דבר אל בני ישראל וישבו, חלילה שעשה כן ה"ית להטעות את פרעה, גם יהיה ללא צורך, כי מאחר שהוא ית' יחזק את לב פרעה כמו שאמר למטה וחזקתי את לב פרעה, שוב אין צורך לתחבולות ולא יפלא מה' דבר, אלא חפץ ה' בזה להראות צדקת משפטיו למשה ולישראל ולמצרים, כי בליל מכת בכורות נכנע פרעה ביותר והודה על כל שכחש עד הנה, והנה משה וישראל וגם המצרים חשבו כי שב פרעה ויועציו מדרכם הרעה באמת, והשם לבדו החוקר כל לב ראה כי עוד רשעתו עומדת בעיניה והוא חושב רע על ה ועל עמו כמקדם, ולכן גילה סוד הדבר למשה, כי פרעה לא נכנע רק מפחד ולא שב מפשעיו, ולהראות שכן הוא צוה שישובו ישראל ויחנו לפני פי החירות, ואילו פרעה ועבדיו שבי פשע ומשכילים באמתת השם, יאמרו מי יבין עצת ה' למה עשה ככה, אך המה ברשעתם מיד ידברו סרה על ה', יכחשו בנפלאותיו אשר עשה, יחרקו שן על ישראל ויאמרו כל הנאצות האלה בפומבי לעיני כל מצרים, ואז יודע לכל, כי הם עומדים במרדם ושבצדק אפרע מהם:

בין מגדל ובין הים, כלומר שיהיה להם מגדול מימינם והים משמאלם, והנה בלכתם ככה לצד מערבי של ים סוף יתחייב שיהיו פניהם הפוכות לצד דרום, באופן שכל עוד שילכו על זה הצד יתרחקו מן הדרך הנהוגה להולך ממצרים לכנען, ובהיות זה הפך כוונתם יחשוב פרעה כי תועים הם בדרך:

לפני פי החירת, הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות ע"ש שנעשו שם בני חורין:

ואמר פרעה, אין פירושו כדי שיאמר פרעה, אלא הוא סיפור דברים והודעה מפי ה' למשה, כי פרעה יאמר כן, ויגלה קלונו לעין כל, עד שידעו כולם כי נבל הוא ונבלה עמו:

לבני ישראל, על בני ישראל:

נבכים הם, כאדם שלא ימצא עצה ולא ידע מה יעשה:

סגר עליהם המדבר, כאילו המדבר סגר עליהם את דרכם, שהוא מקום שרף נחש ועקרב וחיות רעות, ולפיכך שבו מאיתם שהוא בקצה המדבר כתועים בארץ ולא ידעו אנה ילכו:

וחזקתי, אע"פי שפרעה ידבר סרה על ה', הנה לא יעצור כח לרדוף אחריכם, כי עוד אימתי עליו בעבור הנפלאות שעשיתי בקרבו ועוד ירך לבבו מכובד הצרות שעברו עליו, אבל אני אחזק את לבו בתוספת כח למעלה מן הטבע, ואז תראה שירדפו אחריכם:

ואכבדה, כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד, כי תתפרסם בעולם מדת צדקו ומשפטיו, כדרך נודע ה' משפט עשה (תהלים ט' י"ז):

ויעשו כן, להגיד שבחם שבטחו באלהים ולא הרהרו אחר מצותיו:

ויגד למלך מצרים, כל לשון הגדה שבמקרא הוא על פירוש הדבר, וכן כאן כשבאה השמועה למצרים ששבו וחנו לפני פי החירות, היה פרעה משתאה למה שבו, ויועציו פירשו לו כי ברח העם, כלומר זה שהולכים תועים אנה ואנה הוא אות שלא יצאו על פי ה' לעבוד עבודתו, ושכל דברי משה שקר, אלא העם ברח כברוח עבדים מתחת יד אדוניהם, והעיד הכתוב שהיטיב זאת בעיני פרעה, ואם עד הנה לא הצטער על ששלח את ישראל כי ירא לנפשו פן ימות גם הוא כמות הבכורים, עתה נהפך לבו והתחרט על ששלחם:

ויאמרו מה זאת עשינו, זה כולל האפיקורוסות היותר גדולה כי לא חשב אולי חטאו לאלהיהם במדבר לאחר צאתם ממצרים, וסר צלם מעליהם, אלא האשים את עצמו ואת יועציו לאמר, הרעונו לעשות להאמין בדברי משה, כי עתה נודע הדבר שאין אמת בדבריו, שהרי הם בורחים במדבר כצאן בלי רועה:

ויאסר, בצווי:

בחור, נבחר, ובא בלשון יחיד כי כל רכב ורכב שבמנין זה היה בחור:

וכל רכב מצרים, ואחריהם כל שאר הרכב שבמצרים, כי השש מאות רכב הלכו ראשונה, ומלכם בראשם:

ושלשם, המלך הוא כמו אחד בחשבון, על כן יקרא משנה מי שאחריו במעלה השנית מגזרת שנים, ואשר הוא במעלה השלישית נקרא שליש, והענין שהם שרי צבאות, והנה הכין כל צרכי המלחמה בזמן קצר כזה (כי ידוע שביום השביעי אחר צאתם, ממצרים שרו שירת הים) לגודל חשקו להשמיד את ישראל:

ויחזק ה', אין הכונה שאחר כל ההכנות האלה שעשה פרעה, אסירת הרכבים ומניית השלישים, חזק השם את לבבו, כי מאין ימצא פרעה חוזק לב להכין עצמו למלחמה נגד בחירי השם, אשר קודם זה הודה על גדלם וקדושתם אם לא שהשם יוסיף בו כח ואומץ? גם מדברי השם אל משה למעלה וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריכם יראה שהיה צריך חוזק מאת השם לרדוף אחריהם, והאמת כן הוא שתכף שאמר מה זאת עשינו וגילה רשעתו ברבים, חיזק ה' את לבבו, וכונת הכתוב כאן להודיע שהרדיפה הזאת ושנועץ עליה והכין הכל למלחמה, היה מעשה ה', כי הוא ית' מתחלה חיזק את לבבו לעשות כן:

ביד רמה, בשמחה ובטוב לב כמנהג הנגאלים מעבדות לחירות, ולא חשבו שידלוק האויב אחריהם, גם היו בוטחים בה' ואינן יראים משום דבר:

על הים, סמוך לים, כי המצרים באו עד לפני פי החירות אשר בין מגדול ובין הים:

ופרשיו, רוכבי הסוסים:

וחילו, רגליים:

ופרעה הקריב וישאו, כאשר פרעה קרב עצמו אל ישראל ראו בני ישראל שבא פרעה עם שש מאות רכב, ולא הבינו מה כונתו, כי למלחמה היה המחנה קטן מאד, אך כאשר נשאו את עיניהם לראות היטב, וראו כל מצרים נוסע אחריהם, אז נתברר להם שבא להלחם בם:

וייראו מאד, כי עד הנה היו רגילים בעבודה קשה ולא נכון לבם למלחמה, והנה עתה היה הים לפניהם, חיל פרעה מאחריהם, מימינם ארץ מצרים, ומשמאלם המדבר הגדול והנורא, והיו א"כ בצרה גדולה, כי אין מפלט למו:

ויצעקו בני ישראל אל ה', התפללו אל ה' שיקום מצריו, והנה בראותם כי רק כפתע בינם ובין המות, חשבו כי באותו רגע ממש יושעו בדרך פלא, אולם כאשר ראו כי רחמיו ית' התאפקו, ולא באה התשועה מיד אחרי תפלתם, אלא פרעה הולך וקרב, וימין צר רמה לעשות חיל, אז התיאשו מן הרחמים, והתחילו התלונה שיספר בסמוך:

המבלי אין קברים, זה הפעם הראשון שנסו בני ישראל את ה' אחרי צאתם, כי ידוע שעשרה פעמים נסוהו כדכתיב וינסו אותי זה עשר פעמים (במדבר י"ד כ"ב), וכמו שנעיר על כל אחד ואחד במקומו, ובכל הנסיונות האריך ה"ית אפו להם ונתן להם שאלתם, זולתי בנסיון העשירי בענין המרגלים שאז נתמלאה סאתם ונפרע מהם, והנה תוכן הנסיון הזה היה, כי בראותם שלא נושעו מיד, הטילו ספק בנבואה, אם אמת מה שאמר להם משה בשם השם במצרים שיוציאם משם ויביאם אל ארץ טובה, או לא, או אם השם חוזר מדבריו חלילה, ולכן אמרו המבלי אין קברים, כלומר יודעים אנו שתהיה מותנו במדבר הזה לא תשאר פרסה, כי מדעתך הוצאתנו, ועתה אין בכחך להצילנו, וא"כ למה הוצאתנו והיה טוב לנו לעבוד את מצרים מלמות במדבר:

הלא זה הדבר, אינו מפורש בכתוב, רק ידענו שכך היה, כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה:

ממתנו, מאשר נמות, והוא מקור עם כנוי:

ויאמר משה אל העם, היא הנבואה בעצמה שאמר לו השם מה תצעק אלי וכו' ואתה הרם וכו', ונכתבה שלא כסדר שקרו הדברים, כי כן דרך הכתוב לספר תחלה ענין אחד עד תומו, ולפי שכתב דברי העם אל משה, כתב ג"כ תשובת משה אליהם, אע"פי שזה היה אחרי שאמר השם אליו הרם את מטך:

התיצבו וראו, כי אתם לא תעשו מלחמה, ורק תראו את ישועת ה':

כי אשר ראיתם את מצרים היום, חסר כ"ף הדמיון, כמו כאשר ראיתם, והכונה כי רק היום עוד תראו את אויביכם אלה, ואח"כ לא תראום עוד עד עולם כי יטבעו כולם בים סוף, ובכלל ההבטחה הזאת שלא יצטרכו לשוב בדרך מצרים לצאת מן המדבר הזה, כי השם יכין להם דרך לא עבר בה איש ולא יראו את מצרים כי אם היום הזה:

ילחם לכם, בשבילכם:

ואתם תחרשון, אין לכם להשמיע תרועת מלחמה, ולא לזעוק אל ה' אלא החרישו:

מה תצעק אלי, מלמד שהיה משה עומד ומתפלל, כי כשאמרו לו המבלי אין קברים וגו', אז פנה אל אלהיו והתחנן לו שיושיע את עמו:

ויסעו, אין להם אלא ליסע לצד מזרח ולהתרחק מאויביהם עד שיבואו לשפת הים, והים לא יעמוד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם, והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם את הים:

על הים ובקעהו, מלת ים אינו נופל על הקרקע שהמים שוכבים עליו כי הוא נקרא תהום, ולא על המים שעל התהומות, כי הם נקראים מי הים, אבל נופל על החלל שהמים ממלאים אותו, וראיה מפסוק ולמקוה המים קרא ימים, שמקוה הוא החלל שבו נקוים המים, וכן שלמה שעשה חלל של נחושת למלאותו במים אמר הכתוב שעשה ים, וא"כ החלל הזה הוא שנבקע ע"י שהפליא ה' לעשות שחלק מקרקעית הים כב' או ג' פרסאות אורך ופרסה אחת רוחב יתנשא מעט מעט ויגביה עצמו למעלה עד שנהיה במשוה אחד עם שפת הים, וזה הדרך החדש קראו הכתוב יבשה, והנה בהנשא התהום למעלה הוצרכו מי הים להבקע ולהחצות ונערמו זו על זו משני צדי הדרך החדש וקמו כמו נד, ותחילה עברו ישראל בדרך הזה, וכשבאו המצריים אחריהם ג"כ בזה הדרך, גזר השם שהארץ שתחת רגלי המצריים יקבל תבניתו הראשון להיות קרקעית הים ואז נפל פתאום למטה, והמצריים שעמדו עליו ירדו עמו לתחתיות, ואחרי כן שבו גם המים אל מקומם הראשון, כשנפתח הסתום ונעשה חלל כמאז, וכסו את המצריים ואז טובעו במים, ומקצת הדרך שתחת רגלי ישראל האריך לעמוד, ומימינו ומשמאלו המים לו חומה, ועליו עמדו ישראל וראו מפלת אויביהם ושרו השירה, וכשגמרו באו אל שפת הים האחרת ואז גם שארית הדרך ירד למטה עם המים שעמדו עליו, זה היה תוכן הנס הנפלא הזה, ע"י פירושנו יתבארו כל הכתובים הבאים כאשר נרמוז עליהם אחד אחד:

וידעו מצרים, הנשארים:

ויסע מלאך האלהים, המוליך את עמוד הענן לפני מחנה ישראל, וילך המלאך מאחריהם, ומתוך כך ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל:

ויהי הענן והחשך, חשך של אפילה כמבואר ביהושע, והיה זה החשך משמש כל הלילה בין מצרים ובין ישראל כדי שהמצריים לא ירגישו החידוש הגדול שעשה השם בים, ולא יראו אנא הלך ישראל, וסברו לילך במישור כי לא ראו המים הנצבים כמו נד משני צדיהם, כל זה פעל הענן והחשך:

ויאר את הלילה, עכ"ז האיר השם את הלילה סביב המצריים כמנהג הלילות בניגוד הירח, כדי שיבואו מצרים על הדרך החדש שנתהוה בחלל, כי לולי זה, האופל ימנעם מרדוף אחרי ישראל:

זה אל זה, מחנה אל מחנה כי המאפל ביניהם:

ויולך ה' את הים, הים שהוא החלל חלף הלך לו ואיננו עוד כל הלילה, כי לא שב לאיתנו עד הבוקר, ותחת שהיה החלל מלא מים, נסתם עתה ע"י התהום שעלה, והיה זה ע"י רוח קדים עזה, כלומר ע"י רוח פלא שעליו נופל תואר עזה והמשילו לרוח קדים שהוא חם ומייבש הקרקע:

ויבקעו המים, זה היה תולדה נמשכת מעליית התהום, שדחק בעלייתו את מי הים לצד זה ולצד זה ובקע אותם, ולפי שתהום בקע אותם ולא היה עיקר הפלא בבקיעה הזאת, אמר ויבקעו בבנין נפעל:

ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, באו בתוך החלל הזה, אבל לא מצאו שם חלל כי אם יבשה שעלתה עתה מקרקעית הים, ולא קראה הכתוב חרבה שהוא שם נופל גם על מדבר ציה ושממה, אבל יבשה נופל על ארץ שדות וכרמים, לכן תחלה אמר וישם את הים לחרבה, וכשבאו ישראל לתוכו קראו יבשה כי היה מלא עשב ודשא, וכל זה כדי שלא ירגישו המצריים כי באו עתה בתוך הים, ונדמה להם שהולכים על פני השדה:

והמים להם חמה, כי נצבו כמו נד ע"י רוח קדים העזה:

וירדפו מצרים, הלכו בטח על התהום הזה שנגבה למעלה, וחשבו ללכת בדרך ישר, כי לא ראו חומות המים מזה מזה כי כסמו הערפל, ורדפו כל הלילה עד שבאשמורת הבוקר הגיעו כבר כולם אל תוך הים, דהיינו אל מקום הים שהיה עתה יבשה:

באשמרת הבקר, שלשת חלקי הלילה נקראין אשמורות, ואותה שלפני הבוקר קורא אשמורת הבוקר:

וישקף, ויבט, פנה אליהם להשחיתם:

בעמוד אש וענן, הסיר השם את האפילה, וראו לאור עמוד האש איפה הם עומדים, ונבהלו מאד בראותם כי המים עומדים כחומות משני צדי הדרך:

ויהם, לשון מהומה, כי בא עליהם בקולות ובחצי ברק, כמפורש בברייתא דרבי נתן, ובאו רכבי פרעה ופרשיו במהומה גדולה וערבוב, כדרך הסוסים להתבלבל מקול רעם ולהבת הברק:

ויסר את אפן מרכבתיו, כי עמוד האש הרתיח הדרך שתחתיהם, והתהפכה היבשה לחומר וטיט רותחים מן האש, ונשרפו גלגלי מרכבותיהם וטלפי סוסיהם מתחממים ומשתמטים, והיושבים בהם נגררים בכובד גדול:

ויאמר מצרים, איש אל אחיו:

אנוסה מפני ישראל, בקשו לשוב אחור ולנוס מן הדרך שעמדו עליו, והם לא ידעו כי סגר ה' בעדם, וכל הבא עליו לא ישוב עוד לביתו:

נטה את ידך על הים, שני דברים נעשו בהטייה זו, הא' שנפתח הסתום להיות חלל ומקוה למים, וזה בנפול התהום שעלה, והשני ששבו המים העומדים כחומה, ולא זכר כאן רק שיבת המים, לפי שהאחד כלול בשני, שאם ישובו המים למקומם בהכרח יהיה תחלה חלל שירדו בו, ובמעשה נזכרו שתיהן:

וישב הים לפנות בקר לאיתנו, שב הים לעת הבוקר לטבעו הראשון להיות חלל ומקוה למים, כי פתאום נפל התהום למטה, וברדתו נפלו עמו גם המצריים:

לאיתנו, מלת איתן נופלת על הכחות הנטועים בשמים ובארץ מעת היותן, אשר על כן נקראו יסודות השמים והארץ בשם איתנים, שנאמר והאיתנים מוסדי ארץ (מיכה ו' ב') וכן חדש תשרי שבו נבראו יסודות העולם לדעת ר' אליעזר נקרא ירח האיתנים (מ"א ח' ב'), ולכונה זו כתוב איתן מושבך (במדבר כ"ד) אל נחל איתן (דברים כ"א), ואפרשם במקומם, אף כאן פירושו ששב הים לכחו הטבעי שהיה לו מתחילת הבריאה:

ומצרים נסים לקראתו, שהיו נסים ודחופים לשוב אל היבשה וברוצם פגעו ברגבי הדרך שהתמוטטה וירדו יחד למצולות:

וינער, כאדם המנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה, כן נער ה' את מצרים לתוך החלל הזה, והתהום נפל עליהם חתיכות חתיכות כמו שאמר למטה תהומות יכסיומו:

וישכו המים, זה ענין אחר, שאחרי שנפלו המצריים עם התהום, שבו גם המים שעמדו כמו נד, וכסו אותם, וטובעו הם וכל המונם במים:

לא נשאר בהם עד אחד, מאותם שבאו אל תוך הים עם פרעה לא נשאר עד אחד, אבל מצריים אחרים רכי לב שלא רצו לצאת למלחמה, וקרבו אל המחנה לראות איך יפול דבר, הם נמלטו כי נשארו על שפת הים וראו את מעשה ה' כי נורא הוא, וחזרו לארצם לבשר בקהל עם גבורות ה', והנה יראה שאנשי מצרים הנשארים שבו בתשובה והכירו כי יעקב בחר לו יה, ולזה בכל המלחמות שעשו ישראל בימי השופטים והמלכים לא בא חיל מצרים על ישראל למלחמה במשך יותר מחמש מאות שנה, זולתי כאשר חטאו ישראל אז עלה שישק מלך מצרים עליהם:

ובני ישראל הלכו ביבשה, לא כל התהום ירד למטה בפעם אחת, רק אותו חלק שעליו המצרים נפל, והחלק שעמדו עליו ישראל נשאר במקומו ובתבניתו עם המים שבשני צדיו עד כלו לעבור, ולזה אמר שבני ישראל הלכו עדיין ביבשה בתוך הים, ועם זה היה הנס גמור והתשועה שלימה:

ויושע ה', כלל שאחר הפרט:

וירא ישראל את מצרים מת, אע"פי שעברו את הים בדרך נס, לא בטחו עדיין בישועת ה' שיגאלם מיד אויב, אלא פחדו שגם הרודפים יעברוהו בשלום וישיגום מעבר לים, עד שהשליך הים את פגריהם על שפתו, אז ידעו כי טוב ה' לישראל, ולכן אמר בסמוך ויאמינו בה', מכלל שקודם לכן לא היו מאמינים, והיה זה הנסיון השני שנסו בני ישראל את ה', כמפורש בקבלה וימרו על ים בים סוף (תהלים ק"ו ז'):

וירא ישראל את היד הגדלה, היא ראיית הלב, שהשכילו בנפלאותיו אשר עשה ולבשו יראה ואמונה ואז נחה עליהם רוח ה' ומצאו שפל טוב לדבר צחות, ושרו שירה על גאולתם ועל פדות נפשם:

וייראו העם את ה', יראת הרוממות כמו שיורה מלת את שאחרי פועל היראה, והיא מעלה נפלאה עד מאד, שעליה אמר שלמה אחרי התנאים הרבים שזכר אם לבינה תקרא וגו' אם תבקשנה וגו' אז תבין יראת ה' (משלי ב' ד'), ובני ישראל זכו אליה על ים סוף ע"י שהתבוננו במעשה ה' כי נורא הוא, ולזה רמזו חז"ל באמרם ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים:

ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כל אמונה שאחריה בי"ת היא אמונה הנשענת על דברי המדבר, שאע"פי שהדבר בטבעו קשה לשכל לקבלו יאמין בו המאמין בהשענו על איש אמונים שלא יכזב, אף כאן האמינו כי האל ית' נאמן בדבריו, וכי משה הוא נביא ה' ולא יעשה רק מה שיצונו האל, ובעבור שתי המעלות הללו היראה והאמונה שהשתרשו אז בלבבם זכו לאור הנאצל עליהם ממרומים והגיעו למעלת רו"הק: