אנכי ה' אלהיך, דע כי יש שתי מיני הנהגות שבהם נוהג הש"ית עם בריותיו, וכנגדם יש שתי מיני עבודות ומעשים שחייבים הבריות לעבוד בהן ליוצר הכל ית', ההנהגה האחת היא אשר חלק ה' אותה לכל העמים תחת השמים ששכרם ופורענותם תלויים בדברים הנהוגים, רעב או שובע, חיה רעה או בטחון, חרב או שלום, ודבר או חיים שהם ד' ראשי סדרים הכוללים כל טובה או רעה שתגיע לכל העמים בעולם הזה, וכנגד זה אין העמים חייבים לעבוד את ה' רק במצות מדעיות שהן שבע מצות בני נח ופרטיהן הנקראים תורת האדם, וההנהגה השניה היא אשר נוהג בה עם ישראל שהן חלקו ונחלתו בתתו להם טובות או רעות למעלה מן הטבע בדרך קודש ובאורח נפלא, ולעומת זה חייבין ישראל לעבוד את השם בעבודות קדושות וזאת היא תורת ה' הכוללת תרי"ג מצות ופרטיהן, ואנחנו ישראל חייבין לקבל על עצמנו ההנהגה העליונה הזאת ולעבוד את ה' במצות הערוכות לעומתה כי ה' מלכנו הוא מחוקקנו, ולפי שבהנהגה הזאת תלויים קבול התורה ושמירת המצות, טרם הודיעם חוקיו ומשפטיו היה הדיבור הראשון ששמענו בהר סיני אנכי ה' אלהיך, כלומר שמע ישראל אנכי ה' אף כי אלהי כל בשר אני, הנני אלהיך ביחוד, מנהיגך ומלכך, לכן אתה חייב לעבדני במצותי שאצום עליך, מה שלא צויתי לשאר העמים, וזה לפי שהוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים באותות ובמופתים לא עשיתי כן לכל גוי, וקניתי אתכם להיות לי לעבדים, ולפי שאנחנו חייבים לקבל מלכות ה' עלינו על דרך זה, קראו חז"ל המצוה הזאת קבלת עול מלכות שמים וסמכוה אל פסוק זה, ואם היה ענין המצוה לדעת שיש אלוה או לדעת שהוא כל יכול שהוא נצחי שהוא משגיח וכדומה, היה להם לומר קבלת אמונת השם או יכלתו או השגחתו וכדומה, אבל הם ז"ל כיונו למה שאמרנו שהמצוה היא לקבל עלינו מלכות השם המולך עלינו בדרך אחר ממה שמולך על כל הגוים, ומעתה אין האיש הישראלי יכול לומר אהי כגויי הארץ ינהגני השם כמוהם בדרך טבע, לפי שזרע ישראל מחוייבים ועומדים לקבל עליהם השם לאלהים מאחר שבקשו מעצמם במצרים שימלוך ה' עליהם והתחייבו לעבדו כאשר יצום, כמו שפירשנו (לעיל ב' כ"ג), ועל זה נכרת הברית כאמור והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכו' חי אני וכו' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ' ל"ב):

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אחרי שצוה על קבלת עול מלכות שמים, בא להזהיר עתה על השתוף, כי כל שאר העמים פטורים על השתוף, אם מודים שיש אלהי האלהים, אלא שמסר ההנהגה לאחד מן השרים, ואם עובדים שר אחד על דרך זה אין עליהם משפט מות אם לא שתהיה כונתם להוציא את עצמם מרשותו של אלהי האלהים ואדוני האדונים, אמנם אנחנו עם קרובו אחרי שהוציאנו ממצרים בלי אמצעות מלאך או שר או כוכב, אסור לנו להאמין שהשם מסר הנהגתנו ביד אחד השרים:

על פני, כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על ע"ז אלא אותו הדור, וכן העם המכעיסים אותי על פני (ישעיה ס"ה ג') המורה על מציאותו ית' הנמצא בכל מקום:

לא תעשה, למעלה הזהיר על האמונה במחשבת הלב, וכאן על עשיית פסילים מעשה ידי אדם ועל ההשתחויה והעבודה להם:

פסל, על שם שנפסל:

תמונה, אף שלא נפסל:

אשר בשמים ממעל, שיעורו תמונת כל דבר אשר בשמים ממעל, כי אין תמונה בשמים, והכונה לא תעשה לך פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולעבדם בשום עבודה בעולם, ולכן אמר לא תשתחוה להם, כי הוא נסמך אל העשיה, והנה כלם אזהרות מעבודות ע"ז וכולם חייבי מיתות, ואין בכתוב הזה אזהרה לעושי צלמים שלא לעבדם אבל למטה יזהיר על זה אלהי מסכה לא תעשה לך (לקמן ל"ד י"ז), אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (שם כ' כ"ג), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כ"ו א'):

אל קנא, חלוקת הכבוד והאהבה לבלתי ראוי להם ומניעתם מן הראוי תעורר בלבנו רוח הקנאה, ואשר לו התכונה בנפש להתפעל בראותו זאת יקרא קנא, אם לכבוד עצמו כמו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (במדבר ה' י"ד), או לכבוד אחרים כמו המקנא אתה לי (שם י"א כ"ט), והנה אין בכל המדות קשה מקנאה כאמרו קשה כשאול קנאה (ש"ה ח' ו'), וכתוב מי יעמוד לפני קנאה (משליכ"זד'), וידוע כי הוא ית' מרומם על כל המדות והתארים, ונאמרו בו כלם להשמעת אזן ולהסביר הענינים, ולכן להפליג עונש איש ישראלי העובד ע"ז יחס הכתוב לו ית' על צד ההשאלה מדת הקנאה בעבור שאנו יודעים כי ממנה תוצאות הרעות והעונשים המופלגים, וכן מצינו שה"ית יקנא על דברים רבים הנעשים תחת השמש למרות עיני כבודו, והכל באורח משל, כמו שזכרו הנביאים שה"ית יקנא לשם קדשו שנאמר וקנאתי לשם קדשי (יחזקאל ל"ט כ"ה), יקנא על ציון וירושלים הנתונים לחרבה שנאמר קנאתי לירושלים (זכריה א' י"ד), קנאתי לציון (שם ח' ב'), וכן ויקנא ה' לארצו (יואל ב' י"ח), וכל כיוצא בזה:

פקד, כל לשון פקידה עם מלת על אינו כ"א לפרעון ועונש, והכונה שהשם פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומענישם בעון אבותם כענין שנאמר הכינו לבניו מטבח בעון אבותם (ישעיה י"ד כ"א), וכן יפקוד אותו לפעמים על שלשים שהוא הדור השלישי בעון, ופעמים על הדור הרביעי כשלא יהיה עונם שלם עד הדור ההוא כמו שכתוב כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית ט"ו ט"ז), אבל בדור החמישי לא יעניש הבן בעון האב:

לשנאי, כל זה אינו אלא אם הבנים שונאי כלומר שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, אולם אם הוליד בן צדיק, לא ישא בעון האב כמפורש (ביחזקאל י"ח י"ז וכ'):

לאלפים, לבנים אלפים, כמו שהוא אומר שלשים רבעים כן יאמר אלפים, והם הדור האלף, כי כל בנים דור אחד, ובני בנים דור שני, והבנים של דור האלף קרויים בנים אלפים:

לאהבי, הם המוסרים נפשם עליו, הם המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבד, ויכפרו בכל אלהי נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם:

ולשמרי מצותי, הם שאר הצדיקים:

לא תשא, אזהרה שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים ט"ז ד'), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול, ולא בא הכתוב כאן לאסור השבועה, כי לא מצאנו לשון שבועה על שוא בכל המקרא, לפי שהשבועה הוא שיכריחוהו להשבע לאמת דבריו, ועל זה בא תמיד לשון שבועה בנפעל, אבל לשון שוא מורה על הזכרת השם לבטלה וללא צורך, אמנם איסור השבועה בשם ה' נזכר במקום אחר:

לשוא, להבל ועל חנם:

כי לא ינקה ה', כמו שהחמיר בע"ז וכתב כי הוא אל קנא ופוקד עון אבות על בנים, כן החמיר על המזלזל בכבוד השם הנכבד כי הנושא אותו לשוא מחללו כמ"ש וחללת את שם אלהיך (ויקרא י"ט י"ב), והנה לשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך כאילו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן יזכיר את השם בלשון נסתר מה שאין כן בב' פסוקים הראשונים שבהם השם ידבר בלשון מדבר בעדו, ומפני זה אמרו חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ופירוש דבריהם כך, בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומפורש עוד את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה' י"ט), וזה כתוב אחר כל עשרת הדברים, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדיבור מפי ה' ומבינים אותו ממנו ית' כאשר יבין משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, אבל מכאן ואילך בשאר הדברות שמעו קול הדבור מפי האל אך לא הבינו אותו, והוצרך משה לפרש להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור ע"ז לפי שהם העיקר לכל המצות, כמו שאמר ואשמיעם את דברי אשר ישמעון ליראה אותי כל הימים (דברים ד' י'), אבל בשאר הדברות יקבלו ביאורן מפי משה עם שמיעתם קול הדברים מפי ה', וע"י כן יאמינו במשה לעולם גם בכל שאר המצות:

זכור, מקור במקום הצווי, והנה שורש זכר בקל יורה על הפך השכחה, דהיינו שנשאר צורת הדבר ורשומו בנפש אחרי סור המוחש מלפניו, והוא תמיד על ענין שעבר, לכן בהיות שלא אמר כאן קדש את יום השבת כמו שאמר כבד את אביך, יראה שהכונה שנזכור את יום השבת של ששת ימי בראשית, כמו שמפרש והולך כי ששת ימים עשה ה' וכו', וכבר נצטוו עליו במדבר סין אבל אז לא בא הצווי רק על השביתה מלצאת ללקוט המן, וכאן צוה שנזכור את היום הזה כדי לקדשו בשביתה מכל מלאכה, כמו שאומר לא תעשה כל מלאכה:

לקדשו, להבדילו משאר הימים ביתרון המעלה, להיות שובת בו ממלאכה, ולהכנות בו מכל מחשבות הזמן, ולתת בו עונג לנפשנו בדרכי ה', כי זה הוא ענין הקדושה כמו שכתוב וקראת לשבת עונג לכבוד ה' מכובד (ישעיה נ"ח י"ג), ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים לשמוע מהם דבר ה', כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד' כ"ג), ואחז"ל מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל:

ששת ימים, כל ששת ימים שיש בשנה:

תעבד, רשות: ועשית כל מלאכתך כל מה שתחפוץ לעשות, וחז"ל פירשו כשתבא השבת יהיה בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר עוד אחרי מלאכה, והנה זכר כאן לשון עבודה ולשון מלאכה כי שתיהן מותרין בששת הימים, וכשבא לאור אסר המלאכה בלא תעשה, ולא אמר לא תעבוד ביום השבת, כי מותר לטלטל שלחנות וכסאות לכבוד אורחין, ולרוץ ברחובות, ולהוליך כלים ברשות היחיד, שהם עבודות לא מלאכות כפי ההבדל אשר שמנו (לעיל י"ב ט"ז) בין עבודה למלאכה, אבל עכ"ז גם העבודות הן בעשה, כי העושה רק מעשה חול שלו בשבת אינו מקדש היום לאלהיו אלא לעצמו, ולזה אמר ויום השביעי שבת לה' אלהיך:

ויום השביעי, של כל ששת ימים, וכבר ידוע להם איזה יום הוא השביעי ממדבר סין כשירד להם המן, כמו שפירשנו (לעיל ט"ז כ"ב וכ"ג):

שבת לה' אלהיך, לא שישבות למצוא מנוח מעבודת ששת הימים, אלא לה', בעבור השם ששבת ביום השביעי מכל מלאכתו וברכו וקדשו, כן יפסוק הוא מדרכי חול שלו ויקדש היום לאלהיו:

לא תעשה כל מלאכה, ולהלן (ל"ה ב') מפורש שהעושה מלאכה בשבת חייב מיתה:

אתה, כולל כל מי שהוא בן מצוה:

ובנך ובתך, אלו הקטנים ששמירתם עליך שצא יעשו מלאכה לדעתך וברצונך, וכן עבדך ואמתך שהם ברשותנו עלינו לשמרם ולמנעם מעשות כל מלאכה אפילו לאחרים:

ובחמורך, שלא יניחה לעשות מלאכה ביום השבת:

וגרך אשר בשעריך, על דרך הפשט ידבר בגר תושב הנקרא גר השער, והוא המקבל עליו לשמור שבע מצות בני נח ולא הוזהר על השבת, אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה בו לצרכנו, וכן מה שאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים י"ד כ"א) מדבר בגר תושב:

כי ששת ימים, אמרו המדקדקים שהוא כמו בששת, ואחרים אמרו שהימים פעולים כי גם הזמן מכלל הנבראים, ואנכי לא ידעתי מה צורך לכל זה, כי מפורש כתוב (לקמן כ"ג י"ב) ששת ימים תעשה מעשיך, שחסרה בו הבי"ת והימים אינם פעולים, והאמת כי פעמים רבות מצינו פועל עשה עם הוראת הזמן בלי בי"ת, כמו ימים רבים עשה יהושע וכו' מלחמה (יהושע י"א י"ח), מעשות יומם ויעש לילה (שופטים ו' כ"ז), אשר עשיתי עמו היום (רות ב' י"ט), יעשה כאלה שבעת ימים (יחזקאל מ"ה כ"ד), אף כאן ששת ימים עשה יורה על משך זמן הפעולה, כי אע"פי שהיה יכול הבורא ית' לעשות ולתקן את כל העולם ברגע אחד, הנה בחר לעשותו ולפעול בו ששת ימים שלמים:

את השמים ואת הארץ, כולל כל אשר בהם, כמו שפרט בים ואת כל אשר בם:

וינח ביום השביעי, מלת מנוחה אינו על הפוסק מחמת העיפות, אלא על הענין הנח אחרי שהיה מטולטל, ולכן נופל אפילו על דבר שאין בו רוח חיים, כמו ותנח התיבה (בראשית ח' ד'), ואין עיפות לבלתי מרגישים, אבל נחה אחר הטלטול, והטלטול הזה על שתי פנים גופני ורוחני, ובכלל הטלטול הרוחני והמנוחה שאחריו הוא טלטול החפץ הפנימי, כי מי שחפץ בדבר כל זמן שהחפץ קיים ולא השיג חפצו, כח החפץ כמטולטל, וכשהשיג חפצו אז ימצא מנוחה, ועל זה הדרך אמר כאן על צד ההשאלה וינח ביום השביעי, כי לפי שנעשה העולם במדה ובמספר אולי יאמר אדם שהבורא עשהו בלי חפץ גמור רק כמי שעושה דבר קט שאין לו בו חפץ רב, על זה אמר וינח, פי' כשפסק ממלאכתו נח חפצו העליון כביכול, להורות שבחפץ גדול ברא את העולם:

ברך ה' את יום השבת, פירשתיו (בראשית ב' ג'):

ויקדשהו, צוה אותנו שיהיה לנו יום קדוש לה', והכין אותו לקבל בו הנפש תוספת קדושה:

יארכון ימיך על האדמה, הבטיחם שכאשר ישמרו ישראל זאת המצוה לא יגלו מעל ארצם, וכן כתוב אב ואם הקלו בך (יחזקאל כ"ב ז'), ורז"ל אמרו שבמצוה זאת ימלא השם ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים לעולם הבא שכלו ארוך:

לא תרצח, הריגה בלא משפט תקרא רציחה, כמו מות יומת הרוצח (במדבר ל"ה ט"ז), ועליה הזהיר כאן, ולא אמר לא תהרוג לפי שלשון הריגה לפעמים בדין, כמו והרגת את האשה (ויקרא כ' ט"ז):

לא תנאף, אין ניאוף אלא אשת איש שנאמר מות יומת הנואף והנואפת (שם י'):

לא תגנב, הלוקח בסתר דבר מחבירו ודעתו שיהיה שלו, יקרא גנב, ואחז"ל בגונב נפשות הכתוב מדבר שהוא חייב מיתה כמו הרוצח והנואף:

לא תענה ברעך עד שקר, הענין לא תענה נגד רעך דבר שעל ידו תהיה עד שקר:

לא תחמד, אין הכונה שאם רואה בית חבירו ועבדו ושדהו וכלי ביתו הטובים שלא ייטיבו בעיניו, כי איך יצוה השם על זה והוא סותר לטבע נפש האדם, או יעשה שקר בנפשו לחשוב על טוב ונאה שהוא רע ומכוער, אבל הפי' הוא שלא יתאוה תאות הלב את הדבר שרואה, ועי"כ יבא לידי חמדה והוא שיפתה את חבירו בדברים ובתחבולות עד שמוכר החפץ שהתאוה לו, והנה החמדה בעושה מעשה והתאוה בלב, לכן החומד עובר על שתיהן, והמתאוה סופו לחמוד, לכן המשכיל ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאות דבר שאינו שלו:

וכל העם ראים, אין מלת ראיה נופלת על הקולות, ואילו אמר הכתוב וכל העם שומעים שוב לא יתכן לומר אחריו ואת הלפידים, ועוד איך פרט לך הכתוב קולות ולפידים וקול השופר וההר עשן והשמיט העיקר שהוא ששמעו העם את דבר קדשו מן השמים? עוד יקשה מה שאמר אח"כ וירא העם וינועו שנראה כאילו יראו גם מן הקולות הנזכרים כאן, והלא במשנה תורה שסיפר בארוכה כל פרטי המעמד הנבחר וסבת יראת העם לא הזכיר את הרעמים כלל ועיקר, אלא תמיד אמר שיראו העם רק מן האש, כתוב כי יראתם מפני האש (דברים ה' ה'), כי תאכלנו האש הגדולה הזאת (שם כ"ב), ואיך אמר כאן שיראו גם מן הקולות ? ועוד הלא כבר אמרנו שהרעמים חדלו כבר קודם מתן תורה, והראיה כי במשנה תורה זכר תמיד האש הנראה בהר בזמן מתן תורה ואמר וידבר ה' עמכם מתוך האש (שם י"ב), קול אלהים מדבר מתוך האש (שם ל"ג), ודבריו שמעת מתוך האש (שם ל"ו), דבר ה' עמכם מתוך האש (שם ה' ד'), קול אלהים חיים מדבר מתוך האש (שם כ"ג), ומעולם לא אמר שה"ית דבר מתוך הרעמים, ולמה א"כ יזכיר כאן הרעמים אחרי סיום מתן תורה ? לכן יראה לי לפרש מלת הקולות על קול אלהים חיים שדבר מתוך האש, ואמר קולות לשון רבים לכלול כל עשרת הדברים, ומלת רואים על ראיה שבלבד היינו ההבנה כמו ולבי ראה הרבה (קהלת א' ט"ז), והכונה א"כ שהבינו בדעתם כל ענין וענין שבדברים האלה, כי במעמד הנורא הזה זכו כולם למדריגת הנבואה כמפורש בכתובים ורוחך הטובה נתת להשכילם (נחמיה ט' ב') אבל עכ"ז בהיות שלא הגיעו למדריגת מרע"ה, כי אין בכח שום בריה לסבול אור התורה בנבואה זולתי נפש אדון הנביאים כמו שנזכור (דברים ל"ד י'), לכן יראו מאוד מקול ה' חוצב להבות אש, ולפי שיראו גם מפני האש כמפורש במשנה תורה, לכן זכר כאן אצל הקולות גם הלפידים שגם עליהם תפול ראית הלב, והכונה שנתפעלו מאד הן מן הקולות שהם עשרת הדברים, הן מן הלפידים שהוא האש, ועל שניהם אמרו למשה דבר אתה עמנו וכו', דומה למה שכתוב במשנה תורה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים מדבר מתוך האש כמנו ויחי (דברים ה' כ"ג), הרי שיראו מקול אלהים וגם מן האש:

ואת קול השפר, כלומר הבינו ג"כ מה שהיה מפרסם קול השופר במחנה קודם מתן תורה, שהיה אומר משה ידבר וכו' על דרך שפירשנו שם, ומזה נתאמת אצלם גודל מעלת מרע"ה:

ויניעו, נזדעזעו, ומיראתם נסוגו אחור ממקום שהיו שם, כאדם הנחרד ומקפץ לאחוריו:

ויאמרו אל משה, הכהנים וראשי המטות הקרובים אליו הם דברו עמו אחר שנשלמו עשרת הדברים, כי פחדו שהשם ידבר אליהם עוד וישמיעם כל המצות מפיו:

דבר אתה עמנו, כלומר ידענו שרק בך יש כח לקבל התורה מפי הקב"ה, לכן אתה תהיה מליץ בינותינו ותשמיע לנו דברי האל, ובמשנה תורה מפורש יותר שאמרו קרב אתה ושמע וכו' ואת תדבר אלינו וכו', ומלת קרב תודיענו שהם הבינו בעצמם שאין בהם כח להתקרב יותר ושרק משה יוכל לגשת אל מדריגת הנבואה ההיא, ובזה נשלם מה שאמר ה"ית למשה וגם בך יאמינו לעולם:

ונשמעה, אין אנו מסרבים לשמוע את הדברים, ואדרבה מפיך נשמעם בנפש חפצה, ורק יראנו מפני האש הגדולה:

אל תיראו, אל תפחדו מן המראות הנוראות שאתם רואים, ואל תדמו פן תמותו, כי רחום ה' וחפץ רק להיטיב, ואולם נגלה אליכם במראה הגדול הזה לשני טעמים, האחד:

לבעבור נסות אתכם, רצה אלהים לנסותכם בכל מיני נסיון ובחינה לראות אם תקבלו מצותיו עם כל החרדה והפחד שהיה לכם בדברו עמכם, כי על ידי זה תתחזק יותר האמונה בלבבכם ויראה הישכם אוהבים אותו וחפצים בו ובמצותיו, והטעם השני:

ובעבור תהיה יראתו על פניכם, הן יראת הרוממות והן יראת העונש, כי הראה אתכם כבודו וגדלו כדי שתגיע יראת רוממותו בנפשכם, וכן הראכם את אשו הגדולה כדי שתגיע יראת משפטיו ודיניו בנפשכם ותדעו כי העובר על דבריו תאכלהו אש, ומלת פניכם על פני הנפש, והכונה שתהיה יראתו קבועה בנפשכם:

לבלתי תחטאו, וכשתהיו שלמים באהבה וביראה לא תפלו במוקשות החטא:

ויעמד העם מרחק, הזכיר זה פעם אחרת כי משה היה עושה הפך מעשיהם, שהם עמדו מרחוק אבל משה נגש אל הערפל:

אתם ראיתם, יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחים לו, שמה שאחרים משיחים לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין, לא כן מה שרואה בעיניו, ולכן אחרי שראיתם בעיניכם כי מן השמים דברתי עמכם ואני האדון בשמים ובארץ, לא תשתתפו עמי אל אחר:

אתי, כמו על פני, וענינו לא תעשו דבר לשתפו עמי, ותחלה הזהיר על האמונה בהם, ואח"כ הזהיר על העשיה לבדה, שאפילו אם כונתו לעשות פסל או מסכה לכבוד השם ית' אסור:

מזבח אדמה תעשה לי, לפי שאמר למעלה אתם ראיתם גדולתי כי השמים כסאי, אל תחשבו איזה בית נבנה לו לעבדו ובמה נכבדהו, אין הדבר כן, כי לא תצטרכו לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות כדי שאקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה, ואם תדרשני בכל לבבך אבוא אליך:

וזבחת עליו, סמוך לו ואצלו, כי אין השחיטה בראש המזבח:

את צאנך ואת בקרך, פירוש למה שאמר את עולתיך ואת שלמיך:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי, בכל מקום אשר אשים זכר לשמי, שכבודי שוכן שם, ועי"כ יזכו בני אדם לזכור שם את שמי, כמו שילה ונוב שעמד שם הארון, אם תביא אל המקום ההוא לתת כבוד לשמי, גם אני אבוא אליך וברכתיך, וטעם אבוא כדרך בני אדם, והכונה תמצאני שם:

ואם, ענינו כאשר, כשיגיע הזמן לעשות לי מזבח אבנים והוא בבנין בית הבחירה, השמר שלא תבנה את האבנים גזית, וגזית ענינו הכריתה והסתות, ומלת אתהן מוסב על האבנים:

חרבך, שם חרב נופל על כל כלי ברזל שנעשה לחתוך בו, ואולי נקראת כן החרב לפי שהיא מחרבת:

הנפת עליה ותחללה, אם תניף כלי ברזל על אחת מאבני המזבח לסתתה הרי חללת אותה לבנין מזבחי, והטעם כמו שאחז"ל שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אינו בדין שיונח המקצר על המאריך, ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי כל יתדותיו היו נחושת, וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה:

ולא תעלה במעלת, כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות, אלא חלק יהיה ומשופע:

אשר לא תגלה ערותך עליו, שע"י המעלות אתה צריך להרחיב הפסיעות, ואע"פי שאינו גילוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד (לקמן כ"ח מ"ב), מ"מ הרחבת הפסיעות קרובה לגילוי ערוה ואתה נוהג בו מנהג בזיון, והרי הדברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין להם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהן צורך לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה: