ויקרא משה, אין זו קריאת הקבוץ, כי אם קריאת התעוררות, כי כבר נקבצו והם שומעים במעמד את כל דבריו, אבל לפי שהפסיק בהבדלת שלש הערים לערי מקלט, ולפי שעתה יבאר פרטי הדינים שלא נאמרו עדיין, לכן קרא להם שמע ישראל להעיר לבם על דקדוקי החקים והמשפטים:

אשר אנכי דבר, אשר עתה אדבר:

ה' אלהינו כרת, ענין המשך הכתובים כך, תחלה הזהירם בכלל על שמירת החקים והמשפטים, ועתה שבא לפרטם אמר שהם כלם מפי הגבורה, ושעליהם כרת ה ברית עמנו, ודבר פנים בפנים אל כל הקהל, אנכי ולא יהיה לך וכו' כל עשרת הדברים ולפי זה היה ראוי שישמעו גם כל שאר המצות מפי ה', אלא שיראתם מפני האש, ותקרבון אלי ותאמרו קרב אתה וכו', ומזה נמשך ששאר המצות נתנם אלי, ולכן כמו שחייבים אתם לשמור את עשרת הדברים ששמעתם מפיו, כן ראוי שתשמרו שאר המצות אשר אנכי מלמד אתכם כיון שאתם בקשתם לשמעם מפי, וזהו ושמרתם לעשות (פסוק כ"ט), ואח"כ בא לפרטם וזאת המצוה וכו' (לקמן ו' א'), שמע ישראל וכו' ואהבת וכו':

לא את אבתינו, יתכן שידבר אל אותם האנשים היוצאים ממצרים, כי היו רבים במחנה ששמעו הברית מפי השם, והעיד אותם על הדברים אשר ראו ואשר שמעו במעמד הנבחר ההוא, ואמר לא את אבותינו הבלתי חיים עתה כרת ה' את הברית כי אם אתנו, אנחנו אשר אנו פה היום כלנו, עודנו חיים זוכרים את הדבר, אנחנו השגנו את המאמר הנכבד שיצא מפי הגבורה בחוש שלם, ולכן השגתנו למעלה מן כל נדנוד ספק, ועתה אנחנו מעידים על זה, ומעתיקים האמונה הזאת לכם ולזרעינו אחרינו:

פנים בפנים, בלא אמצעי, והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר ופניו אל פניו, ואם לא יראנו:

אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא, ירמוז למה שפירשנו (שמות כ' ז'), כי ישראל שמעו כל עשרת הדברים מפי הגבורה, אבל לא הבינו אלא אנכי ולא יהיה לך, ושאר הדברות היה מפרש להם מה שאמר ה', וזהו להגיד לכם את דבר ה', כי לשון הגדה נופל על פירוש הדברים, וטעם בין ה' וביניכם כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם, כי הם הרחיקו לעצמם, וזהו כי יראתם ולא עליתם בהר, שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות, ע"כ הייתי אני ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע, כי רחוק היה בידיכם ובינו, ומשה הייתי מגיד הדברות:

לאמר, דבוק עם פסוק ד' פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר, ופסוק אנכי עומד וכו' הוא מאמר מסוגר כמבאר את דבריו, לפי שאמר מתוך האש, משמע שהם היו חוץ לאש הוסיף לומר שהיה זה לפי שיראתם מפני האש ולא עליתם, ואני נגשתי לעלות לתוך האש להגיד לכם את דבר ה', ועתה יזכור את הדבור כמו שיצא מפי הגבורה, והוצרך למלת לאמר, כמשפט הלשון:

אנכי ה' אלהיך, הדברות כבר מפורשות (שמות כ' ב וכו'), ועתה נעיר על מעטי השנוים שנמצאו בין שני אופני הדברות הללו:

שמור את יום השבת, ובדברות הראשונות נאמר זכור ולפי הפשט הענין אחד, אלא שהזכירה מורה יותר על העשייה לקדש את השבת בפה בדברים נכבדים קדושים ואלהיים, לדבר עם רעים אהובים ועם בני בית על גבורות ה' ונפלאותיו, כעין שלמדו חז"ל ממלת זכור ברכת הקדוש על היין כלומר באסיפת וחברת בני בית כטוב לכם קדשו את ה' והללוהו, והראיה שלמעלה לא נאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וכו', לפי שכיון יותר אל הזכירה בפה בשבחים והודיות על פלאי היצירה ורוממות השם יתברך, אף שצוה גם כן על שביתת המלאכות, אולם השמירה מורה יותר על המנוחה והשביתה והמנע מעשות המלאכות שנאמר בהם לא תעשה, והטעם שישמור את השבת מבלתי חללו באחת מן המלאכות, ולפי שכיון כאן יותר אל השביתה לכן הוסיף לומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ולזה כוונו חז"ל שאמרו זכור בפה ושמור בלב, כי השמירה והמניעה מחלל את יום השבת היא בלב:

