שמע ישראל, אחרי שהוכיח להם כי השם הוא הנותן כח לעשות חיל, חזר להביא על זה ראיה אחרת מכבוש עממים שהם גדולים ועצומים ממך, ואין אתה יכול להתיצב לפניהם, אלא ה' אלהיך יעבור לפניך:

אתה עבר, אתה מוכן לעבור:

לרשת, מושך עצמו ואחר עמו, לרשת גוים לרשת ערים:

בשמים, נדמים כאילו גבהו עד שחקים:

עם גדול, ענינו לרשת עם גדול:

אתה ידעת ואתה שמעת, ידעת מימי קדם, ושמעת מפי המרגלים:

וידעת, וכנתברר לך גודל העם וחוזק הערים, תודה בעצמך שאין אתה יכול לעבור אליהם ולנצחם, ותדע אם כן כי השם ישמידם לא כחך ועוצם ידך:

הוא העבר לפניך, להלחם בשבילך, כענין שאמר דוד כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם (תהלים מ"ד ד'):

אש אכלה, כאש אוכלה:

הוא ישמידם והוא יכניעם, יתכן כי הוא ישמידם ירמוז אל גוים גדולים ועצומים ויכניעם אל בני ענקים, כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות שנאמר ויכרות יהושע את הענקים מן ההר מן חברון וכו' ומן כל הר ישראל ומכל עריהם החרימם יהושע (יהושע י"א כ"א) כלומר בעריהם:

מהר, תואר הפועל כאילו כתוב במהירות, והכונה שינצחו בלא טורח סוללה ומצור ימים רבים, ומכל מקום לא תוכל לכלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה, כי לא אניח לכם להלחם על כולם בפעם אחת:

אל תאמר בלבבך, הנה כבר הבאתיך להודות כי רק בה' תעשה חיל ולא מכח עצמך, אולם אני מתיירא עתה שמא תחשוב, אמת כי ה' הוא העובר לפני, אבל זהו חלף צדקתי ויושר לבבי, כי אני זכיתי לנפלאות האלה:

וברשעת הגוים האלה, אינו מחובר בטעם עם בצדקתי הביאני, כי הם דברי העם שאולי יאמרו כן, אבל אלה דברי משה, כמו שיעיד מלת מפניך שהוא לנוכח ישראל, וכך אמר להם משה, אני מתיירא שתאמרו בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת, ותבקשו למצוא ראיה לאמתת דבריכם מרשעת הגוים, כי תדינו ג"ש לאמר כמו שהגוים האלה שנתחייבו כלייה אינו אלא בעבור רשעתם, כן אני שאנחול את ארצם אינו אלא בעבור צדקתי, ואם תחשוב כך אפשר שירום לבבך ומתוך כך תשכח את ה' אלהיך:

לא בצדקתך, אין הדבר כן אלא עיקר הכונה העליונה בהוריש את הגוים האלה הוא בעבור רשעתם כי נתמלאה סאתם ואין השמדתם תלויה בדבר אחר זולתי ברשעתם, אולם מתוך שגזר להורישם ותשאר ארצם מבלי יושב הנה רצה שתזכה בה אתה יותר מאומה אחרת בעבור שכך נשבע לאבותיך ואלמלא הבטיח כן לאבות, לא היה זכותך כדאי לרשת את ארצם, והמופת הברור שלא בצדקתך אתה בא לרשת את הארץ, שהרי עם קשה עורף אתה, כמו שיאמר בסמוך:

ולמען הקים את הדבר, אין להקשות ממה שאמר למעלה (ז' ח') כי מאהבת ה' אתכם, למדנו שהם אהובים למקום, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם יירשו ארץ? כי שם לא זכר דבר מירושת הארץ ורק בא לתת טעם למה בחר ה' בם מכל העמים וזה ודאי בעבור אהבתו אותם כמו שפירשנו שם, אבל לא ימשך מזה שהנוחלים את הארץ יהיו צדיקים גמורים, כי באמת עם קשה עורף היו וכמה פעמים המרו את ה', ולכן אין בהם זכות לבא לרשת את הארץ לולי נשבע ה' לאברהם לאמר, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה (בראשית ט"ו ט"ז):

וידעת, ואם תרצה לדעת במופת שאינך צדיק, די לך לזכור את אשר הקצפת את ה' עד הנה, ותבין מזה שאתה עם קשה עורף:

במדבר, תחילה אמר כך בדרך כלל, ואח"כ בא לפרט מה שהקציפו בחורב ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה ובקדש ברנע בענין המרגלים, וחתם במה שהתחיל ממרים הייתם:

ובחרב הקצפתם, קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם ולא נמחלו, והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה, ואח"כ ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד ה' והזהירם בענין ע"ז אזהרות רבות, והזהיר במצות בכללם, ויאמר שהן כלם טובות ובעבורם תבוא להם כל הטובה, ועתה בא להתחיל בפרטי המצות, וקודם שיזכור אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והצאה, כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף ויצונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית, ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם, והזכיר להם מעשה העגל:

ויתאנף ה' בכם, עד שעלה על רוחו להשמיד אתכם:

בעלתי, וקודם לזה כבר הייתי עולה ההרה, ובהיותי שם עשיתם העגל:

לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, לפי שהיה מקבל חקי התורה הקדושה מפי המחוקק העליון, והגיע אז למדריגת הנבואה היותר שלימה, כי אין בכח שום נביא אחר לקבל אור התורה בנבואה, לכן נשתנה טבע גופו הטהור עד שלא הוצרך אותן מ' יום לא לאכילה ולא לשתייה, ואמר משה כן לא להתפאר על מעלתו חלילה אלא ללמדם יקר תפארת קדושת התורה, כדי שינהגו בה כבוד וישמרו מצותיה:

מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי, אע"פי שהיה גלוי לפניו ית' שכבר עשו את העגל ביום שלפניו, כמו שכתוב ויעשהו עגל מסכה, ואח"כ ישכימו למחרת (שמות ל"ב ו') ואז ירד משה מן ההר, הנה רצה השם לתת לו את הלחות ואח"כ אמר לו הרף ממני ואשמידם, כדי שיבין משה שעוד יש תקוה אם יתאמץ להתפלל בעדם:

רד מהר, טעם המהירות הזאת הוא לטובת העם, כי אם יתראה להם מיד, וישרוף העגל ויהרוג העובדים אותו שהיו מעטים, הנשארים יכלמו מעונם ויתנו לב להנחם על אשר עשו, ואז יסלח להם השם, וכן היה שנכלם העם והתאבל מאד על חטאתו:

ראיתי, התבוננתי על העם וכן אותך ראיתי צדיק (בראשית ז' א'):

הרף ממני ואשמידם, אם תרפינה ידיך ותתיאש מן הרחמים בחשבך גודל חטאתם, אני אשמידם ואתן זרעך תחתם, אבל אם תתחנן בעדם ותתן עצמך כופר תחתם אסלח להם, ובזה נתן לו מקום להתפלל:

ואפן וארד, נשמע מזה שלא התפלל משה מיד טרם רדתו אלא תחלה ירד ושרף את העגל ואח"כ ואתנפל לפני ה' וכן פירשנו במקומו:

וההר בער באש, למדנו שכל המ' יום היה נראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר:

ואתפש, בתחלה היו על ידיו, ומתוך כעס תפשם בידיו להפילם בחזקה:

לעיניכם, כדי שיקבלו צער גדול בראותם הלוחות שבורות לעיניהס:

ואתנפל, שטוח על הארץ ופניו כנגד הקרקע, והעליה הזאת בהר היא שאמר עליה בפ' כי תשא ועתה אעלה אל ה':

להכעיסו, באו בענין הזה ואילך ארבעה שרשים נרדפים, כעס, אף, חמה, קצף, וההבדל שביניהם כך, כל דבר המתנגד לתשוקת הנפש ומונע ממנה תאותה, יוליד בה כאב ועצב, ושם ההרגשה ההיא כעס, כמו כעס לאביו בן כסיל (משלי י"ז כ"ה), עמל וכעס תביט (תהלים י' י"ד), והוא הפך השמחה והשחוק, כמ"ש טוב כעס משחוק (קהלת ז' ג'), ואם יהיה המתנגד לנפשנו בעל בחירה ורצון, אז יעורר את רוחנו להנקם ממנו ולהשיב לו כגמולו, וכל תשוקה מחממת את גוף האדם ומרתחת את דמו, ובבחינה ההיא תקרא התשוקה להנקם בשם חרון או חמה, ופעמים שמרוב החום תקצר הנשימה, עד שירחיב האדם את חוטמו ויעלה אף לתת מקום לרוחו לצאת, ובבחינה ההיא תקרא אף, והעוצר ברוחו ומתגבר על תשוקת הנקמה יקרא מאריך אף או מחטים, כדרך למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך (ישעיה מ"ח ט'), ויש שעל ידי רתיחת הדם יצא מפי האדם כקצף על פני המים (הושע י' ז'), שהם אבעבועות הנולדים על פני המים מחוזק השטף, ובבחינה ההיא נשתמש בשורש קצף, הנך רואה שמלות חמה וקצף ואף וחרון הם משותפים, שהוראת כולם תשוקת הנקמה מאת המתנגד לתאות נפשנו, ואינן נבדלות כי אם בחוזק וחולשה, אבל תיבת כעס לא תפול כ"א על הרגשת העצב לבדה מבלי תשוקת הנקמה, ומלת רוגז אינה משותפת עמהם כלל, כי הוראתה מענין התנועה והנדנוד, ובלשון ארמית הושאלה גם היא על הקצף, לפי שהמתקצף מדרכו להתנועע ולרגוז בכל איבריו:

כי יגרתי, ולכן התנפלתי, והנה הוצרך משה לספר להם את כל הקצף אשר קצף ה' עליהם וכל השתדלותו להתפלל בעדם, כי לולי כן לא היה מתאמת להם כובד חטאם מאחר שראו שהשם סלח להם מיד, אבל בסיפור הזה יבינו שרק זכותו של משה הכריע הדבר:

גם בפעם ההוא, כי כמה פעמים התפלל עליהם, על ים סוף ובמרה ובמלחמת עמלק וברפידים:

ובאהרן התאנף ה', על שנתן מכשול לפני העם, אף שכוונתו לטובה:

ואת חטאתכם, נקרא העגל חטאת כי בו חטאו, ועל כן הוסיף לבאר ואמר את העגל:

ואכת אתו טחון, הכתיתה היתה שטחנתי אותו, וכן בפרשת כי תשא לא נזכר רק טחינה, וענין שריפת הזהב פירשתי שם:

אל הנחל הירד מן ההר, שמשם היו שותים:

ובתבערה ובמסה, אע"פי שנסיון מסה קדם לנסיון תבערה כך אמר להם, וגם הייתם מקציפים את השם בנסיון אשר נסיתם אותו בתבערה כאשר עשיתם כבר פעם אחרת במסה ולא לקחתם מוסר, ואח"כ הזכיר קברות התאוה וענין המרגלים אע"פי שכבר נזכר לעיל, כאומר ואם תתנצלו בעון העגל לאמר שאהרן נתן מכשול לפניכם, מה תענו על שאר הנסיונות?

מיום דעתי אתכם, לרמוז על תלונותיהם קודם מתן תורה:

ואתנפל, אין זה כפל במה שזכר למעלה נפילת ארבעים יום, אלא כך פירושו וכאשר התנפלתי אותם ארבעים היום שסיפרתי למעלה, התפללתי כך וכך, ורצה לפרט להם כל דברי תפלתו שלא יאמרו, והלא חטא גדול כמעשה העגל הועיל תפילתו של משה וניצולנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תמיד תפילות הנביאים, לכך פירש להם שאין הענין דומה כי עתה נתכפר להם כדי יתחלל שמו הגדול, כמו שאמר פן יאמרו הארץ וכו' מבלתי יכולת ה' וכו', אבל לאחר שיהרוג ל"א מלכים וינחילכם את הארץ שוב אין כאן חילול השם, שלא יוכלו עוד האומות לטעון מבלתי יכולת ה' וכו' אלא יאמרו שעונותיכם גרמו זאת לכם, כמו שמפורש לקמן (כ"ט כ"ג), ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה וכו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם:

עמך ונחלתך, כי שלך הם מאחר שפדית אותם בגדלך, ואם תהרגם לא נשאר רושם הגדולה ההיא:

זכר לעבדיך, תחלה הזכיר זכות אבות שבעבורם יסלח לבנים, ולא זכר השבועה שנשבע להם, כי גם אם ישחיתם יוכל לקיים השבועה בזרעו של משה, כמו שאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, אלא שבעבור צדקת אבותם ראוי שלא יפנה אל קשי הבנים:

פן יאמרו, עכשיו התפלל שיעשה למען שמו שלא יתחלל:

הארץ, יושבי הארץ:

מבלי יכלת וכו' ומשנאתו אותם, לפי שלא היה בכחו להביאם אל הארץ הרגם במדבר, ואם תאמר אם אין לו יכולת איך הוציאם ממצרים ביד חזקה? לכן הוסיף ומשנאתו אותם שאף אם יודו ביכלתו ית' ידברו סרה על דרכי השם כאילו הוא שונא אותם חלילה ושרק לכן הוציאם כדי להמיתם, ובין כך או בין כך נמצא שם שמים מתחלל:

והם עמך, אבל אמתת הדבר אינו כמו שהם אומרים, אלא אע"פי שחטאו עמך הם ונחלתך, והדבר ידוע שלא משנאה הוצאתם, כי אז לא היית טורח כ"כ בשבילם להוציאם בכח גדול, וגם הכח הזה וזרועך הנטויה עדים שיש ביכלתך להביאם אל הארץ: