וילך איש, על המעורר ומזמין עצמו לדבר יאמר הכתוב שהלך לעשותו, כמו וילך ראובן וישכב וילך משה וידבר, אף כאן כשנשמע פתגם המלך פרשו העם מנשותיהם, וכן עשה גם עמרם אחרי שנולדו לו מרים ואהרן, אך לקץ ימים נתעורר לפקוד עוד את אשתו, הגם כי ידע דת המלך אולי לבשה אותו רוח אלהים לעשות זאת:

איש מבית לוי, זה עמרם, ולא הזכיר כאן הכתוב לא שמו ולא שם אשתו, כי רצה לקצר עד לדת המושיע, ואח"כ יזכיר גם יחוס ב' השבטים ראובן ושמעון בעבורו (לקמן ו'):

כי טוב הוא, ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהן יפים ושאינן יפים, ותמיד טובים הם בעיניהן, ולא היה צורך דבר זה כאן, אלא מלמד שראתה אותות מחודשים בלדתה אותו, אשר מהן הבינה כי בחיר ה' הוא:

ולא יכלה, מיראת המצרים:

גמא, בלשון משנה נקרא גמי, והוא עץ קל מאד על פני המים:

בחמר, הוא מין טיט, וטחתה התיבה בזפת מבחוץ שלא יכנסו בה המים, ובחמר מבפנים שלא יזיק ריח הזפת לתינוק:

ותשם בסוף, כפי מנהג בני אדם יהיה המעשה הזה זר מאד, כי הילד ימות שם בצמא, או ימצאנו איש מצרי וכפי חק המלך ישליכנו ליאור, אבל באמת כל מעשיה היו כפי העוז שהרהיב ה' בנפשה, ובטחה בעזר האלהי שיעשה בו נס וינצל:

ותתצב אחתו, זו מרים, ובראותה מעשה אמה נתחזק לבבה להוחיל לתשועת ה':

מרחק, כדי שלא ירגישו העוברים דרך שם, מה היא מצפה ומיחלת:

לרחץ על היאר, סרס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו, ויהיה על היאור כמו אל היאור:

הלכת על יד היאר, אצל שפת היאור לשמור שלא יבא איש לראותה:

אמתה, שפחתה הנשארת עמה לשמשה ברחיצתה והנה נערותיה שלא היו אצלה לא ראו דבר מזה, ובזה האופן היה הדבר סוד בינה ובין אמתה ולא נודע למלך מה היה משפט הנער ומעשהו:

ותראהו את הילד והנה נער, ההבדל בין נער לילד כי שם ילד יאמר לפעמים בדרך כלל לכל צאצאי האדם זכרים או נקבות, ולכן נאמר וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה (לקמן כ"א ד'), וכלל במלת ילדיה הבנים והבנות, אבל שם נער יאמר תמיד על הזכרים בלבד, וכאן כאשר פתחה את התיבה ולא נודע לה עדיין אם הוא זכר או נקבה אמר ותראהו את הילד, וכשראתה שהוא זכר אמר והנה נער:

בכה, כי אולי נתעכב שם איזה שעות והיה צמא:

מילדי העברים זה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם, ואיש מצרי למה יעשה כן, או יתכן שראתה שהוא מהול:

ותאמר אחתו, כשראתה מרים המעשה הזה נתקרבה לראות איך יפול דבר, ואולי שמעה דברי בת פרעה שאמרה, איה מינקת לילד הזה, אם אקרא מינקת מצרית לא תרצה לבא מיראת גזירת המלך, או תלשין הדבר אל המלך, ומרים בשמעה זאת אמרה לה האלך וכו':

ותינק לך, באופן שהולד יהיה שלך וישאר לך כבנך, ואמרה כן כדי להסיר החשש מלבה שתקרא את אם הילד, כי אולי לא היתה בת פרעה מתרצת לתתו לאמו פן לא תשיבהו לה:

היליכי, בא יו"ד במקום וא"ו, והוא כמו הוליכי מן ההפעיל, בפלס היניקי, ושרשו ילך:

והינקהו לי, להיות שלי, כי היתה חושקת בו כאילו הוא בנה:

ותקרא שמו משה, יתכן שפועל ותקרא שב על אם הילד, כמו שעליה חוזרים הפועלים ותקח האשה, ותניקהו ותביאהו, והכוונה כי אמו קראה שמו משה והיא אמרה לבת פרעה כי מן המים וכו' כדרך שנפרש:

משה, לפי דקדוק הלשון היה ראוי להקרא משוי, כי הוא הפעול, אבל אין השמות שומרים את מתכונתם כמו הפועלים:

משיתהו, אינו מ"ב עם כנוי הנסתר, אלא נמצאת עם כנוי הנסתר, ואם הילד אמרה לבת פרעה, אני אקראנו משה בשביל מה שאירע לך עמו, כי אַתּ מָשִׁית אותו מן המים, ופועל משה מורה על ההוצאה וההמשכה מן המים, כמו ימשני ממים רבים (תהלים י"ח):

ויגדל משה, שגדל והיה לאיש, כי מתחלה, אמר ויגדל הילד עד שלא היה צריך עוד לחלב אמו, ואח"כ גדל והיה לאיש דעת:

ויצא אל אחיו, כי הגידו לו את מולדתו, ולכן יצא אל אחיו העברים שהיו חוץ לעיר בבניני המלך, כי חפץ לראותם:

וירא בסבלתם, נסתכל בענוים ובעמלם, ובחמלתו עליהם חס לבו על נוגשיהם:

ויך את המצרי, לא עשה מרע"ה את המעשה הזה כפי משפט לבו, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ועל שפיכת דם הוזהרו בני האדם קודם מ"ת, ומה לי שופך דם מצרי או דם עברי, גם ידע כי הענוי והשעבוד יסבבו כהנה וכהנה, ומה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר? אלא כפי האמת צלחה עליו אז רוח אלהים, אשר עליה דברנו (בראשית ט"ו א'), והמלובש בה יעשה מעשים נפלאים משקול דעת האדם, ואין דבר עומד כנגדו, כי מיד ה' זאת לו:

ביום השני, כי כל כך היה אוהב את אחיו שלא יכול למנוע עצמו מלצאת אליהם יום יום, אלא שלא האריך זאת ימים רבים כי הוכרח לברוח:

שני אנשים עברים, להגיד שבחו של משה, שלא הרג תמול את המצרי בעבור היותו מצרי ולפי שנפשו קשורה בנפש אחיו, אלא להציל את העשוק מיד עושקו, והראיה כי ביום השני גער באיש אחד שעורר מדנים את רעהו, אע"פי שהיו שניהם עברים והיה ראוי לחמול גם על המעול בהיותו מאחיו:

ויאמר לרשע, הכתוב מעיד על רשעו, ומשה בחכמתו הבין שאין הדין עמו ולכן הוכיחו:

מי שמך, מתשובתו למדנו שהיה איש רע מעללים:

אתה אומר, חושב בלבך:

אכן נודע הדבר, עתה רבים שמעו מפי הרשע הזה את המעשה שעשיתי, כי אנשים רבים נאספו שם לראות המצה כמנהג:

מלפני פרעה, מכל מקומות ממשלתו:

וישב בארץ מדין, פשטות הכתובים יורה שלא היו כל הקורות האלה רצופים בזמן אחד, שהרי מלשון ויגדל משה ויצא וכו' נראה שבבחרותו הרג את המצרי וברח ממצרים, אמנם בשובו היה בן פ' שנה ושם כתוב ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, הרי שהיו אז שני בניו קטנים ולכן רכבו שניהם אצל אמם על חמור אחד, והסברא נותנת שסמוך לזמן ההוא נשא את צפורה, כי אין דרך העולם שתמתין אשה בכמו ארבעים או חמשים שנה אחר נשואיה טרם לדתה, לפיכך יתכן שהלך אז משה בארצות רחוקות ממדינה למדינה עד שבא לארץ כוש ושם קרה לו ככל הכתוב בספר דברי הימים של מרע"ה, גם יוב"ע (במדבר י"ב א') נתן רמז לזה, ואחרי ימים רבים כשהבין שקרב עת הפקודה לאחיו אשר במצרים, כפי מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, אז בא לארץ מדין שהיא קרובה למצרים לראות מה יפעל אל לטובת עמו, אמנם הכתוב יקצר בכל זה כי עיקר הסיפור הוא הגאולה:

ולכהן מדין, לא יזכיר הכתוב כאן שמו כי היה נודע בעירו בכנוי ההוא שהוא נכבד בכהונתו:

ותבאנה ותדלנה, כי היו הרועים בכל הימים באים וממלאים הרהטים ומשקים צאנם בתחלה, ואחרי כן היו הנערות האלה משקות שלהן, שמפני היותן צנועות לא היו רוצות להמצא שם עם הרועים אנשי זדון ואירע כי היום הזה קדמו הנערות:

ויגרשום, להשקות הם תחלה כמנהג בכל הימים, אבל זה היה חמס כי כיון שהן מלאו הרהטים הרי המים שלהן, אלא שלא היה בהן כח לעמוד בפני הרועים והוכרחו להניח להם המים, והנה בא כנוי הזכרים במלת ויגרשום, כי אולי מוסב על צאן אביהן הנזכר למעלה, והכונה כי הרועים גרשו את צאן הבנות מן הרהטים והביאו שם את צאנם:

ויקם משה ויושען, כפי הנוהג שבעולם לא היה משה מסתכן עצמו בעבור דבר נקל כזה, כי תכלית התשועה הזאת היתה שמהרו הבנות יום זה לבא העירה, ועוד איך מלאו לבו לעמוד נגד רועים זדים כאלו ? אין זה אלא שנצנצה בו רוח אלהים, והיא עוררתו ואמצה אותו לעשות מה שעשה:

אל רעואל אביהן, אבי אביהן היה, כי יתרו היה חותנו, והוא חובב, שנאמר מבני חובב חותן משה (שופטים ד' י"א), וכתוב לחובב בן רעואל המדיני, וכן דרך הלשון לקרוא לאבי אביו אביו, כמו אלהי אבי אברהם (בראשית ל"ב י'), נבוכדנצר אבוהי (דניאל ה' ב'), והוא היה אבי אויל מרודך שהיה אבי בלשאצר:

וגם דלה דלה לנו, גם זה בכלל וישק את צאנם שאמר למעלה, כי לא הספיקו המים שברהטים לכל הצאן:

ויואל משה לשבת את האיש, כאשר דבר משה עם יתרו ומצא בו טוב טעם ודעת התרצה להתחבר עמו, וזו כוונת הכתוב שאמר עם האיש להורות שלא עשה כן מפני צפורה, אלא מפני חכמת האיש:

גרשם, מורכב משתי מלות גר שם, והנה אם היתה כוונת משה בקריאת השם הזה על גרותו במדין היה אומר גר פה, כי הוא היה אז במדין, אבל מלת שם תורה על מקום רחוק מן המדבר, ועוד מה טעם לומר גר הייתי דמשמע לשעבר והוא היה עדיין גר, והיה לו לומר גר אני, ועוד מלות בארץ נכריה מיותרות, כי מי שהוא גר בודאי שהתגורר בארץ נכריה ולא בארץ מולדתו לפיכך יתכן שרמז משה בשם הזה על גרותו בארץ כוש שנים רבות, כמו שכתבנו למעלה ולפי שאירעו לו שם מלחמות גדולות והיה שם למלך גדול וחשוב, הודיענו הכתוב פה שלא חשב משה הגדולה ההיא לכלום, כי הבין שלא בזאת חפץ ה', אלא כל עוד שאחיו עבדים במצרים קרא עצמו גר ואורח, וכל עוד שנחלת אבותיו ביד בני כנען, קרא למלכותו ארץ נכריה, כי תמיד היה מיחל לתשועת ה' שיגאל את עמו:

בימים הרבים ההם, מפני שהזכיר למעלה בריחת משה מפני פרעה ושבתו במדין, ועתה בא להזכיר ששב למצרים במצותו של הקב"ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה תכופים זה אחר זה בשנים מועטות, לכן הודיענו הכתוב כאן שעברו שנים רבות בין מעשה למעשה, כי משה בברחו היה בן ט"ו שנה או בן עשרים על היותר, וכשעמד לפני פרעה היה בן פ' שנה:

וימת מלך מצרים ויאנחו, סיפר שעברו ימים רבים בגלותם שסבלו צרות רבות ורעות ולא נתנו אל לבם לחשוב על הצלתם, כי ראו עצמם עבדים נכנעים למלך בליעל וחכו אל יום מותו, אך כאשר ראו שמת המלך וקם תחתיו מלך חדש רשע ממנו, אז הבינו כי אין דרך להנצל מיד המצרים אם לא בישועת ה' אז אמרו שוא תשועת אדם, ולכן השליכו גלולי מצרים מידיהם אשר בם החזיקו עד הנה ושבו אל ה' בכל לבם:

ויזעקו, אל ה', והדבר מפורש במשנה תורה ונצעק אל ה' אלהי אבותינו (דברים כ"ו ז'), והזכיר שם אלהי אבותינו להודיע שהתפללו אל ה' שיזכור את הברית אשר כרת את אבותם ויגאלם, והנה בדרך הזה קבלו אז עליהם עול מלכות שמים והתחייבו עצמם לעבדו וללכת בתורתו אשר יתן להם, ולכן כשהוציאם ממצרים על תנאי זה ונתן להם תורה התחיל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו', כדרך שאחז"ל קבלתם עליכם עול מלכותי במצרים קבלו גזרותי:

ויזכר אלהים את בריתו, אע"פי שמצד זכותם אולי לא היו ראוים להגאל, כי עד הנה היו משוקעים בע"ז, נשמעה תפילתם בעבור כי זכר את בריתו שנשבע לאבותם שיהיה זרעם אחריהם עם סגולתו, ולשון זכירה הנסמך אל השם ביארנו (בראשית ח' א'):

וירא אלהים את בני ישראל, גם לשון ראיה הסמוך אל השם נאמר תמיד על יום הגמול, כי אין נסתר מנגד עיני ה' תמיד רק כל זמן שמאריך מתת לאיש כדרכו כפי סוד חכמתו ית', ידמה לנו כאילו אינו רואה, וכבוא יום הגמול יאמר הכתוב כי השם רואה, כגון וירד ה' לראות את העיר, ארדה נא ואראה, והכוונה כאן שבא מועד לפניו ית' להושיע את בני בריתו ולהפרע מאויביו:

וידע אלהים, אילו יהיה מוסב אל בני ישראל האמור בפסוק היה לו לומר וידעם אלהים, אבל האמת שלשון ידיעה ענינו כאן נתינת הנבואה והרוח האלהי על איש מן האנשים, כמו כי ידעתיו למען וכו' (ברחשית י"ח י"ט) וכמו ידעתיך בשם (לקמן ל"ג י"ב), וכן בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיה א' ה), והודיע הכתוב שבעת שזכר השם את בריתו ורצה לגאל את עמו ע"י שליח בן אדם שיעשה אותות ומופתים, הוצרך שידע את אחד מהם ויתן רוחו עליו וזהו שהודיע הכתוב וידע אלהים, והוא כלל ואחריו פרט, תחלה אמר סתם וידע אלהים ולא פי' את מי ידע, ואחריו בא הפרט ומשה היה רועה וגומר, כלומר את משה ידע והלבישו רוח אלהים, ובו בחר לנגיד על עמו: