ואלה, כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, והכונה שאחרי כלות עשרת הדברים הוסיף ה' להורות למשה המשפטים והדינים שבין איש לרעהו, כמו שמפורש במשנה תורה ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך וכו' והמשפטים אשר תלמדם (דברים ה' כ"ח):

אשר תשים לפניהם, שיבינם טעמי הדברים ופירושיהם, וישימם לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:

כי תקנה, במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר כדכתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו (לקמן כ"ב ב'), אבל מוכר עצמו בעניו, כתוב בפ' בהר סיני וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כ"ה ל"ט):

עבד עברי, עברי תואר לעבד לא נסמך אליו, והטעם עבד שהוא עברי:

ובשבעת, בשנה השביעית למכירתו:

לחפשי, לחירות:

חנם, בלי מחיר כסף:

אם בגפו יבא, שלא היה נשוי אשה, ולשון בגפו כמו בגופו, שלא בא גוף אחר עמו, ומצאנו גופת שאול (ד"ה א' י') על משקל אחר:

בגפו יצא, למדנו שאם לא היה נשוי מתחלה ישראלית, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית:

בעל אשה, ישראלית:

ויצאה אשתו עמו, וכי מי הכניסה שתצא? אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד בערי חייב במזונות אשתו ובניו:

אדניו, כן דרך הלשון בשם אדון להשתמש ברבים במקום היחיד:

יתן לו אשה, שפחה כנענית להוליד לו ממנה עבדים:,

האלהים, נקרא המשפט והשופטים על שם אלהים, על דרך כי המשפט לאלהים הוא (דברים א' י"ז) וארז"ל בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח הקב"ה שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו, שנאמר וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט (שופטים ב' י"ח):

אל הדלת או אל המזוזה, ההגשה יכולה להיות אל מקום הדלת או אל מקום המזוזה, אבל הרציעה צריכה להיות בדלת כדכתיב ונתת באזנו ובדלת, (דברים ט"ו י"ז), וטעם אמרו או אל המזוזה, שיגישו אל המקום אשר שם הדלת מחוברת במזוזה, שלא תהיה הדלת מונחת על הארץ, כי אם זקופה אצל המזוזה:

ורצע, ענינו ינקוב:

במרצע, שם הכלי שנוקבים בו:

לעלם, מלת עולם בל"הק על הזמן, כמו כבר היה לעולמים (קהלת א' י'), זמנים, וכן ועבדו לעלם, לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו:

בתו, הקטנה, שהיא ברשות האב:

לא תצא, אין ספק שאף האמה יוצאה בשש, כדכתיב וכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים ט"ו י"ב), וכן היא יוצאה ביובל, והכוונה באמרו לא תצא וגו', שאם הביאה סימני נערות לא תמתין עד כלות ששת השנים, כי אם קודם לכן צריך האדון לעשות לה אחת משלש אלה:

אם רעה בעיני אדניה, שלא נשאה חן בעיניו לכונסה:

אשר לא יעדה, כתיב לא באל"ף וקרי לו בוא"ו, והכונה לפי הכתיב שלא ירצה ליעדה ולהכניסה לו לאשה, ולפי הקרי, הטעם אם רעה בעיני אדוניה אשר יעדה האב להיות לו לאשה, כי הקינה בת ישראל לאמה, לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והיא מיועדת לו מן הסתם:

יעדה, ענין זמון:

והפדה, מוסב על האדון, שיתן לה מקום ויסייע בפדיונה, כמו שאחז"ל שמגרע מן הכסף שנתן בעדה כמספר השנים שעשתה אצלו, וכפי מספר השנים הנותרות כן יהיה פדיונה:

לעם נכרי, לאיש אחר:

לא ימשל למכרה, לא האדון ולא האב:

בבגדו בה, אם רוצה האדון לבגוד בה שלא יקיים בה מצות יעוד, וכן האב מאחר שבגד בה ומכרה לזה, שכל מוכר בתו בוגד בה:

ואם לבנו ייעדנה, האדון הנזכר:

כמשפט הבנות, בנות ישראל הבתולות שלא נמכרו:

יעשה לה, הבן, גם האב אם הוא יקחנה לא יגרע לה שאר כסות ועונה:

אם אחרת יקח לו אם יקח האב לבנו מלבד האמה הזאת גם אשה אחרת, בין שתהיה מבנות ישראל שנמכרה בין שלא נמכרה:

שארה, אלו מזונות, וכל הנאכל עם הלחם קרוי שאר, כי עיקר הסעודה קרויה על שם הלחם כמו עבד לחם רב (דניאל ה' א'), והמאכלים האחרים טפלים לו ונקראים שאר, מלשון שארית, כי הם שארית הסעודה, ואמר שארה ולא אמר לחמה, כי חייב הבעל לתת לה כל המזונות מלבד הלחם כמ"ש המרב"ם ז"ל (הל' אישות פ' י"ב) ופוסקין לה פרפרת לאכול בה את הפת וגו', ואם היה עשיר פוסקין לה מזונות כפי ממונו:

כסותה, מלבושים:

וענתה, מגזרת עת, והוא כנוי לתשמיש:

לא יגרע, לא ימנע מזאת האמה שייעד לו כבר, ואצ"ל אם לא ישא אחרת, כי הכתוב דבר בהווה:

ואם שלש אלה, היעוד לו, או לבנו, או הפדיון:

לא יעשה לה, הכונה שלא יעשה לה אף אחת משלש אלה:

ויצאה חנם, פירושו שתצא בסימני בגרות אע"פי שלא הגיע לא שש ולא יובל:

אין כסף, לפי שמלת חנם סובלת ב' פירושים, חנם בלא מחיר, כמו חנם נמכרתם (ישעיה נ"ב ג'), וחנם בלי השגת התכלית כמו ולא תאירו מזבחי חנם (מלאכי א' י') לכן יוסיף לפעמים מלת אין כסף לתוספת ביאור:

מכה איש ומת, הכהו כל כך עד שמת בו:

איש, כולל זכר ונקבה:

לא צדה, לא ארב לו, ולא נתכוון להרגו, כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה (שמואל א' כ"ד י"ב):

אנה לידו, כמו לא יאונה לצדיק כל און (משלי י"ב כ"א), והטעם שהשם סבב ועלל לו זה בעבור עון אחר שעשה, והוא לא כוון לכך, וכן דרך המקרא לייחס כל דבר אל השם ית' שהוא עלת הכל:

ושמתי לך מקום, כשיהיו ערים לשבת, תייחדו ערים למקלט, ובמדבר יהיה מחנה לויה למנוס לו:

בערמה, להוציא שליח בית דין, והרופא והרודה בנו ותלמידו, שאע"פי שהם מזידין אינם מערימין, והנה שם ערמה נופל על התשוטטות המחשבה על כל הדברים והמעשים טרם תעשנה, ובעל הערמה לא יעשה דבר טרם ישוטט עליו במחשבתו, ויש שיערים לטובה ויש שיערים לרעה הכל כפי מצב בעל הערמה, אם הוא חכם יהיה ערום לטובה, ואם הוא רשע יהיה ערום לרעה, לכן יפורש השורש הזה תמיד לפי ענינו, וכאן שמדבר בהורג נפש במזיד ידענו שהוא לרעה, ופירושו שבדעת ובכונה הרגו, הפך מה שאמר למעלה ואשר לא צדה, ומזה תדע ההפרש שבין מכה איש ומת שאמר בתחילת הענין להורג בערמה הנאמר כאן, כי מכה איש משמע שקם על רעהו בעת יחם לבבו וברגע האף והחימה מכהו נפש, אבל ההורג בערמה אינו בעת הכעס, אלא הוא אורב זמן הרבה לרעהו, ובדעת צלולה מכין לו כלי מות, ומבקש הזמן והמקום והאופן היותר ראוי למלאות עצתו:

מעם מזבחי הכונה שלא יהיה מנוס כלל להורג בערמה, ולא יקלטנו שום מקום, ואם אל המזבח ינוס, כאשר עשה יואב, גם משם תקחנו למות, וחז"ל אמרו אפילו כהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי:

ומכה, אף הכאה שאינה של מיתה, ורז"ל פירשו בעושה חבורה:

אביו ואמו, או אביו או אמו:

מות יומת, בחנק, וכן כל מיתה האמורה בתורה סתם:

ונמצא בידו, קודם המכירה, שראו עדים שהכניסו מרשות הנגנב לרשותו, ואח"כ מכרו לאחר, כמו ששנינו הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, ואמרו בברייתא גנבו ולא מכרו, מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור:

ומקלל, בהזכרת השם, כמו ויקללם בשם ה' (מלכים ב' ב' כ"ד):

מות יומת, בסקילה, וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה, ובנין אב לכולם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ' כ"ז), ובמקלל אביו ואמו נאמר דמיו בו (שם ט'):

באגרף, הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה, והזכיר הכתוב שתי ההכאות, אחת קשה והיא באבן, ואחת קלה, והיא באגרוף, לומר כי בשתיהן צריך אומד, וחושבין אותו, אם ימות זה, כגון שהכהו על נפשו, רוצח הוא מות יומת, אם לא ימות ישלם שבת ורפוי:

ונפל למשכב, לחולי שמבטלו ממלאכתו:

אם יקום, לפי פשוטו של מקרא דבר הכתוב בהווה, שאם יתחזק המוכה וישוב כחו אליו, עד שיקום ממשכבו לגמרי ולא יחזור אליו כי אם יתהלך בחוץ בשווקים וברחובות, על משענת מטה אשר בידו, כמנהג החולים שנתרפאו, והכלל שיאמדוהו לחיים:

ונקה המכה, למדך שחובשין אותו, עד שנראה אם נתרפא זה, ופי' ונקה שיוציאוהו מבית הסהר:

שבתו, מגזרת שביתה, והטעם זמן שיושב בבית והוא בטל ממלאכתו, הפך והתהלך בחוץ:

יתן, ישלם לו:

ורפא ירפא, ישלם שכר הרופא, ושינה הכתוב לאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא, ולא אמר רק שבתו ורפואתו יתן, להגיד שיתן השכר אל הרופאים וירפאו אותו, ולא יוכל המוכה לתבוע שיתן לו השכר, והוא יעשה בו דברים אחרים, רק ירפא בו על כל פנים:

את עבדו, בכנעני הכתוב מדבר, והראייה מה שאמר באחרונה כי כספו הוא, אבל עבד עברי אינו כספו, אלא כשכיר כתושב עמו ודינו כישראל לכל דבריו:

בשבט, בה"א הידיעה, כי דרך המושל להיות בידו שבט מוסר, ואעפי"כ יזהר ולא יכנו בו מכה רבה:

נקם ינקם, במיתת סייף, וכן הוא אומר חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כ"ו כ"ה):

כי כספו הוא, ודינו להכותו דרך תוכחה:

וכי ינצו אנשים, זה עם זה, ונתכוון האחד להכות את חבירו והכה את האשה:

ונגפו, אין נגיפה אלא לשון דחיפה כמו פן תגוף באבן רגלך (תהלים צ"א י"ב):

ולא יהיה אסון, באשה:

ענוש יענש, ישלם דמי ולדות לבעל:

כאשר ישית, כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך, אבל אין ביד האשה לתבעו, כי אין לה חלק וזכות בהם, והנה אמר כאשר ישית, לפי שהבעל קוצב הקנס כי הוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו:

ונתן בפללים, אבל אם לא יתרצה הנוגף לשלם כאשר ישית עליו בעל האשה, אז ישלם על פי ב"ד כפי מה שיענישוהו הדיינים, וכן אם לא ירצה לשלם כל עיקר יכריחוהו על פי ב"ד, ויראה שלשון פלילים נופל על שילוחי ב"ד המקיימים חריצות המשפט בכפייה, כשאין אחד מבעלי הריב רוצה לעשות כפי מה ששפט הדיין, ולכן אמר כאן פלילים ולא שופטים:

ואם אסון יהיה, באשה:

ונתת נפש תחת נפש, רבותינו חולקים בדבר, י"א נפש ממש, וי"א ממון אבל לא מיתה, שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק:

עץ תחת עץ, מפורש בקבלת חז"ל שהוא ממון, וגם הדעת נותן כן, כי למעלה אמר רק שבתו יתן ורפא ירפא, ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו, מה ישלם אחרי כן, וגם הוא צריך שבת ורפוי? וכוונת הכתוב שמדין הגמול הוא חייב בכך, אם לא יתן כפרו, והכתוב אומר שלא נקח כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, אבל ניקח כופר במי שהוא רשע לכרות אחד מאיבריו, לכן לא נכריתנו לעולם אבל ישלם כפרו, ואם אין לו, יהיה עליו החוב עד שתשיג ידו, והנה התחיל בחסרון איברים, ודבר בהוה על הרוב, שכן דרך המכה את חבירו להזיקו בעין אוב שן או ביד או ברגל, ומהם תקיש על יתר האיברים:

כויה, בכל אלו אין בהם חסרון אבר, ומשלם דמי צער ובושת ורפוי:

כויה, מכות אש:

פצע, היא מכה המוציאה דם שפוצע את בשרו, הכל לפי מה שהוא, אם יש בה פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער:

חבורה, היא מכה שהדם נצרר בה, ואינו יוצא אלא שמאדים הבשר כנגדו, ולשון חבורה על שם הדם שנחבר שם:

עבדו, הכנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין:

ואם שן, והוא הדין לשאר האיברים אלא שדבר הכתוב בהוה, ואחז"ל בכ"ד ראשי איברים העבד יוצא לחירות:

תחת שנו, צוה השם שיצא העבד חפשי תחת עינו או תחת שנו שלא יהיה אדוניו אכזרי, שיכנו מכה נמרצה, כי אם ישחית עינו או אפי' שנו, יצא מרשותו ויאבד ממונו:

שור, אחד שור, אחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהווה:

אשה, הזכיר פה את האשה בפירוש, וכן פרט או בן יגח או בת יגח, שהם קטנים, לומר לך שאין בעל השור יכול לערער, שלא היה לאשה לצאת אל מקום השורים, ושהיה לאבות לשמור את ילדיהם שלא יזוקו:

ולא יאכל את בשרו, כמו הנבלה שיאכל אותה גר שער או נכרי, וקדמונינו ז"ל אמרו שכל מקום שכתוב בו לא יאכל בציר"י היו"ד הוא אסור בהנאה:

ובעל השור נקי, מעונש, כל זמן שלא הועד בו:

והועד, לשון התראה בעדים, כמו העד העד בנו האיש (בראשית מ"ג ג'):

יומת, בידי שמים, כי אין כופר למומתי ב"ד, ולפי המשך הכתובים יראה שפירושו כמו עין תחת עין, שהוא ראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו:

אם כפר יושת עליו, אין זה הפך ולא תקחו כופר (במדבר ל"ה ל"ב) כי הכתוב שם הוא רוצח גמור, וזה לא רצח, רק נענש בעבור שלא שמר שורו כראוי, ויצא והזיק:

או בן יגח, אמר או שהוא מוסיף, ושיעורו והמית איש או אשה (דהיינו גדולים) או בן או בת, שהם קטנים, משפט אחד לכולם:

אם עבד וגו' או אמה, כנעניים:

שלשים שקלים יתן, גזירת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר

וכי יפתח איש בור, ברשות הרבים, שהיה מכוסה וגלהו:

כי יכרה, ללמדך שאף הכורה די לו בכסוי, ולא חייבו הכתוב לסתמו ולמלאו עפר:

שור או חמור, הוא הדין לכל בהמה:

בעל הבור, הפותח או הכורה אע"פי שהוא ברשות הרבים, עשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו, וקראו בעל הבור להתחייב בנזקיו:

והמת יהיה לו, לניזק, ששמין דמי הנבלה, ומנכה לו מדמי נזקו, כי המזיק אינו חייב לו אלא שוה כסף ויכול לפרעו אפילו סובין

וכי יגף, ידחוף בין בקרניו בין בגופו בין שנשכו בשניו, כלן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה:

שור איש, שור של איש את שור של רעהו:

ומכרו את השור החי, בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, נמצא כשנוטל כל אחד חצי החי וחצי המת, משלם לו חצי הנזק, ומן השוים נלמוד לשאינן שוים שאינו משלם אלא חצי נזק, כן פירשו רז"ל, והדעת נותנת כן דאילו אף בשאינן שוין יקח כל אחד חצי החי וחצי המת, פעמים שישתכר המזיק בנזקו:

או נודע, או לא היה תם אלא נודע כי שור נגח הוא היום ומתמול שלשום הרי ג' נגיחות ואין כונת הכתוב במלת או להשוות התם למועד כי אין דינם שוה, אלא בא מלת או, לפי שיש כאן שני תנאים ושתי תשובות, התנאי מורכב מתם ומועד, ושיעור הכתוב כך, כי יגוף שור (פעם ראשונה או שנית, והוא תם, או נודע כי שור נגח הוא ע"י שלש נגיחות, והוא מועד) שור איש את שור רעהו ומת, והתשובה על התם בפסוק ל"ה, ועל המועד בפסוק ל"ו, והכתוב השליב חלקי התשובה בין חלקי התנאי:

שלם ישלם שור, נזק שלם:

והמת יהיה לו, לניזק, שיכניסהו לניזק בחשבון כמות שהיתה הנבלה שוה בעת הנזק ואם פיחתה פיחתה לניזק שהיה לו למכרה מיד:

חמשה בקר, אחז"ל, שור שביטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ד':