כאשר צוך ה' אלהיך, ולא תחשוב שאזהרת שמור הוא דבר אחר אשר לא צוה ה', אבל הוא בכלל צווי של זכור, כי באמת הענין אחד, אלא שאני מבאר לכם יותר:

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, תן מנוחה לעבדך ולאמתך, כדי שעי"כ תזכור כי גם אתה היית עבד במצרים והוציאך ה' אלהיך משם, כי זכירת יציאת מצרים הוא העיקר והיסוד שעליו נבנה כמעט כל התורה כולה, לפי שע"י הנפלאות שעשה ה"ית במצרים לקחנו לו לעם והנחילנו תורתו:

על כן צוך, כאן ירמוז יותר אל המנוחה והשביתה, ולכן נתן הטעם וזכרת כי עבד היית על כן צוך וכו', אבל למעלה ירמוז יותר על התנשאות הנפש לאלהים במחקרים קדושים וספורים אלהיים, ולכן אמר שם כי ששת ימים עשה ה' וגו' על כן ברך ה' את יום השבת, והנה בענין השביתה ממלאכה התיחדה בה האומה הישראלית לבדה, וארז"ל גוי ששבת חייב מיתה, כי לא ניתנה לישראל המצוה הזאת אלא בעבור שהיו עבדים בארץ מצרים, והשם הוציאם משם בכחו הגדול ועשאם לו לעם סגולה, והוא מלכם ומחוקקם, ולכוונה זאת אמר כאן על כן צוך וגומר:

כאשר צוך ה' אלהיך, אף שמשקול הדעת חייב האדם בכבוד אביו ואמו זה לא יהיה אלא בבחינת הטובות שעשו אבותיו עמו, שבעבור כן הדעת מכריעתו לכבדם, ואם ירצה האדם לקיים מצוה זו משקול דעתו, לא יקיימנה רק כאשר חי חיים טובים, אבל בני עניים העטופים ברעב מנעוריהם, וכאשר גדלו שלחום אבותם מעל פניהם, ומתגוררים בארצות בחוסר כל, ובוחרים מות מחיים, איזו טובה יכירו לאבותם, יאמרו אבותינו להנאתם כוונו ואוי לנו כי ילדונו, לכן צותה התורה כבד את אביך ואת אמך לא משקול דעתך, אלא בעבור שצויתיך לעשותה, כי היא מצות ה' בדרך הקדש ואינה תלוייה בדעת האדם:

ולמען ייטב לך, כי מה יועילו ימים רבים בלא טובה, והוא כמו ביאור אל למען יאריכון ימיך האמור בדברות הראשונות:

ולא תענה ברעך, דבר שעל ידו תהיה עד שוא:

עד שוא, ובפ' יתרו אמר עד שקר, ושוא ושקר ענין אחד להם אלא ששוא כולל יותר כי יכלול כל עדות כוזבת, ואע"פי שאין מחייב את חבירו על זה בב"ד כלום, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו, כי שוא דבר בטל הוא:

ולא תחמד אשת רעך, הוסיף ביאור שהקדים האשה לבית, כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל, ודרך הבחורים לאהוב האשה קודם שיחמדו למקנה וקנין:

ולא תתאוה, ולמעלה אמר לא תחמוד, והחמדה חמורה מן התאוה, כי החומד עושה תחבולה לקנות מה שברשות זולתו ואינו חפץ למכרו, ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בלבד ת"ל לא תחמוד כסף וזהב מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן שעשה מעשה, ושם אמרו אם התאוה סופו לחמוד ואם חמד סופו לאנוס ולגזול, ולכן כאן שבא לפרש יותר הדברות הראשונות הוסיף חומרא ומנע אותנו אפילו להתאות בלבנו:

שדהו, הוסיף כאן שדהו לדרוש מה שאמרו במכילתא, אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלין שאין להן אחריות, אף אין לי אלא נכסים המטלטלין שאין להן אחריות, כשהוא אומר במשנה תורה שדהו על כרחך מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כל דבר שהוא קונה ומקנה:

קול גדול, בקול רם וחזק:

ולא יסף, שב אל תחלת הפסוק דבר ה אל כל קהלכם, כלומר הדברים האלה לבדם דבר ה' ולא יסף לדבר, כאשר יבאר, כי כאשר שמעתם את הקול הגדול ההוא, אמרתם אם יוספים אנחנו וכו' וישמע ה' את קול דבריכם וגומר:

על שני לחת אבנים, הם הלוחות הראשונות:

כל ראשי שבטיכם וזקניכם, לא ההמון הירא והמפחד כפי טבעו, אלא הזקנים והראשים שבהם והם דברו דברים של טעם:

הן הראנו, אם המראה הגדול הזה בא לברר לנו במופת מציאות הנבואה, אע"פי שקשה על האדם להאמין כי ידבר אלהים את האדם, הנה נתאמת לנו כבר העיקר הזה בעדות החושים, כי היום הזה ראינו כבודו וגדלו ושמענו קולו, ואין צריך לראות ולשמוע עוד:

את כבודו, מראה האש כדכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר:

ואת גדלו, קולות וברקים:

ואת קלו, עשרת הדברים:

היום הזה ראינו, השגנו בדעתנו מציאות הדבר הזה שהאל ידבר עם בני אדם:

ועתה למה נמות, מרגישים אנחנו בעצמנו שאין בנו כח ויכולת לקבל חקי התורה בנבואה, כי מגודל השפע האלהי הזה תתפרד נשמתנו מן החומר ונמות פתאום, והנה במעמד ההוא היו כל נפשות בית ישראל והודו כלם שלא יכלו לסבול קבלת התורה בנבואה, ואע"פי שהיו אז כלם נביאי ה' כי נתן ה' את רוחו עליהם לא יוכלו לסבול, כי יש הפרש גדול בין נביא סתם אשר מחזה שדי יחזה ויתנבא לעם עתידות או דברי תוכחות, ובין נביא תורה שמקבל חקים ומשפטים ומצות באור הנבואה ואין בכח שום נביא וחכם לסבול קבלת התורה בנבואה זולתי מרע"ה לבדו, וזהו ההבדל הגמור שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, שעליה כתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (לקמן ל"ד י'), כמו שנפרש שם, ועכשיו נתברר לכל ישראל למה בחר השם רק במשה וכל העדה כלם קדושים, כי ראו שאין בכח שום אדם לקבל התורה בנבואה זולתי משה לבדו, והאמינו כי משה אמת ותורתו אמת:

כי מי כל בשר, כבר הוא פלא ונס גדול שנעשה לנו מה שלא נעשה לכל בשר לשמוע קול אלהים חיים ולהשאר בחיים, אבל אם יוספים אנחנו לשמוע ומתנו, לכן קרב אתה ושמע, שאתה גדול בנבואה מכל בשר:

ואת תדבר אלינו, אתה תהיה שליח ואמצעי בדבר:

ושמענו ועשינו, כאן קבלו על עצמם להאמין במשה וגם בכל הנביאים שישלח ה' בכל דור ודור להגיד העתידות, ויעשו כל רצון ה' על פיהם, וכן מפורש לקמן (י"ח ט"ו) נביא מקרבך וכו' ככל אשר שאלת וכו' ושם אפרש:

מי יתן, בעבור היות הבחירה חפשית ביד האדם להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אמר הכתוב בלשון הזה מי יתן, והוא כלשון בני אדם:

לבבם זה, דעתם זאת:

ליראה אותי, כי מתוך יראת רוממותי וגדלי דברו כזאת:

למען ייטב להם, לא למעני כי אם תצדק מה תפעול לי, אבל למען ייטב להם, והנה אל תתמה שלא מצינו זה המאמר מאת השם למעלה בפרשת יתרו כי כן דרך המקרא, לסתום במקום אחד ויפרש במקום אחר:

ושמרתם לעשות, אלה דברי משה, יאמר מאחר ששאלתם קרב אתה ושמע, השם נתן אלי את המצות והחקים האלה, א"כ ראוי שתשמרו לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם, ואמר אתכם ולא אותי כי אתם שאלתם שידבר אלי בשבילכם, והרי הוא כאילו צוה אתכם בלי אמצעי גם כל שאר המצות:

בכל הדרך, ידוע שכל המצות נמשלו לדרכים שבהן ילך האדם, ולפי שיש בכל מנהג דרך והפוכו, כלומר דרך אחר הפוך ממנו, ד"מ ענוה וגאוה, צדק ורשע, אהבה ושנאה, נקימה וסליחה וכדומה, לכן צוה שילכו באותו הדרך אשר צוה ה' ללכת בו שהוא דרך החכמה, והפוכו דרך סכלות ורשע שחייב האדם להתרחק ממנה:

למען תחיון, שימלא מספר ימיכם וייטב לכם בכל הטובות שיעד לכם בפרשת אם בחקותי וזולתם:

והארכתם ימים בארץ, שתנחילו אותה לזרעכם לעולם: