ויסעו מאילם וכו' אל מדבר סין, אחז הכתוב דרך קצרה, כי נסעו מאילם וחנו על ים סוף, ואח"כ נסעו משפת הים ובאו בט"ו לחדש השני אל מדבר סין:

בחמשה עשר לחדש השני, אז פסקו העוגות שהוציאו ממצרים כמו שאחז"ל, ולפי שראו באילם עץ עושה פרי חשבו שכן יהיה כל המקומות שיבאו שמה, אך כשנכנסו עתה במדבר הגדול לא מקום זרע ועיר מושב לא מצאו, ובדרך טבע לא מצאו שם מזון להחיות נפשם דאגו שעוד מעט יהיו כלם חללי רעב ולזה הלינו:

וילונו, הנה בשאלתם אין פשע, כי היו צריכים אל המזון בהכרח, גם לא שאלו דברי מותר, כי אם ההכרחי לחיי האדם, והן הלחם והבשר כי מנעוריהם הורגלו עליהם בארץ מצרים וכאמרם בשבתנו על סיר הבשר, אבל חטאו שהלינו על משה ואהרן ולא חכו לעצת עליון וכמו שנבאר:

במדבר, ירמוז לפי שבאו עתה במקום ציה:

מי יתן מותנו ביד ה', הלואי שנהיה עוד בארץ מצרים ונמות שם בהפקד עלינו פקודת כל אדם ולא נמות עתה ברעב:

על סיר הבשר באכלנו לחם, הרי ששאלו שני דברים בשר ולחם:

כי הוצאתם אתנו, ידעו ישראל כי אל מוציאם ממצרים, לא משה ואהרן, אלא שבאמת התרעמו על ה"ית ורק לכסות חרפתם תלו הדבר במשה ובאהרן, על כן הוכיחם משה לא עלינו תלונותיכם וכו', והנה תלונתם הביאה אותם להטיל ספק בדבר ה' שהבטיחם לתת להם תורה ולהנחילם ארץ טובה, ואיך יעזבם עתה למות ברעב, אין זה אלה שנסו את ה', וזה הנסיון הרביעי:

ממטיר, שירד כדמות מטר:

לחם, כל דבר מאכל קרוי לחם:

מן השמים, לא כמאכלים הנהוגים בארץ אלא לחם שמים על דרך פלא, כחו גדול וטעמו ערב, מספיק לבדו לחיי האדם מבלי היות עמו מזון אחר, ולא זכר עתה השלו כי במה הוא נחשב נגד המן המשובח, גם לא עלה השלו רק פעם אחת באותו הערב ופסק מיד ולא עלה עוד עד בשנה השנית בקברות התאוה:

דבר יום ביומו, צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ואף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו אלא דבר יום ביומו:

למען אנסנו, בעבור זה אתן להם המן יום ביומו, כי בהיות עיניהם תלויות אלי בכל יום למזונותיהם, מתוך כך אנסה אותם כי ירגילו את עצמם לבטוח בי, ותשוב האמונה בה' להיות תכונה בנפשם:

ביום הששי, אין ספק שהכונה על יום ששי בשבוע, כי הוא הנקרא יום ששי סתם לפי שהוא מקביל אל היום הששי שבתחלת הבריאה כשנמנה הימים שבעה שבעה, והראיה כי אותו יום שלקטו לחם משנה היה ערב שבת, אבל אין בידינו לידע באיזה יום מן השבוע בא הצווי הזה למשה, אם ביום בואם למדבר סין או אי"ה ימים אחרי כן, והקב"ה הודיע למשה שאותו יום שימצאו משנה יהיה הששי למנין הבריאה ושלאחריו שבת קודש, אבל משה אמר לישראל סתם שביום הששי ימצחו משנה, והם סברו שהוא יום ששי לדבור כמו שנפרש בסמוך:

והכינו וגו' והיה משנה, כאשר יכינו באהליהם את אשר לקטו, ימצאו שלקטו כפלים ממדת כל יום ויום, כי בכל יום לא ימצאו כי אם עומר לגלגלת וליום הששי ימצאו שני העומר לאחד:

כי ה' הוציא אתכם, ולא אנחנו כאשר אמרתם כי הוצאתם אותנו, ומן החסד שיעשה עמכם בערב תדעו שהוא הוציא אתכם ממצרים ועוד ידו נטויה להיטיב עמכם, ורק יביאכם במוסר באהבתו אתכם ולמען נסותכם:

ובקר וראיתם את כבוד ה', לא נאמר זה על הכבוד הנראה בענן, אלא על רדת המן, ולפי שהוא הפלא ופלא כי עולה על כל המאכלים אשר תחת השמש, ואוכליו יחליפו כח, גם לא ידעו אותו אבות אבותיהם, על כן קראו כבוד ה', כי מלת כבוד מונח על כל תוספת טובה שבני אדם מכבדים בעבורה את בעליהם, ובכלל זה גם העושר כאמרו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (בראשית ל"א א'), והוא העושר הטבעי, לא כן עושר המן שהתכלכלו בו אלפי רבבות בני אדם מ' שנה, קראו כבוד ה', כי הוא תוספת עושר וכבוד שיש ביד ה' לתת ליראיו שהן תעלומות ממני:

בשמעו את תלנתיכם, שיעשה עמכם אותות לטובה גם בשמעו את תלונותיכם, כי אתם חטאתם לפניו והוא לא עזב חסדו מכם, ומזה תראו כמה גדול כבוד ה', ולפי שאמר בשמעו הוסיף לבאר כי באמת תלונותם הם על ה' ולא עלינו:

ונחנו מה, מה אנחנו חשובים, בני אדם כמוכם, אלא כל מעשינו הם מפי ה':

ויאמר משה, כשראה שלא מצאו קורת רוח בדבריו ולא ענו העם אותו דבר, הוסיף לפרש מאמרו הראשון ואמר, מה שאמרתי וידעתם כי ה' הוציא וכו', יהיה בתת ה' לכם בשר לאכול, כי מזה תדעו שהוא משגיח עליכם, ומה שאמרתי שתראו את כבוד ה', יהיה בתת ה' לכם לחם בבקר לשבוע, ומלת לשבוע לא נאמרה בבשר אע"פי שגם הוא בא כדי שביעה שהרי אומר ותכס את המחנה, לפי שמלת שביעה כוללת השקט הנפש והסתפקותה עד שלא תבקש עוד, והנה כל המעדנים שתחת השמש אכשר שלא ישביעו נפש הזולל, כי אם יאכל זאת תתאו נפשו לדבר אחר, על כן העיד הכתוב על המן שיהיה לשבוע וכל אוכליו לא יתאוו לדבר אחר, הן בטעם הן בכח אין דומה לו כי הוא לחם אבירים, ועכ"ז נתן להם גם השלו כדי שיראו חסדי ה' שנותן להם כל מה שישאלו אף המותרות ואע"פי שדברו שלא כהוגן, וזהו שהוסיף בשמוע ה' וכו':

ויאמר משה, לפי שלא אמר להם אלא בערב בשר, ולחם בבוקר, ולא הודיע מתי יתחיל זאת, אם באותו ערב או בערב אחר, לכן לא נתקררה עדיין דעת העם ודאגו פן יאחר הנס ובין כך ימותו ברעב לכן משה שהבין זאת אמר להם קרבו לפני ה' וכו' ובערב הזה תראו הנס:

לפני ה', ההולך לפניכם בעמוד ענן:

ויפנו אל המדבר, כי דרך המדבר היה הענן מהלך בנסעם:

בין הערבים, ביום הזה עצמו בין הערבים, ולא כמו שחשבתם שיתחיל לאחר זמן:

ותעל השלו, מין עוף שמן והוא מאכל משובח והיתה מתנה מכוונת כנגד מכת הערוב והדבר שהביא למצרים כמו שרמזנו (לעיל י"ג כ"א), והנה השלו הזה לא עלה כ"א פעם אחת אבל בשפע רב כאמרו ותכס את המחנה, והספיק להם לאיזה ימים, וכשירד המן ביום שלאחריו, אז הצנועים משכו ידיהם מן השלו כי במה נחשב הוא נגד המן המשובח מכל, וקצתם אכלו ממנו חמשה ימים, וקצתם עשרה ימים, והמאחרים על השלו אכלו ממנו עשרים יום עד יום מתן תורה לא יותר, כי אז קדשו עצמם במעמד הנבחר, ולא אכלו בשר תאוה, לזה הוכיחם בשנה השנית כשהתאוו תאוה ואמר לא יום אחד תאכלון וגו' ולא עשרים יום (במדבר י"א י"ט) כלומר לא כמו בפעם הראשונה שאכלתם ממנו עד עשרים יום:

ותעל שכבת הטל, שהיה מצפה את המן ומכסהו, ודרך הטל לעלות:

והנה, ענינו כאשר נסתלקה שכבת הטל ראו דבר חדש והנה וכו':

דק מחספס, דבר דק ועגול, דבר שהגרגיר שלו היה דק, כאמרו כזרע גד הוא:

ככפר, מראיתו ככפור שהוא הקרח, וכן במקום אחר מפרש שהיה לבן, ונקרא הקרח כפור לפי שהוא מכפר דהיינו מכסה את הארץ כמו שרמזנו (בראשית ל"ב כ"א):

מן הוא, כאשר ראו דבר נכבד בר וטהור יורד מן השמים, לא עלה על לב אחד מהם שירד לאכלה ושהוא לחם לאדם, ותמהו על רדתו באמרם מן הוא! דבר יקר ונכבד הוא! ושם מן על גדולה ושררה וכבוד, כמו אשר מנה שר הסריסים על דניאל (דניאל א' ט'), וכן ומהם ממנים על הכלים (ד"ה א' ט'), וכן שם מן מענין זה הוא, כי אין בידינו משקלי השמות על נכון, ומצאנו ואחריתו יהיה מנון (משלי כ"ט כ"א) שפירשו רש"י ז"ל לשון גדולה ושררה, וכן פירש לפני שמש ינון שמו (תהלים ע"ב י"ז):

כי לא ידעו מה הוא, כלומר לפי שלא ידעו מה טבעו ולאיזה שימוש ירד, רק הבינו שהוא דבר נכבד, לכן אמרו מן הוא, ואם יהיה פירוש מלת מן כמו מה כדעת המפרשים, מה צורך לומר כי לא ידעו מה הוא, כי אם ידעו לא הוצרכו לשאול:

הוא הלחם, אל תחקרו עליו, טעם רדתו, כי הוא בעצמו הלחם שהבטיח לתת לכם:

לקטו ממנו איש לפי אכלו, שלא ירבו ללקוט כי כבר ירד להם בבקר בבקר:

עמר שם מדה, וחז"ל אמרו שמדתו מ"ג ביצים וחומש ביצה מתרנגולת ממוצעת, והיה זה להם שיעור ב' סעודות לאדם בינוני, ומה שירבה האחד ימעיט השני:

מספר נפשתיכם, כפי מנין נפשות שיש לכל אחד באהלו תקחו עומר לגלגלת:

וילקטו, בלא מדה מצומצמת:

המרבה והממעיט, יש שלקטו הרבה, ויש שלקטו מעט, כי לקטו באומד, ודעתם למוד באהלם ולעשות כאשר צוה משה, ונעשה להם נס, שכאשר באו לביתם:

וימדו בעמר, איש איש מה שלקטו, מצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגלגלת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגלגלת:

אל יותר ממנו עד בקר, הכונה שאם ישאר לו שלא יכול לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו, ואל יאצרנו לאכלו מחר, רק יבטח בה':

ולא שמעו אל משה, זה היה הנסיון החמישי כי לא המרו את דברי משה מחמת עצלה, כלומר שלא ירצו לטרוח עצמם ללקוט בבוקר בבוקר ולכן חשבו לאצור ממנו בביתם לימים הרבה, כי אז היה די לומר ויותירו אנשים, וממילא היינו יודעים שלא שמעו אל משה, אבל מאחר שכתוב כן למדנו כי מחמת חוסר אמונה הותירו, שלא האמינו בה' שיוריד להם המן יום יום:

וירם, לשון רמה ותולעה:

ויבאש, לפי שחללו קדושת המן וחשבו שהוא כמו מאכל חול שמצניעים אותו מיום ליום, לכן הנותר נהפך להם לקללה כי עלתה צחנתו ובאש כדומן, והיה זה לעומת חטאם, שהם חטאו בסתר שהצניעוהו עד בוקר, והריח רע שהוציא גילה חטאתם ברבים:

וילקטו אתו בבקר בבקר, כאשר ראו שהוא דגן שמים וירידתו בדרך פלא נהגו בו כבוד ולקטו אותו כעלות השחר טרם יצא השמש על הארץ כאשר צוה משה, כי אם יאחרו ללקוט עד הנץ החמה, אז:

וחם השמש ונמס, בכל מקום שתמצא מליצת חום השמש ענינה על הנץ החמה, והראיה ממה ששלח שאול לאנשי יבש גלעד לאמר מחר תהיה לכם תשועה כחום השמש (ש"א י"א ט'), ואחריו כתוב ויהי ממחרת וגו' ויבאו בתוך המחנה באשמורת הבוקר ויכו את עמון עד חום היום (שם י"א), מפורש א"כ שהתשועה התחילה באשמורת הבוקר, והכתוב קורא וכחום השמש, אבל מליצת כחום היום תורה תמיד עד עת הצהרים כמו שכתוב ויבאו כחום היום אל בית איש בושת והוא שוכב את משכב הצהרים (ש"ב ד' ה') והודיע שם שהאריכה המלחמה עד הצהרים, וכן כאן וחם השמש ענינו על הנץ החמה שמיד כצאת השמש היה נמס כל הנשאר על הארץ, אבל הנלקט כעלות השחר לא שלטה עליו החום והאש והיה מקשה, כי דכוהו במדוכה, אפוהו על גחלים ועשו אותו עגות או בשלוהו בפארור וכדומה, וכל זה להראות נפלאות ה' העושה דבר והפכו כי המן מתנה טובה לעומת מכת הברד, וגם בברד היה פלא דומה לזה, כי האש התלקחה בתוך הברד:

לקטו לחם משנה, כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים, שני העומר לאחד:

ויגידו למשה, הנה הנכון הוא שמשה אמר אליהם מתחלה סתם שביום הששי ילקטו לחם משנה, אבל השומעים חשבו שהוא ששי לדבור, ואם אמר להם כן בג' או בד' לשבוע, תמהו כאשר מצאו לחם משנה קודם לכן, ובאו להגיד למשה לשמוע ממנו מה יעשו במותר:

הוא אשר דבר ה', לא כמו שחשבתם שתמצאו לחם משנה ביום ששי לדבור, אלא ביום ששי לבריאת שמים וארץ, ולפי שהחשבון מתחיל מששת ימי בראשית, אין אתנו יודע סוד זה כי אם האלהים, והוא גילה לי שביום שתמצאו לחם משנה, אותו יום הוא ששי לשבוע, לכן דעו וראו שהוא היום אשר דבר ה':

שבתון שבת קדש, הוא היום השביעי שבו שבת אל ממעשה שמים וארץ, וקדוש הוא לה' לשבות בו ממלאכה אפילו מלאכת אוכל נפש המותרת במועדים, ולזה קרוי שבת שבתון כמו יו"הכ שגם הוא אסור במלאכת אוכל נפש, אבל שאר המועדים נקראו שבתון ולא שבת:

את אשר תאפו אפו, מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום, ומה שאתם רוצים לבשל ממנו במים בשלו היום לשני ימים:

ואת כל העדף, ממה שתאכלו היום:

למשמרת, לגניזה:

ויאמר משה, כאשר התחיל יום השבת אמר משה להם אכלו היום אותו העודף אשר הותרתם:

וביום השביעי שבת לא יהיה בו, שני מאמרים, היום השביעי הוא יום שבת קודש, ולכן לא ירד בו המן:

יצאו מן העם, ממחוסרי אמונה שבישראל,

ללקט, לא מתאוה ולא מפני חסרון אוכל, כי היה להם לחם משנה לשבוע בו, אלא לראות היעמדו דברי משה שאמר להם מפי ה' וביום השביעי שבת לא יהיה בו, והנה מלבד חטאם לחלל את יום השבת היה במעשה הזה גם חוסר אמונה כי לא האמינו שיעשה ה' פלא כזה להשבית המן יום אחד בשבוע, ולכן יצאו, וזה היה הנסיון הששי:

ויאמר ה' אל משה, שיאמר לישראל דברי תוכחת אלה על כי רוחם לא נאמנה עמו:

מצותי, על האנשים שלא שמעו והותירו עד הבוקר:

ותורתי, בקדושת יום השבת, שהשם הורה להם ענין היום בנתינת לחם משנה:

ראו, בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על קדושת היום הנכבד הזה, שהרי הוא נותן לכם בכל ערב שבת לחם יומים:

שבו איש תחתיו, באהלו, ומאחר שהשתמש הכתוב במליצה הזאת הרומזת בכל מקום על הישיבה בטח בלי דאגה מדבר ואין מחריד, למדנו שכל השומר שבת כהלכתו אינו ירא מכל דבר רע, וכן מצינו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד (ש"ב ז' י'):

אל יצא איש ממקמו, ללקוט המן כאשר עשו אנשים שיצאו ללקוט:

וישבתו, לא יצא אדם ללקוט ביום השבת מהיום ההוא והלאה, ושמרו את היום המקודש כהלכתו:

ויקראו בית ישראל את שמו מן, כבר אמר הכתוב כן למעלה, אבל בא להודיענו, שגם אחר ימים רבים שטעמו טעמו ואכלוהו בבישול ואפייה ודכייה, לא מצאו דוגמתו בין כל המאכלים שתחת השמש להקרא כשמם, ולכן הסכימו לקרותו תמיד בשם כבוד זה מן להבדילו מכל מאכל שבעולם:

כורע גד לבן, עשב ששמו כן, וזרע שלו עגול, אבל אינו לבן, והמן דומה לו בתבנית ולא בצבע, והם שתי הודעות, המן היה כזרע גד והיה לבן, ובמקום אחר המשילו בענין הלבנינות לבדולח:

כצפיחת בדבש, בצק שמטגנים אותו בדבש, ולהלן הוא אומר כטעם לשד השמן, וההפרש הוא כי כשאוכלים אותו אי כמות שהוא בלא טחינה או בישול, הוא כצפיחית בדבש שהוא מתוק, וכשטחנו או דכו אותו היה טעמו לשמנונית, לפיכך כתוב כאן וטעמו ושם והיה טעמו:

למשמרת לדרתיכם, בעבור כי פלא המן לא היה אלא לשעתו, דהיינו כל עוד היותם במדבר, ואין בכל הנסים שעשה ושיעשה ה' לישראל דוגמתו שירד מאכל מן השמים, לכן כדי שלא יאבד זכרו צוה ה"ית להניח עומר ממנו למשמרת, והפליא ה' לעשות נס בעומר הזה, כי כל שאר המן הבאיש אם הותירו אותו עד הבוקר, וזה יתקיים למשמרת עולם לדור ודור:

למען יראו את הלחם, אין הכונה שיראו אותו בלבד, אלא בעבור יקחו מוסר ויוסיפו לקח ע"י ההתבוננות בנס הגדול ההוא והנרמז בו, כגון יבינו אושר הבוטח בה' כי בכל יום היו משליכים על ה' יהבם שימטיר להם מן והוא כלכלם, יבינו כי רק על פי ה' יחיה האדם כמפורש במשנה תורה, יתבוננו חסדי ה' שלא מנע מהם המן כל המ' שנה אע"פי שחטאו, בעגל ונסוהו במסה והתאוננו בתבערה ונאצוהו בקדש, יכירו קדושת השבת כי בו חדל המן מלרדת, וכל כיוצא בזה:

ויאמר משה אל אהרן, שיקח עתה צנצנת מן ויהיה שמור אצלו עד שיקימו את המשכן ואז יניחהו אצל ארון העדות בקודש הקדשים, וכן עשה בשנה השנית:

צנצנת, צלוחית של חרס:

לפני העדת, כי כמו שהלוחות הם עדות לישראל לפי שהם מעשה אלהים, כן לחם שמים זה הוא עדות להם, כי הוא מחסדי ה' אשר הפליא לטובת עמו, ולכן הונח המן אצל הארון:

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, פסוק הזה בא על שם העתיד והודיע שהתמיד החסד הזה עם ישראל מ' שנה גם בעת עברם בארץ סיחון ועוג שהיו יכולים לאכול מתבואת הארץ ההיא לא פסק המן עד ממחרת הפסח לשנת הארבעים לצאתם מא"מ שאז באו אל ארץ נחלתם והתחילו להקריב לה' עומר התנופה מעבור הארץ, כמפורש ביהושע:

עשרית האיפה, האיפה ג' סאין, והסאה ו' קבין, והקב ד' לוגין, והלוג ו' ביצים, נמצא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחומש ביצה, והוא שיעור לחלה ולמנחות: