וישמע יתרו, לפי פשטות הכתוב יתרו בא קודם מתן תורה כשהיו ישראל ברפידים, ואם יש איזה פסוקים נראים כמתנגדים לדעת הזאת נפרשם אחד אחד בבואינו אליהם, והנה במכילתא אמרו מהשמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ודבריהם אמת, כי יתרו היה איש אמונים והאמין נפלאות ה' על פי השמועה, אך נתעורר עתה לבא אל המדבר לפי ששמע פלא קריעת ים סוף שהחריד כל יושבי הארץ וממנו ראו כי ה' נלחם לישראל, וכמו שכתוב בשירת הים, ותמה יתרו איך מלאו לבו של עמלק לבא להלחם עמהם, ועוד איך הניחו השם לזנב נחשלי ישראל ולא נפרע ממנו באותות ובמופתים כדרכו, שהרי כאשר יניח משה ידו וגבר עמלק, ואם לבסוף יהושע החלישם אולי העמלקים כששבו לארצם כחשו המאורע, ונבהל יתרו לקול השמועה כי הוא לא ידע שהניחו הי"ת להתגרות בישראל בעבור שחטאו ברפידים, ולכן בא אל המדבר לראות בעצמו מה נהיה ולשמוע סוד הדברים מפי משה חתנו, וזוהי כונת המכילתא ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שהם שני דברים הפכיים כמו שאמרנו:

למשה, שהגדילו הקב"ה בעיני פרעה ועבדיו ועשה על ידו נסים לישראל:

כי הוציא ה', כמו כאשר הוציא, יאמר ששמע יתרו את הנפלאות שעשה ה' לישראל בעת שהוציאם ממצרים:

אחר שלוחיה, כשאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה לקח משה את אשתו ואת בניו עמו, ובא אהרן לקראתו ואמר לו למה תוליך אשתך ובניך למצרים על הראשונים אנו מצטערים ועכשו נצטער גם על אלו, אז שילחה משה לבית אביה עם שני בניה, וזהו שכתוב כאן אחר שלוחיה:

שם האחד גרשם, אע"פי שאין זה מקום סיפור מולדתם יפרש שם הבנים, כי לא היה מקום להזכיר שם אליעזר בהולדו, וכאן זכר החסד שעשה הקב"ה עם משה וההודאה שנתן לה' על זה:

כי אמר, משה הנזכר בפסוק הקודם:

כי אלהי אבי, נמשך אל כי אמר הנאמר למעלה:

ויבא יתרו וגו' אל המדבר, הלך לבא אל משה והגיע אל המדבר אשר משה חונה שם, וזה היה סמוך אל הר האלהים, כי הצור שהשקה את העדה היה, בחורב וחורב הוא סיני, ומחורב לרפידים אין דרך רחוק כ"כ לכן יתכן לומר שחנו אז סמוך להר האלהים, כי בהיות המדבר שבו חנו ישראל גדול ורחב ידים, אין לסמן חלק ממנו כ"א בהודיע סמיכותו אל הר פלוני או פלוני:

אשר הוא חנה שם הר האלהים, כבר פירשנו שהוא כאילו כתוב סמוך אל הר האלהים וכן דעת יוב"ע, אמנם מאחר שאמר הכתוב אשר הוא חונה ולא אמר אשר הם חונים דמשמע שמוסב אל משה לבדו ולא אל העם אע"פי שידענו כי משה היה תמיד חונה סמוך אל העם ולא רחוק מהם, לכן יראה לפרש אשר הוא חונה אשר הוא היה רגיל לחנות שם כשהיה רועה את צאן חותנו דכתיב שם וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה (לעיל ג'), והכונה כאן שבא יתרו אל המקום שבו הלך משה לפנים עם צאנו ומשם שלח לומר לו אני חותנך וכו', ובא מלת חונה בלשון הווה כי כן דרך הבינוני לשמש פעמים על העתיד ופעמים על העבר, כמו שכתוב הנה אומרים יבשו עצמותינו (יחזקאל ל"ז י') שפירושו הנה היו אומרים קודם לכן:

ויאמר אל משה, ע"י שליח, שלא לבא אליו פתאום, ובעודו בקצה המדבר יצא משה לקראתו לכבדו:

וישתחו, לפי הסברא היוצא הוא המשתחוה, כי משה נהג בו כבוד לפי שהוא חותנו, וקראו הכתוב רעהו בעבור גודל מעלתו בחכמה:

האהלה, הידוע שהוא אהל משה:

את כל אשר עשה ה' לפרעה, הגיד לו כל הנפלאות שנעשו במצרים, כי הואיל באר תעלומות חכמה שבהן:

התלאה, מלשון ונלאו מצרים, כלומר צרה שילאה אדם לסבלה, כי ספר לו רדיפת מצרים בים, ומה שקרה במרה, ונפלאות המן והשלו, ושחטאו ישראל ברפידים וצמאו ונתן להם מים מן הצור, ושבעונם בא עמלק להלחם בם, ועכ"ז הצילם ה', ובתבונת דבריו הסיר כל תמיהות יתרו:

ויחד, לשון חדוה, שמח מאד בשמעו דברי חכמה מפי משה, והבין שמשפטי ה' אמת:

על כל הטובה, הם הד' מתנות טובות שנתן השם לישראל, העננים השלו המן והצור, ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים, כי הבין בכל מכות מצרים סדר נפלא ומסכים מאד עם פשעיהם כמו שביארנו בהם, ושמח בשמעו פתרון הדברים:

ברוך ה', אחרי שהבין סדר הנפלאות שעשה ה"ית לטובת ישראל, נתן שבח והודאה לאל המפליא פלאות, ומתוך דבריו שמענו שהתגייר בלב שלם ובנפש חפצה ובא לחסות תחת כנפיהשכינה:

אשר הציל אתכם, משה ואהרן מיד מצרים ומיד פרעה, כי דבר פלא הוא ששני אנשים יכו בשבט פיהם מדינה גדולה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח אלהים, ושכל העם ייראו משלוח יד בם ולא יהרגום, ואח"כ אמר אשר הציל גם את העם משעבוד מצרים:

עתה ידעתי, מלת ידיעה על המבורר בחוש ובמושכלות ראשונות, והשמיעה היא קבלה באמונת הלב, והנה על האמונה אפשר שיפול ספק בלב האדם, מה שאין כן על הידיעה, ולכן יתרו שעד הנה כבר האמין מפי השמועה, אלא שנולדו לו ספקות, עכשיו שנתברר לו מפי משה צדקת ה' אשר עשה, אמר עתה ידעתי במופת ברור שה"ית הוא דיין אמת ומשפטיו נפלאים מאד, ונתן הטעם שהביאו אל ידיעה זאת, כי בדבר וכו' כמו שנבאר:

מכל האלהים, כי אין בהם כח להציל את המאמינים בם:

כי בדבר אשר זדו עליהם, בצדק דן את המצרים מדה במדה, כי על כל דבר אשר זדו והרשיעו בא עליהם סדר מכות ליסרם עליו עד שהודו בכל מה שכחשו לפנים, וכן בצדק דן את ישראל והניח את עמלק להתגרות בם, וגם זה בדבר אשר זדו עליהם, כי ישראל נסו את ה' ברפידים ולא האמינו בישועתו, והשם הביא עליהם עמלק שהיה מכת המכחישים, ובזה הודה יתרו כי משפטי ה' לטובה או לרעה צדקו יחדו:

עלה, כמשמעו שהיא כולה כליל:

וזבחים, שלמים:

לאלהים, ולא הזכיר לה' כמו שכתוב בכל הקרבנות שבתורת כהנים, כי אף שיתרו ידע את ה' והאמין בו, לא בא עדיין בסוד השם הנכבד והנורא שהודיע הקב"ה למשה בסנה:

לאכל לחם, כל סעודה קרויה, לחם:

עם חתן משה, לכבוד יתרו באו, ומשה לא הוצרך להזכיר, כי האהל שלו הוא, וחז"ל אמרו שהיה עומד ומשמש עליהם, וזה מגודל ענותנותו:

ויהי ממחרת, כל מחרת שבמקרא מוסב אל המסופר למעלה ממנו, וכן הדעת נותנת, כי בלא זה לא יהיה בו מובן כלל, כי כל יום ויום נקרא מחרת בערך היום שלפניו, לפיכך אני אומר על פי דרך הפשט שגם ממחרת האמור כאן כפשוטו, ממחרת בואו אל המדבר, וסיפר הכתוב שישב משה לשפוט את העם, כי ביום ביאת יתרו לא נתעסק משה אלא לכבוד חותנו, וסיפר לו כל המאורעות ועשה לו סעודה, לכן ביום ההוא לא היה לו פנאי לשפוט את העם, אבל למחרתו חזר לשפטם כמנהגו כל הימים, ואל יקשה בעיניך איך שפט משה את העם קודם מ"ת, כי משפטים רבים יש שדעת האדם מכריעתן אף אם לא נצטוו, כגון הגזל והחמס ושבועת שקר ודומיהן, ועוד הלא כבר היה בידם מצות שבת ומצות מילה והאזהרה על שפיכת דם האדם, ושאר המצות המדעיות הנקראים תורת האדם או שבע מצות בני נח, ובהן היה משה נושא ונותן כל היום:

מן הבקר עד הערב, לפי שהוא לבדו שופט את כל העם ואין לו מסייעים:

את כל אשר הוא עשה לעם, את כל טרחם ומשאם וריבם שהוא נושא:

מדוע אתה יושב לבדך, ולפיכך כל העם נצב עליך מן בקר ער ערב:

כי יבא, לדברים רבים הם באים לפני, ולפיכך צריך אני לזמן רב, קצתם יבואו אלי:

לדרש אלהים, מליצה זו אפשר לפרשה כמו ותלך לדרוש את ה' (בראשית כ"ה כ"ב), כלומר להתפלל על חוליהם, ולדעת מה יהיה בדברים העתידים, או יהיה פירושו לשאול ממני תלמוד בדברים אלהיים, דרכי ההנהגה העליונה ומדות השם עם בריותיו ואיך יאהבו את ה' וייראו אותו וילכו בדרכיו, או יפורש ג"כ על המשפטים שישאלו ממנו ואין בידו להשיב עליהם והוא צריך להקריב את משפטם לפני ה', כמו שקרה גם אחר מ"ת בענין האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ומשה אמר להם עמדו ואשמעה וכו' (במדבר ט' ח'), וכן קרה בבנות צלפחד, וע"ז אמר לו יתרו אח"כ והבאת אתה את הדברים אל האלהים:

כי יהיה להם דבר בא אלי, ומלבד ההודעות האלה אם יהיה ריב ביניהם צריך אני לשפוט בין איש ובין רעהו, ומאמר בא אלי שב על תיבת דבר והוא חלק מן התנאי, והטעם כאשר יהיה להם דבר אשר בא אלי, אז אני שופט בין המריבים לזכות את הזכאי ולחייב את החייב:

והודעתי את הקי האלהים ועוד שלישית שאני מלמד אותם תורה, ובמה יישירו את דרכם, כמו שנצטוו במרה והישר בעיניו תעשה:

נבל תבל, כמו כנבול עלה מגפן (ישעיה ל"ד ד'), שהוא כמוש ע"י חמה או ע"י קרח וכחותם ונלאה, וכאן ענינו אתה תלאה לשאת את המשא הזה לבדך:

גם העם הזה אשר עמך, כי בהיות אתה לבדך לא יוכל כל איש להתקרב אליך בעת הצורך, כי פעמים יבואו רבים בבת אחת:

כי כבד ממך הדבר, כבדו רב יותר מכחך:

איעצך, אתן לך עצה:

ויהי אלהים עמך, כלומר ויכלת עמוד:

לעם, בעבור העם:

מול האלהים, שליח ומליץ בינותם למקום לדברים שצריכים לדרוש אלהים, הודה לו על הדבר הראשון שאמר כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, כי אין בהם שואל את אלהים ומדבר עמו כי אם הוא לבדו:

והזהרתה, מלשון והמשכילים יזהירו (דניאל י"ב ג'), שיברר וילבן להם את החקים ואת התורות עד שיהיו להם זכים ומאירים כעצם השמים, ובזה הודה גם על מה שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו:

ילכו בה, אשר ילכו בה:

ואתה תחזה, אבל מה שאמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו, בזה לא אודה לך שתשפוט יחידי, אלא שים לך שופטים עמך:

אנשי חיל, אנשים צדיקים שיעשו חיל להתגבר על יצרם ומתאמצים ללכת בדרך ישרה:

אנשי אמת, שכל מגמתם לאהוב האמת ולהודות עליו בלי לגור מפני איש:

שנאי בצע, תועלת עצמו יקרא בצע, יאמר שהם שונאים לחוש על תועלת עצמם בדין, ולא ישגיחו אם יבא להם הפסד אם יורו דין אמת:

ושפטו, לשון צווי:

בכל עת, כי בהיות להם שופטים ילך העשוק אל השופט בכל עת שירצה וימצאנו מזומן, אבל אליך לא יוכל להתקרב בכל עת הצורך:

והקל מעליך, מקור כמו והכבד את לבו (לעיל ח' י"א), דבר זה יהיה להקל מעליך:

ונשאו אתך, ע"י שישאו אתך יקל המשא מעליך:

וצוך אלהים ויכלת עמד, מאמר וצוך אלהים הוא כמו מאמר מסוגר, כלומר כל זה שאני יועץ אותך הוא בתנאי שאלהים יצוה אותך כן ויסכים על ידך, כי אז יבא אליך עזרו:

וגם כל העם הזה, הכונה כי בעלי הריב הנצבים לפניך יש מהם שלא יוכל לדבר אליך בכל עת, והנה בשובם לאהליהם תתחזק המריבה ביניהם, אבל אם תעשה כמו שאמרתי יבא כל אחד אל מקומו שהוא אהלו בשלום:

וישמע משה לקול חתנו, אין הכונה שעשה כן מיד כי גם יתרו לא נתן לו עצה לעשות כן מיד, אלא אמר שבאורך הזמן יצטרך לעשות זאת פן יבול, וכן מצינו שלא מינה משה השופטים אלא בשנה השנייה בנסעם מחורב שנאמר ואומר אליכם בעת ההיא לא אוכל לבדי וכו' (דברים א' ט'), מן הטעמים שנכתוב שם, אבל עתה שמר משה עצת חותנו בלבו לעשות על פיו בעת הראוי, ונכתב הפסוק הזה כאן כדי לגמור ענין ביאת יתרו ועצתו שלא להפסיק בינתים, אף שלא היה זה אלא בשנה השנייה, כדרך פסוק ובני ישראל אכלו את המן וכו' (לעיל ט"ז ל"ה), והראיה על זה כי בעלותו ההרה הוצרך למנות תחתיו אהרן וחור, ואמר לעם מי בעל דברים יגש אליהם (לקמן כ"ד י"ד), ואילו כבר מינה השופטים, הלא הם היו יכולים לשפוט את העם:

ויבחר משה, בשנה השנייה כמו שפירשנו:

ושפטו, וכן ישפטו הם, לשון עשיה, כלומר זאת היתה תפקידם ומשמרתם לשפוט או להביא אל משה, והמקראות שלמעלה הם לשון צווי:

וישלח משה, אין הדעת נותנת שיבחר לו יתרו להתרחק ממחנה ישראל אחרי אשר בא בלב שלם להבין טעמי משפטי ה', ואחרי שבחר בנפש חפצה להתגייר כמו שאמרנו, ועוד אין ספק שמשה הודיע לו כי עוד מעט ויתן ה"ית אל עמו תורה ומצות על הר סיני, כי כבר קודם הגאולה הודיע ה' למשה תעבדון את האלהים על ההר הזה, וזוהי תכלית יציאתם ממצרים, ואיך יתרצה עתה יתרו לשוב אל ארצו תחת היותו זוכה למראות אלהים מול הר סיני? לפיכך יתכן שהשילוח הזה הנזכר כאן היה בשנה השנייה כשביקש משה ממנו אל נא תעזוב אותנו, ולא נכתב כאן אלא להודיענו כי כמו שמשה נהג כבוד בחותנו כשבא אליו אל המדבר, כן כבד אותו כשנפטר ממנו בשנה השנית ורצה ללוותו וזה לשון וישלח האמור כאן, ועוד נכתב פה כדי להשלים ענין יתרו מאחר שהתחיל בו, אע"פי שלא זה אחר זה קרו הדברים, אמנם אף בשנה השנייה כשהלך לו אל ארצו לא היה להתרחק לגמרי, כי תמיד דעתו לשוב כמו שנפרש (במדבר י' כ"ט):