ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, במכת השחין כתוב שהשם חזק את לב פרעה, אבל משה לא ידע זאת בעת ההיא, וסבור היה שפרעה בחזקת לבו הטבעית עשה כן, לכן כשראה עתה בסוד הברד שפרעה הוסיף לחטוא ודבר סרה ונאצה רב מאשר דבר בתחלת בואו אליו, התפלא משה מאד ודאג על העתיד, שאם יבא עוד אליו במצות ה', יבזהו יותר ויחפוץ להרע עמו, ועודנו משתאה על זה, והנה דבר ה' אליו, אל תבהל בראותך כי רם לב פרעה והברד לא הכניע לבבו הערל כאשר עשו הצפרדע והערוב, דע כי מידי לו כל זאת, כי אני הכבדתי את לבו וגו' בתוספת כח למעלה מן הנהוג בטבע, וכל זה עשיתי:

למען שתי אתתי אלה בקרבו, להביא עליהן כל ד' סדרי המכות שגזרתי, ועל כן אמרתי לך בתחלה שאחזק את לבו למען רבות מופתי:

ולמען תספר, ואם תאמר מה תועלת להרבות מופתים מאחר שפרעה ועבדיו אנשי משחית ולעולם לא יתנחמו מפשעם, דע שעשיתי זאת להודיע נפלאותי לדור אחרון כדי שתספרו תהלתי באזני בניכם:

את אשר התעללתי, צחקתי, והכונה על ארבעה המופתים שבהן התעלל במצרים, דומה לתוכחות שמוכיחין בהן את הילדים להכלימם ולהסיר מהן אולתם:

וידעתם כי אני ה', אינו מוסב על המצרים כי אז היה אומר וידעו כי אני ה', אלא אתם בני ישראל כי תספרו נפלאותי ותתבוננו בהן, תעוררו דעת אלהים בלבותיכם, ותדעו כי אני ה' עושה פלאות ומשלם לאיש כמפעלו:

ויבא משה ואהרן, ידענו כי לא יבא משה אל פרעה בלא אהרן עמו, כי הוא המליץ, והזכיר עתה משה ואהרן, בעבור שהושבו שניהם וגרשום באחרונה, שלא עשה כן בכל המכות:

כה אמר ה', אין ספק שהשם צוהו שיאמר כן, והכתוב קצר למעלה ולא אמר כי אם בא אל פרעה, כי מסדר הספור מובן מעצמו:

עד מתי מאנת, התראה, על מכת הארבה:

לענות, להכנע, והוא מלשון עינוי:

ארבה, עם כי עוף קטן הוא ואין לו מלך, גם לא בא מעולם על אדמת מצרים, כי אין בטבע הארץ ההיא לתת מרעה טוב לארבה, אך במצותי יבא עליך, כמו שבאו הברד והמטר שאינם נהוגים במצרים, והוא ישפיל זדון לבבך:

את עין הארץ, את מראה הארץ:

ולא יוכל, הרואה לראות את הארץ, וכל זה להורות על רבויו, כי יבא חיל כבד שידמה כעב המחשיך את אור השמש:

את יתר הפליטה, היא החטה והכוסמת שהיו אפילות בעת הברד, ועתה הגדילו:

העץ הצומח, מה שצמח באילנות אחר הברד, כי הברד בא בחודש אדר לא קודם, ואז השעורה אביב וכו' ועדיין לא פרחה הגפן, והברד שבר הענפים והפארות, והמעט שנשאר התחיל לצמוח ולהוציא פרח והנצנים נראו, וזה היה בסוף אדר ובניסן שלאחריו נגאלו:

ומלאו בתיך, שלא תחשוב שהארבה ישחית השדה ולא יזיק לבני אדם, אלא יבואו גם בבתיכם וישרטו בכם שרטת, ויזיקו לעיניכם, וכדומה:

ואבות אבתיך, אבותיך הם היושבים במצרים בימים שעברו ואבות אבותיך הם הקדמונים אשר גרו גם בשאר הארצות, והענין שלא היה בכל העולם ארבה כמהו:

ויפן ויצא, לא רצה לשמוע מה יענו לו, כי ידע שאין בם כי אם לשון שקר ושלא ישגיחו לדבריו, מאחר שהשם הודיעו שהוא הכביד את לבבם:

יהיה זה, יראה שכנוי זה מוסב על משה אשר עתה יצא מהם, ועליו אמרו שזה האיש הוא להם למוקש, כי הוא תמיד דבר רעה על מצרים וכל דבריו קמו יום יום, אבל אילו היה מוסב על מכת הארבה או על דבר אחר היה לו לומר עד מתי תהיה זאת, כמשפט הלשון במקום שלא הוברר המין:

ויעבדו את ה', וחשבו שאחרי החג ישובו לעבודתם וכבר כתבנו לעיל (ח' כ"ד) שמשה לא אמר כן:

הטרם תדע, מלת טרם כמו תחילה וכדרך שפירשנו בפ' טרם תיראון, וכך פירושו, הנה כמה צרות באו עלינו, האם תרצה לראות תחלה בעיניך כי אבדה מצרים ואח"כ תשלחם:

ויושב את משה, במצות המלך, אבל לא להכנע בפני משה, אלא להראות לעבדיו כי לא דברו נכונה באמרם שכעבור החג ישוב העם לעבודתו, וכך אמר פרעה לעבדיו, הלא הרגשתם שמשה במרמה ידבר לילך דרך שלשת ימים במדבר, אבל אין דעתו לשוב, ואם אשלח את העם כדבריו לא ישובו עוד, ויהתלו בי שרמוני ופרקו עולי מעל צוארם, ולהראותכם שכן הדבר אקרא אליהם ויאמנו דברי:

לכו עבדו, גם טרם בוא הארבה, ואמר זה כמנסה אותם, ולבו בל עמו:

בצאננו ובבקרנו, כי הם צריכים לנו לזבוח:

כי חג ה' לנו, מצוה על כלנו לחוג:

יהי כן ה' עמכם, כלומר, הוא אשר דברתי שלרמותינו באתם, כי למה ילך הטף עמכם לזבוח זבחים ואין הטף יודע לעבוד את ה', אין זה כ"א דבר מרמה, וכן יעזור אתכם ה' כאשר אשלח אתכם עם טפיכם, כי כאשר אתם דברתם שקר בשם אלהיכם כן הוא יקצוף עליכם ולא יהיה עוד עמכם:

ראו כי רעה נגד פניכם, לא תוכלו להסתיר כונתכם הרעה כי היא תעמוד נגד פניכם, והיא נראית לעין כל להעיד בכם שאתם רוצים לברוח:

לא כן, כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם, אלא לכו הגברים:

כי אותה אתם מבקשים, הלא זה הדבר אשר בקשתם מיום בואכם לפני, דהיינו לילך לעבוד את ה', ולזה די אם ילכו הגברים:

ויגרש, המגרש, והנה נהג עמהם בעזות מצח תחת אשר עד הנה נשא להם פנים, לפי שעתה ה' אמץ את לבבו:

בארבה, בשביל מכת הארבה:

נהג רוח קדים, רוח שבא מצד ים סוף שהוא ממזרח למצרים:

ורוח הקדים נשא את הארבה, לפי שאין טבע הארבה לעלות בארץ מצרים: בא רוח קדים חזק והביאו ממרחקים:

ויעל וכו' וינח, עלה באויר על כל ארץ מצרים, ואח"כ השפיל עצמו ובכל מקום שנפל עליו, היה נח שם ומצא מנוח לרגלו, להודיע שבא בשדות בבתים ובהיכל מלך אין מקום פנוי ממנו:

כבד מאד, כמו שמשא כבד יכבד על האדם, כך הארבה הכביד על המצריים, וקצרה נפשם מנשוא אותו:

ואחריו לא יהיה כן, בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות, ועוד שבאה זאת כדרך המקרים כי רוח הקדים נשאו, בעבור זה אמר שהיה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ואחריו איננו בא כמהו, ובגדלו ידעו כי מכת האלהים הוא, וגם אותו הארבה שהיה בימי יואל מכה מאת האלהים היתה, לפיכך נאמר גם שם כמהו לא נהיה מן העולם:

ותחשך הארץ, נאמר על העדר האור כפשוטו, אך הוא כמו מאמר מיותר, כי אחר שאמר ויכס את עין כל הארץ מי לא ידע שתחשך הארץ, לכן יראה שרומז גם שם על צרת בני אדם שנחשך כל לב מתוגה ומצרת נפש, ומליצת ותחשך הארץ כמו וכל הארץ באו מצרימה (בראשי' מ"א נ"ז) שפירושו כל אנשי הארץ:

כל ירק בעץ, כל עלה ירוק:

וימהר פרעה, כי צרתו גברה על גאותו ונכנע לפי שעה:

חטאתי, כמו שאמר בברד:

ולכם, כי גרשתי אתכם מעל פני:

שא נא חטאתי, כנגד משה אמר כן, כי הבין שיש לו יתרון על אחר:

ויסר מעלי, ולא אמר עוד אנכי אשלח את העם, כי ידע שלא יאמינו לו מאחר שהתל בם כמה פעמים, גם משה לא בקש זאת ממנו, כי יהיה ללא הועיל:

את המות הזה, מכאן שהיה הארבה מיצר לו עד מות:

ויצא מעם פרעה, ולא ענהו דבר כמו שעשה בצפרדע ובערוב ובברד, כי מאחר שהשם הודיעו שהוא הכביד את לב פרעה, ידע שיעמוד במרדו עד תום כל המשפטים, לכן לא כבדו עוד במענהו:

רוח ים, רוח מערבי שהוא הפך מן רוח קדים הנזכר למעלה:

ולא שלח את בני ישראל, לא למען תת כבוד לה' כי היה איש משחית, ולא ממורך לבב, כי ה' חזק את לבבו:

ויאמר ה' אל משה, עתה יביא על מצרים הסדר הרביעי שהוא מכת בכורות וטביעת ים סוף, נוראות גדולות אין כמוהן בכל הסדרים שעברו, כי הסדר הראשון היה במים, השני בארץ, השלישי ברוח, אבל הרביעי הזה בא ממרומים ופעל נשגבות מן הטבע, והטעם לפי שבא ללמדם דבר יוצא ממנהג העולם, והוא כי ה"ית בחר לו יעקב סגולה מכל העמים ועתיד ליתן להם חקים נעלים משקול הדעת, ולכן קדם לסדר הזה מופת החושך שגם בו הפליא ה' לעשות והוא דומה למכות שבאו אחריו שבכולן היה מהומת לב וצרת נפש כמו שנפרש, וכמו שהמופת הזה מנע מהם האור כן המכות שלאחריה היו בלילה, כי מ"ב בחצי הלילה, ובואם בים ג"כ בלילה:

נטה ידך, ולא צוהו להתרות לפרעה, כי זה היה מופת להמכה כמו שאמרנו:

ויהי חשך, מלת ויהי מורה על הויה ומציאות דבר מה, ואין לשון זה נופל על החשך הטבעי כי הוא העדר לא מציאות, ומטעם זה לא נזכר הויה אצל החשך במעשה בראשית, א"כ למדנו שמשונה חשך זה מהחושך הטבעי, והראיה כי להלן קראו חשך אפלה, ויש הבדל בין חשך לאפלה, החשך הוא העדר אור השמש ולכן הלילה נקרא חשך נאמר ולחשך קרא לילה (בראשית א' ה'), ועל ידי נגה ירח וככבים או אור הנר תהיה אור, ואין כן אפלה שהיא גם בצהרים ולא יועיל לה שום אור, כמו שהעידו על זה הכתובים, מעתה חשך של מצרים לא היה כמו חשכת לילה שיועילו נגה ונר להאיר, אלא היתה אפלה, כי השמש האיר על הארץ כמנהגו אבל לא הגיע האור לעיני המצרים לפי שהוכו באפלה, וה"ית המציא ענין מה וגוף חדש סמוך לעיניהם שמנע מרשעים אורם כי היה בו ממש ומונע ניצוצי האור, דומה לתבלול שעל עיני העור, וזהו שאמר הכתוב ויהי חשך, כלומר יתהוה ענין חדש שיחשיך בעדם, ולא אמר ותחשך הארץ כמו שאמר בארבה, כי כאן הארץ האירה רק בעיני המצרים היתה אפלה:

וימש חשך, זהו ענין אחר נוסף על האפלה שזכר למעלה, כי מלבד החשך הרמוז במלת ויהי, הביא הי"ת עליהם פחד ובהלה בחזיונות זרות שהיו נראים להם עד שנשארו מבוהלים ונרעדים ויצא לבם מרוב אימה, והתורה הסתירה הענין הזה במלת וימש שהוא לשון משוש ואחיזה, ולפי שהפועל הזה הוא תמיד יוצא כמו והמישני את העמודים (שופטים ט"ז כ"ו), לכן אף כאן נושא המאמר הוא החשך והנשוא הם המצרים, ופירושו החושך ימיש אותם, כלומר יאחז אותם ויפגע בם עד שיחרידם, והענין הזה מפורש בקבלה שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים (תהלים ע"ח מ"ט) שמדבר על צרת החושך כי אחריו זכר מכת בכורות, והודיע שהיה בחשך משלחת מלאכי רעים, היינו תמונות משונות שבאו להבעיתם:

ויהי חשך אפלה, לפי שהסדר הזה בא ללמדם היתרון שיש לאומה ישראלית על שאר האומות, כמו שאמר בסמוך למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל (י"א ז'), לכן בא החושך לעומת מה שהעבידו את העם הנכבד הזה בפרך, כאומר אתם לחצתם את ישראל וחשבתם שאין ה"ית רואה, עתה תוכו במחשך שלא תוכלו אתם לראות, אתם שמתם את עמי כאסירים, עתה החשך יאסר אתכם שלא תוכלו לקום איש מתחתיו אתם הטיתם אזן אל פרעה שאמר ואל ישעו בדברי שקר, עתה תשעו אתם אל מחזות כזב שיפחידו אתכם:

לא ראו איש את אחיו, כי נתחדש ענין מה נגד עיניהם שהפסיק בין האור ובין העין, עד שאפילו סמוכים זה לזה לא ראו איש את אחיו, וכן אמרו במדרש רבה וימש חשך, כמה היה אותו חושך, רבותינו אמרו עבה כדינר היה שנאמר וימש, שהיה בו ממש עכ"ל:

ולא קמו איש מתחתיו, אין דרך החושך לאסור את האדם במאסר שלא יוכל קום מתחתיו, כי גם עורים ילכו ויגששו בחשך, מכאן למדנו שנחרדו ממראות זרות עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבא:

שלשת ימים, מאחר שהאריכה המכה כ"כ ולא יכלו קום מתחתיהם, היו מתים ברעב ובצמא, לולי שבאו בני ישראל לעזור אותם ולהאכילם ולהשקותם, וכן הדעת נותנת שעשו כן, גם יש רמז מזה בפסוקים הבאים, וכראות המצרים שישראל משלמים טובה תחת רעה, אבדה שנאתם עליהם ועתה התחילו לכבדם ולאהבם ולהאמין שיש בהם ענין אלהי, ולכן השאילום בעין יפה ונשאו להם חן גם כבדו מאד את משה מה שלא עשו עד הנה, כמבואר בפסוקים הבאים:

ולכל בני ישראל היה אור במושבתם, בערוב ובברד הזכיר ארץ גושן וכאן אמר במושבותם להורות לנו סוד הדבר, שלא היה חשך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל אפילו לסמוכים אל מצרי אחד היה אור, וזה טעם במושבותם שהכינוי מוסב אל המצרים, כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמוכים להם היו רואים אור אבל בארץ גושן היה ג"כ חשך, כי מצרים רבים ישבו בארץ גשן בתוך בני ישראל וגם עליהם עבר הכוס, כי לא נמלט מצרי אחד מצרה זו, אלא כל מצרי ישב באפלה, וכל איש ישראל השמר אור לו:

ויקרא פרעה, אחר סור החשך קרא אליהם, ולא עשה כן בכל המכות שקדמו, כי תמיד אחרי סור המכה היה שב לרשעתו, לפי שעד הנה כשבאה הרוחה הכבידו חכמיו ויועציו את לבו בדברי משחת, אבל בסור החשך בושו יועצי פרעה ונכלמה גאות חכמתם, ומטעם זה מצינו שאחרי החשך התחילו יועצי פרעה לנהוג כבוד במשה כי נכלמו מפניו שנאמר גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה, הרי שמופת החושך השכיל זדונם, והנה עתה קרא פרעה למשה והרשהו ללכת, אלא שרצה לעכב מקניהם, ודע שזה שקרא פרעה למשה, ונבואת עוד נגע אחד, וכן נבואת כה אמר ה' בחצות הלילה ופרשת החודש הזה, לא נכתבו בסדר שאירעו הדברים, כי כן דרך התורה שתספר ענין אחד בכל פרטיו עד תומו, ואח"כ תתחיל בענין אחר אע"פי שמקצת מן הענין השני קרה כבר קודם תם הראשון, לכן סיפרה התורה כל דברי פרעה וסרבינן זה אחר זה עד שלבסוף אמר למשה לך מעלי, ואח"כ זכרה דיבורי הש"ית למשה זה אחר זה אע"פי שהיו קודם לכן, וסדר הפרשיות כך הוא, מיד אחרי סור החושך אמר השם למשה פרשת החודש הזה לכם, וזה היה בר"ח ניסן, ואז אמר לו עוד נגע אחד וכו' דבר נא וכו', ובי"ד לחודש קרא פרעה למשה ואמר לכו עבדו וכו' רק צאנכם וכו', וכשענהו משה קשות התחיל פרעה להתלוצץ ולדבר סרה כדרכו, ואז התרהו על מכת בכורות על פי ה', ואז חרה אף פרעה ביותר כי ה' חזק את לבבו ואמר לו לך מעלי וכו', ומשה השיב כן דברת, ויצא בחרי אף כמ"ש ויצא מעם פרעה בחרי אף (לקמן י"א ח'):

רק צאנכם ובקרכם יצג, בקש ערבון מידם, כי תמיד חשב להכריח אותם לשוב לעבדו:

גם אתה, אבל אח"כ לא מצינו שנתן פרעה לישראל זבחים ועולות, גם חלילה שישאל משה מרשע זה עולות וזבחים להקריבם לפני ה', ואף אם ירצה ליתן לא היה ראוי לקבל ממנו, מאחר שאין לבו שלם עם ה', אלא כך אמר לו משה, אילו התבוננת עד עתה לנפלאות האל, לא די שתשלח אותנו ואת טפינו ואת בקרנו, אלא היה מהראוי שגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות להעלות לאלהינו בעדך אולי יתעשת האלהים לך ולא תמות, אבל אתה קשה עורף, ולא תעשה כן, גם אינני חפץ בעולותיך, אך על המעט ראוי לך להניח לנו מקננו שילך עמנו:

פרסה, פרסת רגל והוא השטח התחתון מהרגל שבו החי עומד על הארץ, ונקרא כל החי על שם החלק ההוא:

לא נדע מה נעבד, איזה מין נבחר וכמה נקריב ממנו:

ויחזק ה' את לב פרעה, ועתה בהיות משה עומד לפני פרעה באה הנבואה כחצות הלילה וכו', ומשה אמר כן ואז השיב פרעה לך מעלי וכו':

ולא אבה לשלחם, בכל מה שקדם אמר לשון מיאון וכאן אמר לא אבה שענינו על המואס והמשקץ דבר בטבע נפשו, לפי שאחר מה שראה במופת החושך לא נשאר בו אפילו טענה של עקשות לסרב עוד משלח את העם, אבל מאס בדבר וקצה נפשו לשלחם:

כן דברת, לא שנשא פנים לאיש הבליעל הזה אלא מאחר שידע כי קרוב יום אידו, לעג לו ואמר יפה דברת כי אני לא אבוא עוד אליך אבל אתה תבא אלי: