וזאת המצוה, הכל נמשך מתחלת הענין ועתה ישראל שמע וכו' (לעיל ד' א'), כי בבואו לפרט ולבאר להם המצות הוצרך להעירם תחלה על ענין מתן תורה כדי לקבע בלבם אמתתה ואלהיותה, ואח"כ אמר להם כי קצת המצות שמעו באזניהם, והשאר נמסרו לו שיאמר אליהם עם ביאורן ופרטיהן, ועכשיו בא לבארם והתחיל שמע ישראל וכו' (פסוק ד') שהוא קבלת עול מלכות שמים ואמונת אחדותו ית', מקביל אל הדיבור הראשון אנכי ה' אלהיך, ואח"כ אמר כי יביאך ה' אלהיך וכו' (לקמן ז' א') שהוא על השמדת ע"ז, מקביל אל הדיבור השני לא יהיה לך, ולכן חתם וידעת וכו' האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו וכו' (שם ט'), דומה למה שכתוב בעשרת הדברים ועושה חסד לאלפים וכו', הרי שכל הדברים נאמרו על הסדר:

למען תירא, אם תעשה כן תזכה לירא את ה' אלהיך אתה ובנך ובן בנך ותאריך ימים בארץ שהיא נחלת ה', ויראת ה' היא מעלה נפלא ויתד שעליו תלוי שמירת התורה והמצוה כלה שנאמר יראת ה' מוסר חכמה (משלי ט"ו ל"ג), והיא תכלית בריאת האדם, כדברי קהלת את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

ושמרת לעשות אשר ייטב לך, פירושו למען אשר ייטב לך ולמען תרבון מאד בארץ זבת חלב ודבש, והענין שהארץ בעצמה היא מוכנת לעובדיו לזה התכלית שתתפרנסו בה שלא בצער ותתענגו ברוב טובה:

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כלל תחלה במאמר הזה קבלת עול מלכות שמים באמרו ה' אלהינו, ועוד אמונת אחדותו ית' באמרו ה' אחד, וענין הכתוב, הטה אזנך ושמע ישראל והבן בלבך, כי זה השם הנכבד והנורא אדון כל הארץ הוא אלהינו ביחוד, על הדרך שפירשתי (שמות כ' ב'), וזה השם שהוא אלהינו הוא לבדו האלהים יחיד ומיוחד, אין עוד מלבדו, ואף שאר העמים מונהגים ממנו לבדו, כי אין אחר המושל עליהם, אך חותנו הבדיל להיות לו לעם נחלה בענין ההנהגה, ולכן נקרא אלהינו:

ואהבת את ה' אלהיך, באהבה שאינה תלויה בדבר הנוגע לעצמך כלל, אלא תאהב את ה' בעבור אמתת כבודו ית', תשיש בהכרת שלימותו לאין תכלית, ותתענג באמונתו וייחודו, ואז תחפוץ לעשות דבר שייטב בעיניו, כי כן מדת האהבה:

בכל לבבך ובבל נפשך, לפי שאפשר שתהיה מדת האהבה שולטת רק במקצת כחות הנפש ולא בכולן, ד"מ ילך בדרכי השם במדת החסד והחנינה וזולתם לפי שהדרכים הללו אהובים לנפשו, אבל לא יעסוק בתורה לפי שאינו מוצא קורת רוח ואהבה בהגיונה, הוצרכה התורה להוסיף בכל לבבך ובכל נפשך, להודיע כי צריך לאהוב את השם בכל לבו ובכל כחות נפשו דהיינו בכל מחשבותיו ובכל תאוותיו, בענינים השכליים ובענינים המעשיים:

ובכל מאדך, הטעם מאד מאד, כלומר כל מה שתוכל:

והיו, לשון ספרי לפי שאמר ואהבת איני יודע כיצד אוהב האדם את המקום, ת"ל והיו הדברים וגו', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, ופירושו על ידי התבוננות בדרכיו ועדותיו ופקודיו, תשיג שלימותו וטובו וחסדו עליך, וע"י זה תתישב האהבה בלבך ישוב נאמן וקיים, ותהיה רודה ומושלת בכל רעיוניך ותאות לבך וארשת שפתיך:

אנכי מצוך היום, מאמר השליח בשם שולחו:

ושננתם, לשון חדוד, וכבר הודעתיך שלשון בינה נגזר ממלת בין, שע"י ההבדלה בין דבר לדבר, יזדכך הרעיון מכל בלבול וערבוב, ותשיג הנפש את הדברים בהשגה ברורה, והנה הדבר המסודר יפריד בלי עמל בין הדבקים, ויבדילם זה מזה, לכן יכונה פעולת התבונה בלשון חדוד ושנון, ומזה הענין למשל ולשנינה (לקמן כ"ח), וכן מלת חריפא הרגיל בלשון חז"ל מלשן הזה, והנה פה הכונה שתלמד אותם לבניך בחדוד השכל, ובראיות שכליות ומחודדות:

ודברת בם, שלא יהיה עיקר דבורך אלא בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל:

וקשרתם, מצות תפילין נזכרה בפרשת בא אלא שהוסיף בה ביאור ואמר וקשרתם שיהיו מונחים בקשירה, וירמוז גם כן לקשר של תפילין שקבלו חז"ל הלכה למשה מסיני:

ובשעריך, הטעם ובמזוזות שאר שעריך, ובא לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות:

והיה כי יביאך, אמר כאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים, ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההיא לטובה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבד לפניו כעבד לאדוניו, ורז"ל למדו מזה כי הטוב ההוא אשר ימצאו בבתים המלאים, מותר להם, אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה כגון כותלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה, והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור עד שיאכלו שלל אויביהם דהיינו בשבע שנים שכבשו והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי איסור ע"ז, ולכן אמר בסמוך מזבחותם תתוצון:

ערים גדלת, פי' ומצאת שם ערים גדולות וכו' ובתים וכו':

חצובים, לפי שהיו במקום סלעים נופל בהם לשון חציבה:

את ה' אלהיך תירא, יראת הגדולה והכבוד, והיא מסכמת עד מאד עם האהבה השלימה שזכר מצותה, כי גם האוהב הנאמן כאשר יתעורר בלבו רעיון הגדולה והכבוד והשלימות אשר לנאהב, ודבקות נפשו עם עצם נכבד כמהו, יירא אותו תמיד וישתמר מעשות דבר שלא ייטב בעיני הנאהב:

ואתו תעבד, תכנע לפניו ותעשה רצונו כעבד לפני אדוניו, והנה המצוה הזאת היא מצוה כוללת כל התורה, כי עבודת האל תכלול כל המצות, ואולם יש לה כמו כן פרטים, האחד הוא שצונו האל להתפלל אליו וכמו שאמרו רז"ל מנין לעיקר תפילה מן התורה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, וכן פרט אחר להגות בתורתו שגם זה נקרא עבודה ועוד פרט אחר לעשות העבודות בבית המקדש, ועל שתי אלו אמרו חז"ל עבודו בתורתו עבודו במקדשו, סוף דבר כל המעשים שיעשה האדם למלאות רצון בוראו נכללו במצות העבודה:

ובשמו תשבע, אינו מצוה שישבע אלא אזהרה שבשמו בלבד תשבע, כלומר ברצותך לאמת דבר לזולתך בשבועה, ולכרות ברית עם אחר, לא תשבע רק בשם הנכבד לקיים כל דבר, ואחרי שאתה ירא ועובד את ה', תהיה זהיר בשבועתך, ולא תשבע רק באמת, ועי"ז יכירו השומעים וידעו את מי אתה ירא לשאת שמו לשקר, ולזה לא הותר לישבע בדבר מכל הנבראים, כמו המלאכים והככבים אלא על צד חסרון המצרף, כמו שישבע בשמש וירצה לומר אדון השמש, ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבינו מה נכבד שמו, כאילו הנשבע נשבע באדון משה, או במי ששלחו, וכל עת שלא יכוון הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים, להאמינו שיש לאותו דבר אמתת עצם שישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים:

אשר סביבותיכם, הוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך טועים אחריהם, הוצרך להזהיר עליהם ביותר:

במסה, כשיצאו ממצרים שנסוהו, ואמרו היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י"ז ז'), ושם ביארנו שנסתפקו בשליחות משה עבד ה', והזהירם עתה שלא יעשו כך לדורות, אלא יקבלו עליהם לשמור לעשות את כל אשר יצום בשם ה' והנה פתחות הב"ית במלת במסה אינו בעבור חסרון ה"א הידיעה, כי לא יתכן ה"א הידועה בשם עצם פרטי, אלא הבי"ת ראויה להנקד בשו"א כדין אותיות כל"ב כשיבואו לשימוש, ונתחלף השו"א לפתח בעבור הפסק המאמר, כמו מי יתן לי אבר כיונה (תהלים נ"ד) שהראוי כיונה אלא שנפתחה הכ"ף בעבור היות המלה בטעם מפסיק:

ועדתיו, הם הניסים שעשה להם כבר להיות להם לעדות ועליהם רומזים המצות, כגון הפסח והמצה והסכה:

ועשית הישר והטוב, ארז"ל הישר זו לפנים משורת הדין, והכונה בזה, כי בתחלה אמר שתשמור עדותיו וחקיו אשר צום, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר לזכור בתורה כל הנהגות האדם עם שכיניו ורעיו, כל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל לא תקום ולא תטור ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בהן, חזר לומר דרך כלל שיעשה הישר והטוב, בכל דבר, עד שיכנס בזה לפנים משורת הדין:

כי ישאלך בנך, במקום אחר הביא הכתוב שאלת הבן שנאמר והיה כי ישאלך בנך מחר וכו', (שמות י"ג י"ד), והוא בפרט על מצות הבכורות, וכן למעלה ממנו כתוב והגדת לבנך ביום ההוא וגומר, שהוא תשובה על עשיית הפסח, ובשניהם נזכר יציאת מצרים לנתינת טעם, וכמו שפירשנו שם, אבל כאן מתפשטת שאלת הבן על כל חקי התורה ומשפטיה, ששואל מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאין להם עבודות וחקים כאלו, והשיב גם כן תשובה זו שאנו חייבים בעבודות הנפלאות החלה שהן נשגבים משקול דעתו של אדם בעבור שהשם נהג עמנו ככל נפלאותיו והוציאנו ממצרים בדרך יוצא ממנהג הטבע, וכמו שיתבאר:

מה העדת, על מה יעידו ויורו המצות שבעבור כן נקראו עדות, כגון מזוזה ותפילין והמועדות ומה ענין החקים שנקיימם בלי לדעת טעמם, ומדוע נצטוו המשפטים האלה שאין הדעת מחייבתן:

אתכם, אין לדיוק בזה אתכם ולא אותו, כי כן סדר הקבלה, השם יצוה לאבות והם יעתיקו מצותיו לבנים, אבל בדברי השואל מה העבודה הזאת לכם, יפה דקדקו לכם ולא לו:

ביד חזקה, זה עיקר הטעם, כי לא בדרך טבע הוציאנו משם, אלא בנפלאות גדולות, ומאחר שהבדילנו השם בזה מכל העמים להנהיג אותנו בהנהגה למעלה מחקות הטבע אם כן מחוייבים אנו לשמור חקותיו שצוה אותנו, ולא עשה כן לכל גוי:

גדלים ורעים, כלומר גם בפרעה נתן מופתים בדרך פלא, אבל היו לרעתו, אולם עמנו עשה אותות לטובה וזהו ואותנו הוציא וכו':

לעינינו, אנחנו רואים את אותותיו ומופתיו, ואנו עדים בדבר:

אשר נשבע לאבתינו, הנה רצה ית' לקיים בנו השבועה שנשבע לאבותינו ולכן חייבין גם אנו לקיים את אשר נדרנו בהר סיני לקבל חקיו ומצותיו:

ויצונו, אחר שנהג עמנו בדרך פלא, צוה אותנו ג"כ לעבדו בעבודה נפלאה מדרך הטבע, ועלינו לקבל את עול מלכותו ולקיים את מצותיו וחקיו המקבילים עם הנהגתו עמנו, כי תכלית כל המצות האלה היא יראת השם הנכבד והנורא:

לטוב לנו, ואף אם לא נשיג טעמם ויסודם, הנה אנו יודעים דרך כלל, שכל החקים האלה הם לטובתנו הנצחיית בעולם שכלו ארוך, וגם גורמים לנו חיים טובים כהיום הזה:

וצדקה תהיה לנו, מלבד החיים והטוב שנזכה להן בשמרנו את התורה, נזכה עוד באחרית שתהיה לנו צדקה, כלומר שתזרח עלינו אור צדקה ממרומים, רוח חן ושכל טוב, ועי"כ שמחת עולם תהיה לנו וכלילת הטובות כולם, וזהו אור הצדק שהאדם זוכה אליו בעבור צדקתו וחכמתו, כדרך משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב (תהלים ל"ו י"א), ונאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (שם פ"ה י"ב), כי בלכת האדם בדרך אמת, נשקף עליו אור הצדק מן השמים: