וידבר ה' אל משה לאמר, כמעט בכל המצות השתמש הכתוב במליצה זו, וכאן המקום לבארה, אמר וידבר וגם הוסיף מלת לאמר, כי יש הבדל בין דבור לאמירה, כל לשון דבור הוא על הרחבת דברים בענין שהוא דורש, כדרך חכמים כשמדברים בהלכה ונושאים ונותנים בכל פרטיה בשכל ובבינה, כמו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו (מלאכי ג' ט"ז), אבל אמירה יונח על כל דבר שפתים, כמו ויאמר המלך מי בחצר (אסתר ו' ה'), ולפי שבנוח רוח אלהים על הנביא יבוננהו באותו הענין שדובר אליו בכל פרטיו יותר ממה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בו עד סוף כל הדורות, לכן הונח תמיד לשון דבור, ובא גם לשון אמירה, כי שם מלין בפיו לאמר אמרות קצרות הכוללות הכל, והן אמרות התורה שבכתב שנאמר עליהן אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים י"ב ז'), ועל שתי אלה נאמר בכל מקום וידבר לאמר, וזהו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ושמור זה הכלל:

קדש לי כל בכור, כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממות בהכותו כל בכור בארץ מצרים צוה להקדישם לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצוה בהם, כי היתה העבודה מתחלה בבכורות, ולא צוה עדיין על הפדיון, עד שהחליפם בלוים וצוה לפדות העודפים, אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר:

פטר כל רחם, שפטר את הרחם תחלה, והוא לשון פתיחה, כמו יפטירו בשפה (תהלים כ"ב ח'):

לי הוא, קניתי אותם להיות לי ע"י שהכתי בכורי מצרים, ואותם החייתי:

היום אתם יוצאים, לפי שאמר להם זכור את היום הזה וכו', נתן סימן לאותו יום שהוא:

בחדש האביב, בזמן בכור ובשול התבואה:

הכנעני והחתי, אע"פי שלא מנה אלא חמשה עממין כל שבעה גוים במשמע, שכולם בכלל כנעני הם, ולזה בכל מקום שהזכיר ארץ כנען בסתם יכלול את כלם, כי שם כנען נאמר בכלל וביחודי

והגדת לבנך, דע כי ע"י שקבלו ישראל על עצמן בארץ מצרים עול מלכותו ית', וקדשו עצמן בדם פסח ובדם מילה תקן השם ב"ה נפשותיהם ונפשות בניהם לדור דור, עד שיהיו ראויים לקבל חקים ומשפטים נשגבים משקול דעתו של אדם, ולעומת זה השם ית' ינהיג אותם בהנהגה למעלה מחקות הטבע, והנה על הכונה הזאת אמר כאן, אם יקשה בעיני בנך ולא יבין למה צוה השם לעשות החקה הזאת לדורות עולם, כי בעבור זכרון יציאת מצרים די בסיפור הנפלאות, לא לעשות העבודות שעשו במצרים, אז והגדת לבנך ותאמר לו, אילו האבות עשו כן בעבור נס פרטי שנעשה להם אז, שאין עוד ממנו טובה לבאים אחריהם, באמת לא היה מוטל עלינו לעשות כן בכל שנה, אבל לפי שעשו כן בשביל נס קיים לדור דור, וכמו שאמרנו, על כן שמורים המצות והחקים הללו לעשותם עד עולם, וזה פירוש בעבור זה וכו', בעבור החק הזה שעשו אבותינו במצרים, עשה ה' לי, כלומר תיקן נפשותינו, כי מלת עשייה על התיקון כמו לא עשה שפמו (ש"ב י"ט כ"ה), והפסוק שלאחר זה מפרש יותר:

והיה לך לאות על ידך, ידוע שהתפילין מורים שישראל עם ה' ונוחלי תורתו, אשר על כן נקראו תפארת ישראל, שנאמר פארך חבוש עליך (יחזקאל כ"ד י"ז), וכאן אמר, לפי שעל ידי תיקון זה הבדילנו השם מכל העמים, לכן אתה בני בקדוש ישראל תתפאר, ולאות יהיה לך מלבוש של תפארת על ידך ולזכרון בין עיניך, ולכן אתה חייב לעבוד את ה' בחקים נשגבים מדרכי מצות בני נח, וזהו:

למען תהיה תורת ה' בפיך, לא כמשפטי ותורות גוי גוי אלא תורת ה':

כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, חוזק יד מורה על הנפלאות שהם למעלה מן הטבע, ועל כן אנו צריכים לשמור חקי אלהים הנשגבים, ולהניח תפילין לתפארת:

את החקה, חקת הפסח:

מימים ימימה, משנה לשנה, ולהבין מתי נקראת השנה בשם ימים צריך לדעת, כי השנה היא על ב' דרכים, או שנה תמימה של שס"ה ימים, והוא שישוב השמש לנקודתו, או שנת המחזור, שהיא לפעמים שנ"ד ימים ולפעמים שפ"ד או פחות או יותר כידוע, וזה הכלל כשרוצה הכתוב להודיענו שיהיה חשבון השנה על פי קביעות המחזור, קורא את השנה ימים, כלומר מספר ימים של שנה זו, ולכן כאן לפי שתולה חג הפסח בט"ו לחדש הראשון, ובמועד האביב, ואנו צריכין להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה, וע"י כך שנה אחת משונה מחברתה, ואינן שוות להיות כל אחת משס"ה ימים, אמר מימים ימימה:

והיה כי יביאך, עתה צוה על קדושת הבכורות, כי כאשר יבאו אל הארץ תנהג המצוה בנולדים באדם ובבהמה ובפטר חמור, וצוה בפדיונם לדורות:

והעברת, לשון הפרשה, וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כ"ז ח'), והענין כאן שיסירו הבכור מיתר הנולדים להיות לה', וחזר יבואר דרך פרט איך תהיה ההעברה ההיא בכל מין ומין, שכל פטר שגר בהמה יהיו הזכרים לה', ופטר חמור יערף, ובכור אדם יפדה:

שגר, לשון שילוח מן הבטן:

פטר חמור, לפי שהוא טמא תפדה בשה:

וערפתו, תשבור העורף, כאשר אחז"ל עורפו בקופיץ מאחריו:

וכל בכור אדם בבניך תפדה, פדיונו קצוב במקום אחר שהוא חמש סלעים:

מחר, לאו דוקא מחר, אלא לאחר זמן:

מה זאת, מה טעם לקדושת הבכורים:

ואמרת אליו בחזק יד, אף כאן הטעם הוא כמו למעלה בחקת הפסח, כי עיקר כל המצות היא יציאת מצרים, לפי שאז קבלו ישראל עול מלכות שמים, ובקשו שינהיגם השם באותות ובמופתים, ולעומת זה התחייבו לקול תורה ומצוה:

כל פטר רחם הזכרים, מהמין הראוי לזבוח לה':

לה', לכבוד ה' וכן בכל מקום שנאמר לה', אצל קרבן:

והיה לאות, כי התפילין ירמזו על ההנהגה הזאת שעל ידה זכינו לחקים הנשגבים האלה, וכאן לא אמר בעבור זה עשה ה' לי, כי לא קדשו הבכורים כשיצאו ממצרים, ובפרשת ואתחנן נתבאר הענין יותר, כי שם שאל הבן על כל חקי התורה בכלל, והשיב ג"כ תשובה זו, שאנו חייבים בעבודות הנפלאות האלה בעבור שהשם ב"ה נהג עמנו בכל נפלאותיו:

ולטוטפת, מין תכשיט המונח בראש נקרא טוטפת בלשון חז"ל, ויתכן שיהיה ענינו חבור וקשירה, וכל תכשיט המחובר על גוף האדם נקרא כן, כי מצאנו ואצעדה אשר על זרועו (ש"ב א') מתורגם וטוטפתיה דעל דרעיה, לפי שהוא קשור על הזרוע, ולפי זה אפשר שגם שם תפילין ענינו דבוק וחבור על דרך וקשרתם לאות על ידך:

ויהי בשלח, עיקר הכתוב הוא, ויהי בשלח פרעה את העם ויסב אלהים את העם וכו', ומאמר ולא נחם וכו' עד ושבו מצרימה הוא כמו מאמר מסוגר לתת טעם לנסיעתם דרך המדבר, תחת הליכתם דרך ארץ פלשתים:

ולא נחם, אין כונת הכתוב לומר כי רק על כן לא נחם דרך ארץ פלשתים מדאגה פן ישובו מצרימה, שהרי גם אם לא ינחם העם, היה השם מוליכם דרך המדבר כי כבר נגזר על המצרים לטובעם בים, וכבר היה גזור לפניו ית' שיקבלו ישראל את התורה בהר סיני כאמרו למשה תעבדון את האלהים על ההר הזה, וכל זה לא היה אפשר אלא בלכתם דרך המדבר, אבל הודיע הכתוב שגם אם אין זאת מה שיזכור אחרי כן מפלא ים סוף מרדת המן ממי הצור ומנוראות מתן תורה שבעבורן הוצרכו לילך בדרכים שהלכו, עכ"ז לא היה מוליכם דרך ארץ פלשתים לנחול את הארץ מיד, והטעם שהיו צריכים אז להלחם מיד עם פלשתים לפי שארצם בכלל ירושת ישראל, וידע השם כי הם עוד נכאי לבב מכובד עבודת פרך אשר עבדו במצרים, ובראותם מלחמה יפול לבם ויאמינו כי טוב להם עבוד את מצרים מלנפול בחרב שונאיהם וישובו אחור, והנה הוצרכה התורה להודיענו זאת לבל יפלא בעינינו למה אחרו ישראל במדבר גם אחר מתן תורה ואחרי שב משה מן ההר זמן רב, שהרי לא נסעו מחורב עד השנה השנית בכ' לחדש השני, וטעם כל זה שעל כל פנים היו צריכים לראות את כל הכבוד הזה טרם יעברו חלוצים להלחם בארץ כנען:

כי קרוב הוא, מלת כי לנתינת טעם, לפי שהוא קרוב, ואין צורך לפרשה כמו אע"פי:

פן ינחם העם, השם יודעה עתידות, ואמר פן ינחם כלשון בני אדם:

ושבו מצרימה, מפחד המלחמה, והנה מלחמת עמלק ברפידים לא היתה ראויה לשוב בעבורה כי הם לא עברו דרך ארצו, והוא בא ונלחם בהם לשנאתו אותם, ואם ירצו לשוב מצרימה לא יועיל, כי ילחם בהם בדרך:

ויסב, הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך עקומה:

וחמשים, מזוינים, חגורי חומש בכלי זין, וחומש היא הצלע החמישית, והודיעך הכתוב כי ביד רמה יצאו בכלי מלחמה, ולא כמו עבדים בורחים:

השביע את בני ישראל, שיאמרו כן לבניהם, ובניהם לבני בניהם:

ויסעו מסכת ויחנו באתם, עיר איתם היא על הגבול וממנה אין עוד ארץ נושבת, ולזה אמר שהוא בקצה המדבר, והנה יש דרך לצד ימין של איתם הפונה אל המדבר ויביט לנוכח הלשון האחת של ים סוף, כי ידוע שים סוף יתחלק שם לשתי לשונות וביניהם הר סיני, וסמוך לדרך ההוא יש פי החירות ומגדול:

וה' הולך, כמו שהיו ד' סדרי מכות למצרים כן היו כנגדם ארבעה מתנות טובות לישראל במדבר, ואלו הן, מתנת הצור נגד מכת הדם, מתנת השלו נגד מכת הערוב, מתנת המן נגד מכת הברד, ומתנת העננים נגד מכת החשך, וכבר פירשנו שאלה הד' מכות דם ערוב ברד וחושך היו הראשונות שבכל סדר וסדר, ודבר זה גילה לנו המשורר שבזכרו מכות מצרים ומתנות ישראל התחיל ואמר שלח חשך ויחשיך (תהלים ק"ה כ"ח), ואח"כ הפך את מימיהם לדם, ואח"כ אמר ויבא ערוב, ואח"כ נתן גשמיהם ברד, שלא לחנם הפך סדר המכות הכתובות בתורה אלא להודיענו שהן מקבילות עם ד' מתנות טובות שהיו לישראל במדבר, והזכיר המתנות כסדר שבאו עליהם, תחלה פרש ענן למסך, ואח"כ שאל ויבא שלו, ואח"כ ולחם שמים ישביעם, ואח"כ פתח צור ויזובו מים, והנה זכר כאן הכתוב המתנה הראשונה שבאו ענני כבוד להיות להם יומם למחסה מזרם ומסער ומחום השמש ומכל פגע רע, ועל זה אמר לנחותם ולא להוליכם, כי כל לשון נחייה היא על הליכה בלא צער וקרוב בענין ללשון מנוחה:

בעמוד ענן, קראו כן לפי שלא היה כדמות עבים נטויים על הרקיע, אלא כדמות עמוד נצב מן השמים על הארץ:

לנחתם, כמו להנחותם, וכן לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א' ל"ג) שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחות אותם ע"י שליח, ומי הוא השליח עמוד הענן:

ולילה בעמוד אש, מלבד העמוד ענן למחסה היה להם בלילה גם עמוד אש להאיר להם, ואמר הטעם לפי שלפעמים הלכו גם בלילה, כי על פי ה' יסעו:

ללכת יומם ולילה, פעם ביום ופעם בלילה, ומלת יומם לא תמצא בכל המקרא רק על עת היות השמש על הארץ, אבל מלת יום ימצא בתנ"ך גם על הלילה כמו ביום הכותי כל בכור (במדבר ח' י"ז), וזה היה לילה:

לא ימיש, פועל יוצא, ושב על השם האמור למעלה שהוא לא המיש דהיינו לא הסיר העמודים מלפני העם בכל מסעותיהם וחניותיהם, ואולם מצאנו לא ימיש מתוך האהל (לקמן ל"ג י"א), והוא פועל עומד: