אז ישיר, בא בלשון עתיד, לפי שבמלת אז העמיד המספר את עצמו בזמן הקודם לשירה, דהיינו בזמן שראה משה הנס, ואז היתה השירה עתידה, וכן אמר אח"כ אשירה לה' בלשון עתיד, על הרצון לשורר:

ובני ישראל, מלמד ששרתה רוח הקודש על כל הקהל כולו, והשכילו כולם לשורר בשכל טוב ובהדרת קדש את השירה הזאת, כי חיבור השירה היה באותה שעה, ולא היה יכול משה לחברה וללמדה את בני ישראל שימה בפיהם, טרם ידעו מה יעשה ה' עמהם, ובדרך נס היה ששרו כולם על דרך אחד, אשירה וגו':

לה', לכבוד ה':

כי גאה גאה, השם ה' תגאה והתרומם על כל רוממות המעלה, ונגבה ה' צבאות במשפט הזה שעשה במצרים:

סוס ורכבו רמה בים, כי השליך אותם פתאום ממעלה למטה בנפול המסלול החדש עד מצולות הים:

עזי וזמרת יה, מלת עוז בחו"לם נופל על מעשה הנפלאות למעלה מגבולות הטבע, ואין כח כזה כי אם בו ית', כי עוז לאלהים, וממנו ימשך לפעמים הכח הזה ליראיו ולחושבי שמו, ועל כן חייבים באי עולם לשבחו בעבור העוז הזה, כדרך תנו עוז לאלהים (תהלים ס"ח ל"ה), והנה היו"ד של עזי מושכת עצמה ואחרת עמה, ושיעור הכתוב עזי עוז יה וזמרתי זמרת יה, כלומר העוז שראיתי הפעם הוא עוז אלהים, כי אין בנבראים מי שיעשה נוראות כאלה, והזמר שאני מזמר עתה הוא ג"כ זמרת יה, כי אין בטבע עם אחד שיזמרו כולם אנשים ונשים וטף וזקנים בסגנון אחד, לכן אשיר ואזמר לו ית' שעשה לי ישועה גדולה:

זה אלי ואנוהו, לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם:

אלהי אבי וארממנהו, זה הוא אלהי אבותי, ונאה לי שארומם אותו בשירי:

ה' איש מלחמה, לא אנחנו נלחמנו בצרינו, אלא ה' שהוא בעל המלחמה, כי כל צבא השמים וכל מוסדות הארץ ישרתו לו לנקום נקמתו:

ה' שמו, נתפרסם שם הוי"ה בעולם ע"י שעשה משפט באויביו והיה עמי בעת צרתי:

מרכבת פרעה, אע"פי שהיה להם רכב בחור ומבחר שלישים מלומדי מלחמה, לא הועיל להם כל זה, כי הוא ב"ה השליך אותם מן הגבוה אל הנמוך:

טבעו בים סוף, אין זה על הטביעה במים, כי אז היה ראוי לומר טובעו במי ים סוף, ועוד עדיין לא הזכיר שיבת המים על חיל פרעה, ועליו עתיד לומר נשפת ברוחך וכו', אלא פי' טובעו כמו טבעו בארץ שעריה (איכה ב' ט'), יספר שהמצרים טובעו ברגבי הדרך שהתפורר תחתם ובשבריו:

תהמת יכסימו, עתה יפרש איך היתה הנפילה הזאת, ואמר שברדת התהום נשבר ונעשה חתיכות חתיכות, והמצרים נבלעו ברגבי התהומות שכסו אותם:

כמו אבן, כי הרגבים הכבדים דחקו אותם במהירות למטה, כמו אבן כבדה היורדת פתאום:

ימינך ה' נאדרי בכח שם אדיר איננו על הכח והחוזק, כי מה טעם לומר חזק בכח, אבל ענינו על הפרסום הגדול שיש לדבר מן הדברים, וכמו שתרגמתי, ולזה כוון המשורר באמרו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח' ב'), שפי' איך נתפרסם שמך בארץ וכן כאן אמר ימינך שהושיעה את ישראל נתפרסמה עתה באותו הכח הידוע שבו בראת את העולם, שעליו נאמר אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול (ירמיה ל"ב י"ז), לפי שהפליאה הזאת דמתה לבריאה הראשונה, שגם עתה ברא חדשה, כי במקום חלל ואויר התהוה דרך בנס, ולזה רומזת מלת בכח בה"א הידיעה:

ימינך ה' תרעץ אויב, אותה הימין שבה הושעת את עמך, היא תרעץ אויב, שעל ידה ירדו המצרים לתחתיות, ולשון תרעץ לפי שהמצרים הנוכלים מחצו ושברו עצמותיהם על רגבי התהום שנפל עמהם וכסה אותם, וכן מפורש בכתובים, אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים (תהלים ע"ד י"ג), ויפה אחז"ל שזכו לקבורה, כי האדמה שעמדו עליה היא היתה קבריהם:

וברב גאונך תהרס קמיך, זכר מה שקרה באשמורת הבוקר שהשקיף השם את מחנה מצרים בעמוד אש וענן והרתיח תחתיהם, ועל זה נופל לשון הריסה שאמר כאן, ואמר קמיך, כי הקמים על ישראל כאילו קמים נגד המקום:

וברוח אפיך נערמו מים, ברוח קדים עזה ששלחת באפיך להנקם מצריך, נערמו המים הנגבהים ולארצו אל שפת הים אנה ואנה, אלא היו כמו ערימות זה על זה:

נצבו כמו נד נזלים, המים שדרכם להיות נוזלים ויורדים, קמו כמו חומה, ונצבו ועמדו כן כל הלילה משני צדי הדרך, והיה זה לפי שעלו התהומות כמו שאומר אח"כ:

קפאו תהמת בלב ים, מלת קפאו יבא על שני פנים, הא' לשון צפייה על השטח העליון, כמו הקופאים על שמריהם (צפניה א' י"ב), שצף על השמרים, וכן תרגום ויצף הברזל וקפא פרזלא (מלכים ב' ו' ו'), והב' לשון קרישה ודיבוק, כמו וכגבינה תקפיאני (איוב י' י'), והתורה הודיעה במלה זו שני דברים, עליית התהום למעלה, ושנעשה גריד כיבשה, ומ"ש בלב ים ענינו על השטח העליון מן הים, כמו דרך אניה בלב ים (משלי ל' י"ט), וידוע שהאניות הולכות על השטח העליון מן הים השוה עם שפתו, ועד אותו השטח קפא התהום למעלה:

אמר אויב, על ידי שקפאו התהומות למעלה והיו כמו יבשה, לא הרגיש האויב דבר, ורדף אחרי ישראל בתוך היבשה החדשה הזאת בחשבו שהיא שדה או ככר, ואמר זה לזה ארדוף אחריהם ואשיגם ואחלק שללם לעמי:

תמלאמו נפשי, רוחי ורצוני תתמלא מהם כי אמצא בתוכם כל משאלות נפשי:

אריק, אשלוף, ובא הלשון הזה על הדבר היוצא מן התיק או מן הכלי, וגם על התיק ועל הכלי עצמו, ושניהם נקראים מורקים, כמו שמן תורק (ש"ה א' ג'):

תורישמו, תשמידם:

נשפת ברוחך, לשון הפחה, וכן וגם נשף בהם וייבשו (ישעיה מ' כ"ד), והענין שגזר ה' על הדרך שתחת רגליהם שישוב לאיתנו, ואז צללו עמו למטה:

באלם, לשון חוזק, ומלאכי מעלה יקראו אלים, כי השם נתן בהם כח לפעול פעולות בעולם, אבל הם בעלי גבול לא יעברוהו, והקב"ה אין לו גבול ולגדולתו אין חקר, ולכן יקרא אל עליון ואל אלים:

נאדר בקדש, מפורסם ונודע בכל העולם על ידי הנפלאות שאתה עושה למעלה מדרכי הטבע, כי הנהגת הנפלאות תקרא בכתובים דרך הקודש, כמו אלהים בקודש דרכך (תהלים ע"ז י"ד), שבא הביאור אחריו אתה האל עושה פלא (שם ט"ו), אף כאן סוף הפסוק מבאר תחילתו, וענינו מי כמכה באלים שאתה נושא תהלות, ומי כמכה נאדר בקודש שאתה עושה פלא:

נורא תהלת, מרומם ונשא על כל התהלות שיהללוך בני אדם, כי אתה נורא על כל שבח ותהלה:

נטית ימינך, לפי שהמשיל המצאת הדרך החדשה לכח ימין ה' עושה שמים וארץ, כאילו כביכול בידו סבל התהום שצפה למעלה וימינו תסעדנו, אמר עתה נטית ימינך, כי הדרך בן אדם כשרוצה להשליך מקצת מה שבידו ולהשאיר מקצת, אינו הופך ידו, כי אז יפול הכל, אלא מטה אותה מעט ואז יפול קצת וישאר קצת, וכן התהום לא ירד כלו אלא מקצתו שעברו עליו המצרים, אבל הדרך שעמדו עליו ישראל עמד עוד בתקפו עד יעבור עם ה':

תבלעמו ארץ, שבנפול הדרך נבלעו המצרים בין שבריה:

נחית בחסדך, אבל בחצי הדרך הנשארת נהגת בחסדך את העם אשר גאלת:

נהלת, כרועה המנהל עלות ומשמרם מכל רע, כן אתה נהלת אותם:

אל נוה קדשך, שיעורו אל הנוה הקדוש אשר לך, והוא המקדש, כאשר יזכרהו עוד בסמוך, ובדרך נבואה ידעו אז שעתיד ב"המק להבנות בארץ ישראל ואומרו נהלת בלשון עבר תחת עתיד כמשפט הנבואות, כלומר שהדבר נכון וברור כאילו נעשה כבר:

שמעו עמים, ע"י שעשה, משפט נודע ה' בין העמים, וכולם ירגזו וחלו מפניו, והנה זכר ארבע אומות פלשת אדום מואב וכנען, לפי שעליהם עתידים ישראל לעבור:

אילי, הקבוץ מן איל, כי השרים בערך אל העם כמו האילים ההולכים בראש העדר:

נמגו, נמסו:

תפל עליהם, התפלל שתפול על האומות האלה אימה ופחד, ולא יעצרו כח לצאת לקראת ישראל למלחמה, אלא ישארו דוממים כאבן, עד אשר יעבור ישראל את המדבר ללכת לנחול את ארצו:

בגדל זרועך, כמו בזרוע גדלך, וכן קדוש היכלך (תהלים ס"ה ה'), כמו היכל קדשך, והטעם בזרועך הגדולה:

קנית, לפי שהיו עבדים במצרים, ואתה קנית אותם להיות לך לעבדים:

תבאמו ותטעמו, תפלה שיעמדו שם ימים הרבה ולא יגלו שכן יורה לשון נטיעה:

בהר נחלתך, הרי שידעו בנבואה גם המקום שבו עתיד ב"המ להבנות, דהיינו על הררי ציון:

מכון לשבתך, כי בחרת בארץ הזאת מכל הארצות, ושיעור הכתוב במכון אשר אתה ה' פעלת לשבתך במקדש אשר כוננו ידיך:

כוננו ידיך, לשון כונן נופל על ההכנה שיש בדבר מן הדברים שעל ידה הוכשר הדבר לקבל שפע ותוספת טובה ממי שלמעלה ממנו, כגון הירח וכוכבי לכת שאין בהם אור בעצם, אבל יש בהם הכנה לקבל האור מן השמש, אמר עליהם ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ח' ד'), אף כאן אמר על ב"המ כוננו ידיך, לפי שבא הצווי לבנותו באותן השיעורים והתנאים והמדות, אשר על ידן יהיה מוכן להשראת השכינה עליו, וכיוצא בזה אמר על ישראל הוא   עשך ויכוננך (דברים ל"ב ו'), ושם אפרשנו:

ה' ימלך לעלם ועד, לפי שזכר בנין בית המקדש שעל ידו תשרה השכינה בתחתונים, וראה בנבואה שעתידין ישראל לגרום חרבנו בעונותיהם, לכן הוסיף נחמה ואמר, אע"פי שיחרב הבית בחטאות ישראל, הנה לא יבוטל לעולם, כי עתיד הוא להבנות פעם אחר באחרית הימים, ואז יעמוד לעולם, וזה לפי שה' ימלוך אז לעולם ועד כלומר יחדש עולמו וישוב לבנות הר קדשו ובית תפארתו, ואז יהיה ה' למלך על כל הארץ:

כי בא, אין פסוק זה בכלל השירה, אלא נמשך למעלה אל אז ישיר משה, שאז שרו השירה כאשר בא פרעה וחילו בים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה החדשה, דהיינו בחלק התהום הנשאר:

וישב ה' עלהם, אף כששב הים אל איתנו ושבו המים לכסות המצרים היו עדיין בני ישראל הולכים בדרך החדש ביבשה:

הנביאה אחות אהרן, קראה נביאה כי רוח ה' דבר בה לעשות זאת, אמנם לפי שמעשיה בים דומים למעשה משה ששר בנבואתו וכל העם ענו אחריו, כן מרים שרה ותצאן כל הנשים אחריה, והיה אפשר לחשוב שדמתה מרים למשה בנבואה, וזה אינו כי לא קם נביא עוד בישראל כמשה, לכן הוסיף הכתוב לקרותה אחות אהרן, ששניהם במדריגה אחת לענין הנבואה, ואין לשניהם אחוה עם משה בנבואה, כמפורש בפרשת ותדבר מרים וגו' (במדבר י"ב), אבל השכילה שכל טוב בשיר ה' ששר משה ובני ישראל, ושרתה פסוק ראשון משירת הים במקהלות הנשים:

ותען להם מרים, אילו ענתה מרים לנשים כן, היה הכתוב אומר ותען להן מרים שורנה לה', עתה שכתוב בלשון זכר יראה שחוזר על משה ובני ישראל המשוררים, ולהם ענתה מרים וכל הנשים אחריה שירו לה' וגו':

ויסע, הפעיל, הסיעם משה על פי ה':

מדבר שור, ובמקום אחר קורא אותו מדבר איתם, וילכו דרך שלשת ימים במדבר איתם ויחנו במרה (במדבר ל"ג ח'), אלא ששור הוא שם כולל לכל המדבר הגדול שבין ארץ מצרים ופלשתים וערב, ונקרא כן ע"ש העיר ששמה שור, והחלק ממנו אשר בו הלכו ישראל ג' ימים נקרא מדבר איתם:

ולא מצאו מים, ולא אמר שבאו לידי צמאון, כי היה להם מים בכליהם, ובלי ספק שהזהירם משה על פי ה' כשהסיעם מים סוף שיקחו מים נידה לדרכם על ג' ימים, כי אחרי כן ימצאו מים:

ויבאו מרתה, למרה, והנה שם מצאו מים כדבר משה אבל מרים היו ולא יכלו לשתותם:

וילנו, כל לשון תלונה אינו אלא תרעומת דברים, לא שיתבע דבר בחזקה מיד זולתו, אלא מתרעם על צרתו, ומתוך צערו תולה האשמה בזולתו לכן כשהלינו על משה ואהרן וידעו שאין עליהם אשמה כי כל מעשיהם על פי ה', דומה כאילו הלינו על ה', וכמו שאמר להם משה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' (לקמן ט"ז ח'), אבל מריבה הוא כשהאחד תובע מחבירו דבר, כדרך בעלי הריב הבאים לדין, ושמור זה הכלל:

על משה לאמר מה נשתה, ולא רבו עמו שיתן להם מים, כי הוא הבטיחם שימצאו מים אחר ג' ימים, וכן מצאו, אלא שהיו מרים, וכשראו זאת דאגו פן יבאו לכלל צמאון כשיפסקו המים שבכליהם, ואמרו אל משה מה נשתה כשנצמא? והנה היה להם לבטוח בה' שעשה עמהם פלאות שהוא ירוה את צמונם בעת הצורך, ולכן נחשב להם לעון, וזה הנסיון השלישי שבו נסו את ה' אחרי צאתם ממצרים:

ויורהו ה' עץ, בעבור שלא מצאנו לשון מורה אלא בענין לימוד, ויורני ויאמר לי (משלי ד' ד'), למדני, וכן כולם, נראה בדרך הפשט, כי העץ ההוא ימתיק המים בטבע, והיא סגולה בו ולמד אותה למשה:

וימתקו המים, זה היה הפך מכת הדם שבמצרים, כי מימי היאור מתוקים והפכם לרעה, ואלו היו מרים ושבו מתוקים:

שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, אחרי הנפלאות הגדולות שראו על הים לא האמינו בני ישראל שיבא להם צער ותלאה בדרך, כי ידעו שהשם אוהב אותם, ובטחו על אהבתו ית' כבן הבוטח על אהבת אביו, אמנם השם ראה כי לבם לא נכון עמו והם בועטים מרוב טובה, לכן הביאם לידי נסיון כדי לייסר אותם כאשר ייסר איש את בנו, כענין שכתוב ויענך וירעיבך וגו' ולמען נסותך להיטיבך באחריתך (דברים ח' ג'), ושם אפרשנו ולפי שהיה זה הפעם הראשון שהביאם ה' במוסר, לכן גילה לנו הכתוב מה ענין המוסר הזה, ואמר שהשם שם לישראל חק ומשפט, והחוק הוא שאע"פי שהקב"ה אוהב את ישראל, האהבה נוסדת אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, והמשפט הוא שאם לא ישמעו יביאם במשפט ויפרע מהם בעבור ילמדו צדק וישובו אליו, ובנסיון הזה הראה להם כי קרוב העונש לבא אם ימרדו בה', ורק אם ישמעו לו לא ייראו מכל רע:

אם שמוע תשמע לקול, כל שמיעה שאחרי הלמ"ד או בי"ת ענינה לעשות כפי השמיעה:

והישר בעיניו תעשה, זוהי ההליכה בדרכי ה', מה הוא רחום אף אתה רחום, ולאהוב שלום ואמת, לשמור אמונה ולשנוא עול, וכיוצא מן המדות המעולות:

והאזנת למצותיו, כל התרי"ג מצות שעתיד ליתן לכם:

ושמרת כל חקיו, חק הוא דבר שממנו אין לגרוע ועליו אין להוסיף, ומטעם זה נקראו כל מצות השם ג"כ חקים, כי עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע:

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לפי שמכות מצרים נחלקו לד' סדרים שראשיתם ארבעת משפטי ה' הרעים הנזכרים ביחזקאל, כמו שפירשנו במקומו, ונמשך מזה שבהם כלולות כל הצרות והרעות הנהוגות תחת השמש, לכן זכר להם המחלה אשר שם במצרים, כי היא כוללת כל רע, ומכולם יצילם ה' אם ילכו בדרך טובים:

כי אני ה' רפאך, תחלה אמר לא אשים עליך, אם ישמרו מצותיו, ואח"כ הוסיף שאם יחטאו ויבאו עליהם רעות, הנה כשישובו אל ה' הוא ירפאם בדרך פלא, כי יהפוך למענם טבעי הדברים להצילם מרעה, וזהו כי אני ה' רופאך, כלומר אין רופא בעולם שירפא אתכם אם אני אשלח בכם את משפטי הרעים, כי אין מידי מציל, ורק בדבר פי ירחק ממך כל רע, כמו שהמתקתי למי מרה, ולכן שמור דרכי וחיה, והנה הפסוק הזה כולל המוסר ודברי התוכחת שהוסיף ה"ית לנסיון המים כדי ללמדם דעת:

שתים עשרה, ארז"ל במכילתא מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד ע' זקנים, וסיפר הכתוב זה, כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצל הדקלים לשבח האל שהכין להם כן בארץ ציה: