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ(זכריה י"ג ב'), וביטול אמונת האליצים יהיה באמצעות אותות ומופתים גדולים ונוראים שיעשה השם בעת ההיא בכל הארץ, כענין שכתוב ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג' ג'), ועל הכונה הזאת סובבים דברי הפרשה:

צור חסיו בו, הצור שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בוטחין בו להגן עליהם מפני הרעה:

אשר חלב זבחימו יאכלו, אשר הקרבתם לפניהם זבחים ועולות ויין לנסך, כדי שיעזרו אתכם ויצילו אתכם מכל צרה, ודמיתם בנפשכם שהיו אותן האלילים אוכלים חלב הזבחים ושותים מיין הנסך, וזה דרך משל, והענין שחשבתם שנתקבלו זבחיכם ברצון, ושיעתרו לכם:

יקומו ויעזרכם, עתה תראו אם יש בהם כח להציל אתכם מידי:

יהי עליכם סתרה, אותו הצור שבטחתם בו יהי עתה לכם מחסה ומסתור, אם יוכל:

ראו עתה כי אני אני הוא, אם עד הנה עלה שאונכם ודברתם עלי עתק, לפי שהסתרתי פני מעמי ולא עשיתי למענם אותות ומופתים, עתה ראו כי אני הוא אותו שהייתי בימי קדם, שהרי עתה אני מקיים כל מה שהבטחתי, וכשתתבוננו על כל גלגולי הדורות שעברו, עכשיו יתאמת לכם שכל המקרים ההם היו בחכמה, תבינו סוד כל הדברים, ותכירו כי אני אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה:

ואין אלהים עמדי, שלא מסרתי הנהגת התחתונים לשום כח מנהיג זולתי, כמו שהאמנתם עד הנה, שהרי מלכותי בכל משלה:

אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, מן הנפלאות שאני עושה עתה לעיניכם, תראו כי אמת השמועה שספרו לכם ממעשי בדור ראשון, ושלא קצרה ידי מהושיע, אלא כמו שאני ממית את המורדים בי, כך אחיה את הבוטחים בי, וכמו שמחצתי את ישראל ושלחתי עליהם חצי אפי דור דור, כן עתה ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו:

ואין מידי מציל, אבל אין מי שיציל הפושעים בי מידי המפליאה פלאות, כי ידוע שמלת יד אצל השם הונחה על המשפטים הגדולים שהן למעלה מן הטבע:

כי אשא אל שמים ידי, נשבע בדבר קיים, כדרך בן אדם הנוגע בחפץ כשהוא נשבע:

חי אנכי לעלם, כאשר אני חי לעולם, כן אעשה זה, והנה עם כי כפי ההוראה הפשוטית הכתוב מדבר בשבועה שישבע השם להשיב נקם לצריו, עכ"ז יש במליצת הכתוב עוד פשט אחר, והוא כי לפי שאמר למעלה הלא הוא כמוס עמדי, כמדבר על זמן רב שלא יגלה זרוע עוזו בעולם, בא עתה לפרש ולומר, כל ימי זעם ישא ידו הגדולה אל השמים, ולא יעשה נפלאות בארץ, ואע"פי שבין כך ירבו צורריו דור דור, הנה עליהם יאמר, חי אנכי לעולם, ועוד יבא מועד להנקם מהם, אבל כשיבוא המועד אז אשנן ברק חרבי, ולא אאריך להם עוד:

אם שנותי ברק חרבי, מלת אם כמו כאשר, כשאשנן את להב חרבי, כי להב החרב נקרא ברק:

ותאחז במשפט ידי, כשאחבר ידי החזקה אל המשפט, כלומר כשאשפטם בידי למעלה מן הטבע, וכדרך כי יד על כס יה(שמות י"ז ט"ז), ופירשנוהו שם:

אשיב נקם לצרי, כי הם צרי האל ומשנאיו, ולכך הרעו לעם סגולתו:

אשכיר חצי מדם, דרך מליצת השיר, חצי ישתו דם האויב עד שישכרו, והוא משל על גודל הנקמה והפלגתה:

מדם חלל ושביה, שב על אשכיר, וטעם ושביה הפצועים שבהם:

מראש פרעות אויב, שב על הבשר שזכר, והשיעור, אשכיר חצי מדם חלל ושביה, וחרבי תאכל בשר מראש פרעות אויב:

פרעות, כמו וראשו יהיה פרוע (ויקרא י"ג מ"ב), לשון סתירה ופרצה:

הרנינו, יראה כפי פשטות הכתוב שאינו לשון שבח, כי מה טעם לשבח ישראל בעבור שהשם ינקום נקמתם, והיה יותר ראוי שיתנו שבח לש"ית על זה, אולם הפסוק הזה הוא כמו תולדה הנמשכת מכל האמור עד הנה, וכך אמר משה כנגד אומות העולם, עתה שהשמעתי אתכם כי באחרית יחשוף השם את זרוע עוזו לנקום נקם מזדים ועושי רשעה, השמרו לכם מעשות חמס לעמי שהגליתים בתוככם, אבל אתם, גוים ! הרנינו את עם ה' כלומר דברו על לבם בצרותיהם ושמחו את לבם, כמו ולב אלמנה ארנין (איוב כ"ט י"ג) ואם לאו תבואו במשפט על מה שהרעותם עמהם, כי דם עבדיו יקום:

ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו, כבר אמר אשיב נקם לצרי, אבל הכונה כאן לומר, ודעו עוד כי כאשר ישיב נקם לצריו כמו שאמרתי, אז ישוב לשוש ולרחם על עמו ועל ארצו, כי יכפר אדמתו ועמו, כענין רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב (תהלים פ"ה ב'), והנה ביארנו את כל הפרשה הזאת כפי שיטת ר' נחמיה בספרי, שדרשה כלפי האומות עובדי ע"ז, ור' יהודה דורשה כולה כלפי ישראל, אלא שמשמעות פשטות הכתובים כר' נחמיה, ועל פי דרכו תכלול השירה הזאת כל עניני האומה, וכל המוצאות אותה מיום צאתה מארץ מצרים עד סוף כל הדורות, וכן ארז"ל בספרי, גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש לעולם הבא, והוא ענין נפלא עד מאד, כאשר יוסיף הקורא המשכיל להגות ולהתבונן בפרשה הזאת, כן יוסיף להפליא עליה ולשמוח בה ולהנחם על ידה מכל התלאות והצרות אשר עברו עלינו מיום גלותינו עד עתה, כי אין בהם דבר אשר לא הוגד מראש בשירה הזאת הקטנה בדבור והנשגבה בענין, וכאשר באתנו לשעבר גלות ושעבוד וטלטול, כמו שהעיד בנו מלכנו מחוקקנו, כן תתחזק בלבבנו התקוה לעתיד, שיתנחם השם עלינו לעת הכמוס אצלו, להוציא למרחב רגלינו, ולהקים אותנו לו לעם כשנים קדמוניות:

הוא והושע בן נון, שהרי לשניהם צוה הקב"ה, כדכתיב קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו (לעיל ל"א י"ד), וכן ארז"ל שבת של דיוזגי היתה, נטל רשות מזה ונתנו לזה:

ויכל, וכאשר כלה, אז אמר אליהם:

שימו לבבכם, צריך האדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזנך שמעושים לבך (יחזקאל מ' ד'), והרי הדברים ק"ו, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך האדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבין, דברי התורה שהן כהררים התלוים בשערה, על אחת כמה וכמה:

כי לא דבר רק הוא מכם, חשש משה פן יאמרו בלבם, מאחר שהשירה העידה בנו את כל התלאות אשר יעברו עלינו, מה בצע כי נשמור לעשות את דברי התורה, והרי הגזירה מבטלת את הבחירה, לכן אמר, דעו כי שמירת המצות אינו דבר ריק ובלתי מועיל מפני יעודי השירה, כי היעודים הם על תנאי, ואם תשמעו בקול ה' תחיו ולא תמותו בדבר וברעב ובחרב כמו שאמרתי בשירה מזי רעב וכו', וכן אם תשמרו המצות תאריכו ימים על האדמה ולא בגלות כאשר זכרתי בשירה:

בעצם היום הזה, באותו היום שאמר השירה:

אשר בארץ מואב, כלומר ההר הזה חוץ לארץ כנען:

אשר על פני ירחו, ועכ"ז הוא אצל הגבול ומשם תוכל לראות את הארץ:

ומת, התרצה למות, כי לתכלית טוב אנכי חפץ בזה, ואם הוא נעלם ממך:

מנגד, מרחוק: