וזאת הברכה, מוסב למעלה, וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם, האזינו השמים וגומר, וזאת הברכה, אחר התוכחה של האזינו חזר וברכן בטרם יעלה אל ההר למות שם, כלומר זאת היא השירה וזאת היא הברכה:

אשר ברך משה, אשר בה ברך משה:

איש האלהים, להגיד כי ברכתו מתקיימת כי הוא נביא השם:

לפני מותו, כי אחר הברכה הזאת לא דבר עוד ולא עשה עוד כלום, אלא מיד עלה אל ההר ומת שם:

ה' מסיני בא, הרבה שירות נשגבות מתחילות ממעמד הר סיני, כי הוא תחלת האומה ויתרונה מעל כל עמי הארץ כי לא נעשה כן לכל גוי, ושם כרת השם ברית עם ישראל, ועשאם לעם סגולתו והיה להם למלך, והם קבלו עליהם עול מלכותו, וא"כ משם התחלה עניני האומה ותקון סדורה, וראוי לפתוח בו תחילה, וכן עשתה דבורה בשירתה, וחבקוק בתפלתו, וכן במזמור ס"ח אשר שרו בו כאשר העלו ארון ברית ה' מעיר דוד אל מקומו, ולזה תחלתו יקום אלהים יפוצו אויביו, כמו שאמר משה בנסוע הארון, והנה פה שיעור הכתוב פך הוא, משה התפלל לשם ואמר, אהה ה' ! יחי ראובן ואל ימות וגו', ובעבור שהזכיר השם סדר בשבחו, ואמר דרך מאמר מסוגר שהוא מחוקק ישראל ומלכם, והוא יושיעם, והוא מקור כל הטובות והצלחות:

מסיני בא, מסיני הראה לישראל ונתן להם את תורתו:

וזרח משעיר למו, הר סיני ושעיר ופארן קרובים, והכונה שמכל הצדדים הבריק האור והופיע רכב אלהים עד שבא אל סיני, וכן אמר דוד המלך ע"ה רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם, וחבקוק אמר אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה, וכן דבורה הזכיר השעיר ואדום:

הופיע, האיר:

ואתה, ובא:

מרבבות קדש, מתוך רבבות קודש שהם המלאכים, ומתוכם זרח ובא אש של תורה לישראל מימינו של הק"בה, ומלת ואתה מושכת עצמה ואחרת עמה, כאילו אמר ואתה למו אש דת מרבבות קודש, דהיינו מימינו של הק"בה אתה למו דת אש, ותבין מזה ענין מ"ם מרבבות ומ"ס מימינו:

אף חבב עמים, מלשון חוב, כמו וחיבתם את ראשי (דניאל א' י"א), וכן חבולתו חוב ישיב (יחזקאל י"ח ו'), וענין החוב הוא היות האדם מוכרח ע"פ הצדק והיושר לעשות דבר מה, בין לפעול הוא בעצמו, או לקבל הפעולה מזולתו, הן בדבר ממון או בגוף, והכבד ממנו הוא יוצא לאחר, וחיבתם את ראשי, על ידכם יהיה דין עלי והכרח שאתן את ראשי למלך, והנה חובב מבנין המרובע והוא יוצא, ושיעור הכתוב, אשדת הנזכר חובב והכריח על פי הצדק והדין את העמים, דהיינו כל קדושיו, תחת יד השם יתעלה, והוא ענין הברית שכרת ה' עם ישראל להיות להם למלך, שעל ידי נתינת התורה נתחייבו ישראל להיות לו לעם ולשמור מצותיו, וכמו שיזכור עוד:

עמים, הם ישראל, ונקראו בלשון רבים בבחינת השבטים, וכן אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה' י"ד), וכן עמים הר יקראו (לקמן פסוק י"ח):

והם, העמים:

תכו, ענינו הנפילה לארץ:

ישא מדברתיך, נשאו עליהם עול פקודיך, ומקבלים גזירותיך ומצותיך, ובאה המליצה כדרך העם המקבלים עליהם מלך, שהם משתחוים לעומתו ונופלים על פניהם לרגליו, והוא נותן להם את חקיו וגזירותיו, ואמר ישא לשון יחיד כנגד כל אחד ואחד:

מדברתיך, המ"ם אינו משמש במקום מן, כי אם לסימן הבנין כמו ומדברך נאוה, וענינו מה שהיית מתדבר אליהם, כמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז' פ"ט):

תורה צוה לנו משה, מחובר למעלה, ומה היו המדברות הללו ? היא התורה אשר צוה לנו משה להיות מורשה לנו, שאנחנו קהלת יעקב, והנה אמר בלשון נסתר צוה לנו משה, אע"פי שהוא המדבר, כי כן דרך הכתוב פעמים רבות, כמו ואל משה אמר עלה אל ה':

ויהי בישרון מלך, אז היה הש"ית למלך על ישראל, שקבלו עליהם עול מלכותו באסיפת ראשי העם, והנה המלך הוא הקב"ה, וכן אמרו רז"ל במס' ראש השנה, מלכיות תלתא הוא דהויין, ה' ימלוך לעולם ועד (שמות ט"ו י"ח), ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ"ג כ"ה), ויהי בישורון מלך:

יחד שבטי ישראל, באגודה אחת ושלום ביניהם, ולב אחד לכלם, התקשרו בקשר אמיץ ובאו בברית עם מלכם, וזה ירמוז למה שכתוב במ"ת ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י"ט ח'):

יחי ראובן, כל חיים סתם שבמקרא הם חיים מאושרים ומצליחים, התפלל משה על ראובן שיחיה חיי אושר והצלחה ולא יכרת שבטו מישראל לעולם, ויהיו אנשיו במספר בני ישראל, הטעם שלא יגרום החטא והכעס שכעס עליו אביו בחללו יצועיו, להכרית שמו מישראל, וזהו כענין שנאמר שם וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית ל"ה כ"ב), הודיע שלא יצא בחטאו ממספר השבטים, או יהיה פירוש יחי ראובן, שהתפלל עליו שלא ימותו חלוציו במלחמות הארץ, כי התחייבו בני ראובן להחלץ חושים לפני ה' במלחמת הכיבוש, וידוע שההולכים בראשונה הם בסכנה יותר:

וזאת ליהודה, אילו היתה מלת וזאת נמשכת למטה, כלומר שזאת שיאמר בסמוך היא ברכת יהודה, היה הכתוב אומר וזאת ליהודה שמע ה' וגו', או וליהודה אמר כמו שכתוב באחרים, אולם ממה שהוסיף מלת ויאמר יראה שמאמר וזאת ליהודה שב למעלה על ברכת ראובן, וענינו וזאת הברכה שברכתי לראובן תחול ג"כ על יהודה שלא יכרת שבטו מישראל, כי זרעו ישב על כסא המלוכה ותכון מלכותו כל הימים, וגם הוסיף להתפלל על יהודה ויאמר שמע ה' וכו':

שמע ה' קול יהודה, כשיקרא אל ה' בצאתו על האויב, כי הוא יעלה בתחלה, ובספרי אמרו מלמד שהתפלל משה על מלכי בית דוד:

ואל עמו תביאנו, אחרי המלחמה תחזירנו אל מקומו בשלום:

ידיו רב לו, יספיקו לו ידיו וכחו, ולא יצטרך למי שיעזור אותו, כי אם עזרת השם לבדו, וי"מ מלשון מריבה, ידיו יריבו ריבו וינקמו נקמתו, והנה הטעם שלא בירך את שמעון בעבור שאביו הפיצו בישראל, ויתברך גם הוא מברכת שאר השבטים אשר הוא בתוכן, ובפרט בחלק יהודה, כמו שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם (יהושע י"ט ט'), וייחד ברכה ללוי אף שגם עליו אמר הזקן אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, בעבור כבוד אהרן, ועוד כי מברכות השבט הזה יתברך כל ישראל, שהיו קרבנותיו להם לרצון לפני ה':

וללוי אמר, על לוי, או בעבור לוי אמר אל השם:

תמיך ואוריך לאיש חסידך, מעלת האורים והתומים ראויה לשבט לוי לו ולזרעו אחריו, בעבור זכות אהרן שהיה איש חסד, וכל בני לוי זכו בהם לפי שהיו תמימים עם השם בכל הנסיונות שנסו ישראל את השם במדבר, ועל זה הקדים תומיך לאוריך, כי על תמימותם ידבר, שלהיותם תמימים זכו מדה במדה למשפט התומים, והנה כנוי תומיך ואוריך כנגד השם:

אשר נסיתו במסה, אתה ה' נסית אותו ברפידים שנקרא אח"כ מסה ומריבה כשגזרת על העם צמאון לראות אם יעמדו בנסיון ההוא, ואז כל שאר השבטים רבו את השם ונסו אותו, אבל שבט לוי נשאר תמים, ואתה בחנת אותו ומצאת את לבבו נאמן לפניך:

תריבהו על מי מריבה, ולא מצאת בו עון אשר חטא רק פעם אחת שניצית עמו והתאנפת בו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש, שהרי גם מתחלה בצמאון רפידים האמין שבט לוי כי אתה ההופכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן, ואין זה אלא שמריבת העם היתה סבה שחטאו משה ואהרן, והוא שנאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וירמוז בזה למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש, ואשרי מי שעונותיו מנויים:

האמר לאביו ולאמו, זה נאמר על ענין המשפט שהיה מסור לשבט לוי, כענין שכתוב ובאת אל הכהנים הלוים (לעיל י"ז ט'), ושבח אותם בזה שהם שופטים משפט צדק, ואין בהם מי שישא פנים לאוהב או יחון את רעהו להטות משפט, אלא לא יחוש גם לאביו ולאמו ולאחיו ולבניו כשנתחייבו לפניו בדין והוא עושה עצמו כאילו אינו מכירם, אולם זה אינו מסבת אכזריות חלילה כי אם לפי ששמרו אמרתך ובריתך ינצורו, זהו פשט הכתוב, אמנם יתכן עוד שבא הכתוב הזה להודיע גודל מעלת הכהן הגדול מאחיו שהוא בעל נפש יקרה יותר משאר הכהנים, ולכן נצטוו שיתאפק מלעשות אבילות במיתת קרוביו שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא (ויקרא כ"א י"א), ושבחו כאן ביתרון קדושתו עד שיש בכחו להתרומם על העצבון הזה ולעבוד את ה' בשמחה כאילו לא יכיר את אביו ואת אמו, וזה בעבור כי שמרו אמרתך וגו':

יורו משפטיך ליעקב, ולפי שנמצאו בם הסגולות האלה, ראויים הם להורות לעם ה' התורות והמשפטים שצוית אותם, כמו שכתוב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:

ישימו קטורה באפיך, ועוד זכו להיות מהם מקריבי קרבן, והם הכהנים, וזכר הקטורת שהיא הנכבדת מכל העבודות, ובה יכנסו לפני ולפנים:

וכליל, היא העולה:

ברך ה' חילו, לפי שלא היה ללוי חלק ונחלה, כי אם המתנות הראויות לתת להם, לכן התפלל שתהיה ברכת ה' בנכסיהם, באופן שיספיק להם מעט עסק בם, ויהיה להם פנאי להבין ולהורות:

ופעל ידיו תרצה, הם הקרבנות, התפלל שיעלו לרצון לפניו ית':

מחץ מתנים קמיו, מחץ קמיו מכת מתנים, ומתנים תואר הפועל:

ומשנאיו מן יקומון, ומחץ משנאיו מהיות להם תקומה, והכונה אתה ה' תלחום את מלחמות השבט הזה עם קמיו ומשנאיו למען ינוח להגות ולהורות לשפוט ולהקריב, וחז"ל דרשו זה כנגד החשמונאים בבית שני שהיו לוחמים מלחמות ה' עם היונים, וגם זה נכון מאד כפי הפשט:

ידיד ה', יקרא לבנימין ידיד ה' לפי שנפל בחלקו בית המקדש, וכאילו אמר שתוכר ידידותו ויתרונו בבית עולמים הבנוי בחלקו:

ישכן לבטח עליו, בנימין שהוא ידיד ה' ישכון בארצו לבטח על ה', כלומר שמשליך על ה' יהבו והוא יכלכלהו:

חפף עליו כל היום, הש"ית חופף עליו מכסה אותו ומגין עליו תמיד, וכמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים (ד"ה ב' ז'):

כל היום, לעולם משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר:

ובין כתפיו שכן, בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי, ובספרי אמרו בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין וכראש תור יוצא מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתפיו שכן, והנה מכאן למדנו שאדוננו משה ראה בנבואתו מה יהיה חלק כל שבט ושבט ונחלתו בארץ, וראה מקום בית המקדש כמו שיהיה, וזה מוכיח ג"כ שחלוקת הארץ על פי הגורל בימי יהושע לא היה במקרה, אלא הכל בגזירת ה"ית, ורק צוה ה' בגורל כדי להסיר קטטה, מבין השבטים:

מברכת ה' ארצו, ארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות:

ממגד שמים מטל, יאמר שתהיה ארצו מבורכת ממתק השמים שהוא הטל, וגם מברכת התהום שתהיה רובצת תחת ארצו להיות עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר:

תבואת שמש, שהיתה ארצו פתוחה לחמה המבשלת וממתקת את הפירות:

גרש ירחים, יש פירות שהלבנה מבשלתן, והיא גורשת ומוציאה אותן:

ומראש, הבושם היקר והמעולה יקרא ראש וכן בשמים ראש (שמות ל' כ"ג), וכאן הוא כנוי לכל דבר חשוב ומעולה:

הררי קדם, שהם מששת ימי בראשית והברכה מצויה בהם, מה שאין כן בהרים וגבעות שנתחדשו ונתהוו אחרי כן, וכן גבעות עולם:

וממגד ארץ ומלאה, זכר למעלה ההרים והגבעות וכאן דבר מברכת ארץ המישור והבקעה, ופי' ומלאה מאשר היא מלאה כגון מטמוניות שבה, או יהיה ומלאה שם כללי לכל אשר על הארץ וירמוז לרבוי זרעו עד שימלאו את הארץ, דומה למה שברכו יעקב ברכות שדים ורחם:

ורצון שוכני סנה, כמו ומרצון, והכונה שהברכות האלה יביאו לו משפע ומרצון הק"בה הנגלה עלי בתחלה בסנה, ומלת שוכני כמו שוכן לי, או יהיה היו"ד נוסף כמו ההופכי הצור, ואפשר שזכר כאן מראה הסנה להורות על התמדת ההשגחה האלהית בלי הפסק על שבט יוסף, כי כמו שהיה הרצון האלהי שלא יכלה הסנה ע"י האש הבוער בו כמ"ש והסנה איננו אכל (שמות ג' ב'), כן לא יבא הפסד וכליון ביוסף, וישאר בו תמיד השפע הטוב, וכן אמר לו אביו מאל אביך ויעזרך:

תבאתה, הברכה הזאת:

בכור שורו הדר לו, בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור, כי רב תבואות בכח שור, ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות, ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף, ויהיה מעוטר בהוד והדר, שנאמר ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ז כ'):

וקרני ראם קרניו, אינו רומז עוד ליהושע, כי אינו שב על קרני הבכור אשר יולד מן השור, אלא על השור עצמו שרומז ליוסף, יאמר שיהיו ליוסף קרנים רמים ומהודרים כקרני הראם אשר בהם ינגח וירחיק את אויביו עד אפסי ארץ, והוא משל נאות לשני בני יוסף אפרים ומנשה, שיזכו להמנות עם שאר השבטים, כמו שיבאר בסמוך:

והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, אלה הקרנים שזכרתי הם שני בניו אפרים ומנשה, וזכר באפרים הרבבות ובמנשה האלפים, כי כן אמר יעקב ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מ"ח י"ט), וכן הקדים אפרים למנשה כדברי הזקן:

שמח זבולן בצאתך, היה שמח כשאתה יוצא באניות למסחר, ולהביא ברכה אל ביתך, כי זבולון לחוף ימים ישכון:

ויששכר באהליך, היה שמח במנוחתך באהליך, כי ראה מנוחה כי טוב, כאשר אמר הזקן בברכתו:

עמים הר יקראו, יששכר וזבולון יהיו כל כך מצליחים בסחורותיהם, עד שכאשר יקראו זה לזה העמים שהם השבטים לאמר קומו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, דהיינו כשיבואו כל השבטים ברגל לירושלים שלש פעמים בשנה ויבאו גם יששכר וזבולון עמהם, אז יזבחו שם אלה שני השבטים זבחי תודה לרוב, להודות לה' על רוב עשרם והצלחתם ולספר מעשיו ברנה, והשלמים והתודות הבאים שלא על חטא נקראים זבחי צדק, או יהיה פי' יקראו, שיששכר וזבולון יקראו לשאר בני השבטים שיבואו לאכול מזבחיהם בהמון חוגג:

כי שפע ימים יינקו, יששכר וזבולון יהיה להם עושר רב, כי יבא להם שפעת נכסים מן הים, אשר הם שוכבים על ידו:

ושפני טמוני חול, ושפוני לשון חשיבות וחלוקת הכבוד, וכן מצאנו בתרגום שני (אסתר א' י"ב) ולא ספנת יתהון, כבדה אותם, ועוד שם (ז' י') גברי עלמא לא ספנית, גבורי העולם הזה לא כבדתי, וכן בתלמוד מאן חשיב מאן ספין, והכוונה פה שיינקו ויהנו מדברים יקרים וחשובים הטמונים בחול, וכבר כתבתי בהקדמה שנרמז פה מלאכת עשיית הזכוכית ע"ש:

ברוך מרחיב גד, לפי שגד היה הראשון ששאל את ארץ סיחון ועוג לנחלה, כי היה חפץ בה מאד, לכן אמר משה, ברוך ה' אשר מלא את משאלות גד, ונתן לו נחלה רחבה כאשר שאל, ונכלל במאמר הזה גם הודאה לשי"ת על אשר נתן את סיחון ביד ישראל, כי משה היה יוצא ובא במלחמה ההיא, ועליו להודות לאל ית' על התשועה שעשה על ידו:

כלביא שכן, ירמוז לגבורת בני גד, שכן כתוב עליהם בדברי הימים ופני אריה פניהם:

וירא ראשית לו, ראה גד ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ:

כי שם חלקת מחקק ספון, כי שם נתן לו המחוקק (שהוא משה) את חלקו, שנאמר ויתן להם משה לבני גד וכו' (במדבר ל"ב ל"ג), והיה המחוקק הזה ספון וחשוב אצלו, כי עשה כאשר צוהו, ומהו?

ויתא ראשי עם, גד היה מביא ראשי העם למלחמה, כי בני גד היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ, לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר נחנו נעבור חלוצים לפני ה':

צדקת ה' עשה, מוסב על גד, שמלא בידו את אשר דבר בפיו, שנדרו בני גד לצאת עם ישראל להלחם עם ישראל וכן עשו:

דן גור אריה, המשיל דן לגור אריה בעבור גבורתו ללחום ככתוב בס' יהושע י"ט:

יזנק מן הבשן, אינו מוסב על דן, כי לא היתה נחלת דן בבשן, אלא שב על גור אריה, כמו שהאריה ידלג בהררי בשן מהר להר, כדי לטרוף משם כבשים ועתודים שמנים, שהיו שם לרוב כדכתיב ואילים בני בשן ועתודים (לעיל ל"ב י"ד), כן יעשה דן באויביו:

שבע רצון, שבע הוא שם תואר מוסב אל נפתלי, ורצון מוסב על השם הנאמר אחריו, והשיעור אתה נפתלי, הנך שבע רצון ה' ומלא ברכת ה', לפי שהיתה ארצו מלאה כל טוב:

ברוך מבנים אשר, על דרך הפשט כטעם יהי רצוי אחיו, יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם, ורצוי לכל אחיו, והטעם כי ארצו שמנה, ומשם יבואו המעדנים לכל השבטים, וכולם יברכוהו, וא"ת בריך מברכת בניא, נראה שר"ל שיתר השבטים יביאו לו איש את ברכת ארצו, מחיר השמן שנמצא בחלקו לרוב, ויהיה א"כ מבורך בכל הטוב הנמצא לכל השבטים, והוא טעם רצוי אחיו, שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם:

וטבל בשמן רגלו, שארצו של אשר מושכת שמן כמעין, ואמר טובל בשמן ע"ד מליצה כטעם כבס ביין לבושו:

ברזל ונחשת מנעלך, ארצך תהיה נעולה בהרים שחוצבים מהם ברזל ונחושת, וי"א שעכשיו הוא מדבר כנגד כל ישראל, שארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל, כאילו הארץ סגורה על ידם במנעולים ובריחים של ברזל ונחושת, ומכוון בזה שינוי הגוף כי למעלה אמר יהי רצוי אחיו בנסתר, וכאן אמר מנעלך בנמצא:

וכימיך דבאך, כימים שהם טובים לך, שהם ימי תחלתך ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנותך שהם דואבים ומתמוטטים, והכונה שהזקנים אשר יהיו בארץ אשר, יהיו בריאים וחזקים כבחורים, והוא על דרך שאמר כלב וככחי אז כחי עתה:

אין כאל ישרון, אחר שגמר ברכת כל שבט ושבט, שב לברך הכלל, וחזר להזכיר שבחי המקום כמו שהתחיל בהם ה' מסיני בא, ואמר דע לך, ישורון ! שאין כאלהי ישראל בכל אלהי העמים ולא כצורנו צורם:

רכב שמים בעזרך, הוא ית' מטה השפעת השמים לעזרך, כרוכב מטה סוסו ימין ושמאל וכונת המאמר הזה נוסד על מה שביארנו פעמים רבות כי כל אומות העולם מונהגים כפי חקי הטבע אבל ישראל מונהגים בהנהגה שהיא למעלה מן הטבע, וכאן ביאר סוד הדבר, כי ה"ית מכריח טבע השמים לצאת מטבעם ומנהגם, וזה בעזרך, דהיינו לטובת ישראל שהם לבדם זכו להנהגה הזאת למעלה מן הטבע:

ובגאותו שחקים, נמשך למעלה, ושיעורו ורוכב בגאותו שחקים בעזרך, והנה אין זה כפל לשון במה שאמר רוכב שמים, כי יש הפרש בין שמים ושחקים, גם הוסיף כאן מלת בגאותו, ולהבין הענין דע כי כאשר ידברו הכתובים בשפע היורד ממעל בדרך טבעי יאמרו שבא מן השמים, כמו יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים (לעיל כ"ח י"ב), שהוא המטר, כי יש בכח היסודות להולידו, וכן הרבה במקראות שנזכרו השמים, כי הם משפיעים בארץ כל דבר טבעי, אבל כשיושפע ממעל דבר נפלא שאין כדוגמתו בטבע, או כשיעשה ה' מופתים ונפלאות בארץ חוץ ממנהגי הטבע, אז יאמרו שהשפע הזה בא מן השחקים שהם יותר גבוהים מן השמים, ועל זה נאמר ועזו בשחקים (תהלים ס"ח ל"ה), וידוע כי שם עוז בחו"לם נאמר על הכח הנפלא לעשות דברים למעלה מן הטבע, כמו שיוכיחו כל הכתובים, וכן המן שהוא דבר נפלא ואין בטבע המציאות הנהוג להולידו, אמר עליו ויצו שחקים ממעל (תהלים ע"ח כ"ג), ואחר שנתהוה בדרך פלא בשחקים, ציוה השם שיעבור דרך דלתי השמים וירד כמו המטר הנהוג, וזהו ודלתי שמים פתח (שם), וכן כאן אחרי שאמר רוכב שמים בעזרך, שפירושו שגם הטובות הטבעיות כשהן חלים על ישראל מתחלפים ברוב טובה מאותן הברכות בעצמן כשחלים על שאר העמים, שעל ישראל חלים בהפלגה גדולה באורח פלא, וכמו שהבטיח בפ' בחקותי, אמר עתה שנוסף על זה הוא ית' רוכב השחקים לטובת ישראל, כלומר מוריד עליהם טובית רוחניות ומפליאות שאין כדוגמתן בשאר האומות כלל, והוא הסדר החמישי של ברכות שמיוחד לישראל בלבד, ודברנו עליו בפ' בחקותי, ולכן הוסיף כאן מלת ובגאותו, שרומזת להנהגת הנפלאות שאמרנו ועליה נקרא הוא ית' גאון יעקב (תהלים מ"ז ה'), ונא' על ישראל גאותו (שם ס"ח ל"ה), והבן:

מענה אלהי קדם, מעון כמו סוכה, והעד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו ג'), ופי' הכתוב המעון והמחסה שלך הוא אלהי קדם, כי הוא ית' חופף עליך כל היום ובאברתו יסך לך, ובלשון הזה ממש אמר אדון הנביאים בתפילתו ה' מעון אתה היית לנו (שם צ' א'), ופירוש אלהי קדם, שקדם לכל נמצא:

ומתחת זרעת עולם, השם מעונתך ממעל וזרועות עולם יתמכו אותך מתחת, ולשון זרוע הוא כנוי אל הדבר הסומך והמחזיק, ומלת עולם על הזמן כמו בכל המקרא, והכונה כמו שהשם מגין עליך ממעל, הן יהיה לך מתחת סעד ומשען קיים שעליו תוכל להתקיים, והוא הארץ הנבחרת אשר נשבע השם לאבותיך לתת לך, ולכן אמר ויגרש מפניך אויב, שהם הכנענים היושבים בתוכה:

ויאמר השמד, וצוה אותך לאמר, השמד אותם, כענין שכתוב כי החרם תחרימם:

וישכן ישראל בטח, אחרי השמדת יושבי הארץ:

בדד, נבדל מיתר העמים:

עין יעקב, מי שיצא ממעין יעקב, והם בני ישראל, והאב דומה למעין אשר ממנו יצאו הבנים שהם מימיו, וכן ומימי יהודה יצאו (ישעיה מ"ח א') וכן אמר דוד ממקור ישראל (תהלים ס"ח כ"ז), כלומר היוצאים ממקור ישראל:

אף שמיו, של ישראל, כלומר השמים אשר עליו:

אשריך ישראל, מכל מה שאמרתי תבין שאתה עם מאושר בתכלית ההצלחה:

מי כמוך, בגוים:

נושע בה', שהוא מושיעך:

מגן עזרך, הוא ית' מגן לך שבו תמצא עזר ומנוס בעת הצורך:

ואשר חרב גאותך, ואשר שב אל השם, והשיעור אתה נושע בה' אשר הוא המגן ואשר הוא החרב שבו תתגאה על אויביך:

ויכחשו איביך לך, לשון כפירה, יכחישו את שנאתם ויחניפו לך כאילו הם אוהביך, כדרך משנאי ה' יכחשו לו (תהלים פ"א):

ואתה על במתימו תדרך, אבל אתה תתרומם ותתנשא עליהם, ותדרוך על במותיהם: