במחתרת, כשהיה חותר את הבית, והוא הדין לנמצא בתוך גנו של אדם, או בתוך חצירו או בתוך קרפיפו, ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך הגנבים לבא במחתרת:

והכה, בין ע"י בעל הבית בין ע"י שאר האדם:

אין לו דמים, אין בעבורו עון שפיכת דמים, וכן כל לשון דמים בענין כזה, ולמדתך התורה אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא, שאין אדם רואה שנוטלין ממונו ושותק, לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:

אם זרחה השמש עליו, הכוונה שאם חתר בחשך ונמצא שם יהרג, שבודאי או להרוג או ליהרג בא, אבל אם זרחה השמש על הגנב, כלומר שבא בגלוי ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג כי יש בעבורו עון שפיכת דמים:

שלם ישלם, אין הלשון הזה נופל כי אם על הדבר שאינו בעין, כגון אם נאבד או נפסד הדבר, ועל הקרן שהוא מחזיר בעין יאמר והשיב את הגזילה אשר גזל (ויקרא ה' כ"ג), ושיעור הכתוב כך, אם נמצא במחתרת, אין לו דמים ופטור מתשלומין כדין חייבי מיתות שאין הב"ד מחייבין אותם בתשלומין, ואם זרחה השמש עליו דמים לו, מעתה הוא כשאר כל אדם, וחייב לשלם קרן וכפל וד' וה', ואם אין לו נמכר:

בגנבתו, בעבור גניבתו:

בידו, ברשותו, שלא מכרה:

הגנבה, דבר הנגנב:

חיים, מוסב למעלה, שנמצא בידו חיים ולא טבחה:

שנים ישלם, ולא ארבעה וחמשה:

כי יבער, כל לשון בער נופל על הסרת דבר מה, האש המסיר ומכלה את העצים נקרא בוער, ולפי שבכלות העצים תכבה האש, נקראו גם העצים בוערים, וכן כל מי שאין בו דיעה נקרא בער מלשון נבער כל אדם מדעת (ירמיה י' י"ד), והבהמות לפי שנעדר מהן כח הדעת נקראות בעיר, ומי שמוליך בהמתו לרעות בשדה נאמר עליו שהבעיר את השדה לפי שהוא סבה לכלות כל אשר בו, והבהמה מבערת בשדה:

ושלח את בעירה, אחז"ל זהו נזקי מדרך כף רגל:

ובער, הוא נזקי השן האוכלת ומבערת:

בשדה אחר, בשדה של איש אחר:

מיטב שדהו, יש אומרים שדהו של ניזק, כי שמא אכלו הבהמות מן המיטב, וי"א של מזיק, שאם בא לשלם לו קרקע, יתן לו שוה נזקו ממיטב שדותיו:

כי תצא אש, שלא שמר בעל האש את אשו יפה, והזיק ע"י רוח או סבה אחרת:

גדיש, שנקצר ונגדש:

קמה, המחוברת לקרקע, ועומדת לקצר:

או השדה, שהוציאה צמחה, ולא נתבשל עדיין:

כי יתן איש, פרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגנבה, ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשומרם בחנם, והפרשה השניה בשומר שכר, ולכך הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה, שדרכן להנתן ביד רועים לשמור, והם ירעו אותם בשכר:

וגנב מבית האיש, לפי דבריו:

ישלם, הגנב שנים לבעלים:

בעל הבית, השומר:

אל האלהים, אל הדיינין, לדון עם זה ולהשבע לו שלא שלח ידו בשלו:

אם לא, לשון שבועה, והטעם שלא שלח ידו:

על כל דבר פשע, שנפשע בפקדון ונגנב, אם ע"י אחר, או ע"י השומר עצמו, שנשבע לשקר, והעדים מעידין שהפקדון בידו:

אשר יאמר, המפקיד או העד:

כי הוא זה, הממון שנגנב, אם ע"י גנב או ע"י שומר ונשבע עליו לשקר:

אשר ירשיען אלהים, מי אשר יחייבו אותו הדיינין, אם הגנב או השומר או העדים שנמצאו זוממין:

ישלם שנים לרעהו, הגנב והשומר למפקיד, והעדים לשומר:

כי יתן, בשומר שכר מדבר, והוא חייב בגנבה ואבדה ופטור באונסין:

נשבר, ע"י חיה כמו ולא שבר את החמור (מלכים א' י"ג כ"ח):

אין ראה, שיעיד בדבר:

ולקח בעליו השבועה:

ולא ישלם, השומר כלום, שהוא פטור באונסין:

ישלם לבעליו, על זה קבל שכרו לשמרו מן הגנבים:

יבאהו עד, קצת מאיברי הטרפה להיות לו לעד, כדכתיב כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן (עמוס ג' י"ב):

וכי ישאל, בא ללמד על השואל שחייב באונסין:

ישאל איש, בהמה לעשות בה מלאכתו:

בעליו אין עמו, אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו:

בעליו עמו, במלאכתו, שהיה המשאיל במלאכת השואל בעת השאלה, פטור השואל באונסין:

אם שכיר הוא, אם השור אינו שאול אלא שכיר:

בא בשכרו, הנזק יבא תמורת השכר:

וכי יפתה, שיסית את הבתולה ויטה את רצונה בדברי שקר:

אשר לא ארשה, שאם ארשה חייב סקילה, כדכתיב במשנה תורה (כ"ב כ"ד):

מהר ימהרנה, ישלח לה המוהר, והם הדורונות שהארוס שולח לארוסתו לצרכו הנשואין, והם הנקראין בלשון חז"ל סבלונות, וכונת הכתוב שישלח לה צרכי החופה והנשואין להיות לו לאשה, ואמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו כי אין מצוה עליו שישאנה, רק אם רצה ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע:

אביה, שהוא זכאי בכסף קידושין בקטנה ונערה:

במהר הבתולת, כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנישאות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה, ואחז"ל כי המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, והוא חמשים כסף:

מכשפה, המכשף הוא המשנה דבר התולדות בדיבור וגזירה לבד או ע"י מעשים זרים הנודעים לבעלי המלאכה ההיא, והכתוב מדבר בעושה מעשה בפועל, ואמר שהוא חייב מיתה, אבל האוחז את העינים פטור, ואמר מכשפה, לפי שרוב הכשפים נמצאו בנשים:

לא תהיה, בכל חייבי מיתות אמר מות יומת, והוא מצות עשה עלינו לבער הרע מקרבנו, ופה אמר לא תחיה, כי החמיר בה הכתוב להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה, לפי שעל ידיה בא תקלה לרבים, ורצה השם שנהיה תמימים עמו ולא נפנה אל התועבות האלה:

זבח לאלהים, בה"א הידיעה, לאותן שאמרתי לך עליהם לא יהיה לך אלהים אחרים (לעיל כ' ג'), ושם בדברות הזהיר, וכאן במשפטים ראוי להזכיר עונש העובר ומשפטו, ומלת אלהים כוללת אף מלאכי מעלה:

יחרם, יומת בב"ד, ואמר יחרם, כי מפני אשר זבח לחרם, יהיה חייב שיחרם, כענין והיית חרם כמוהו (דברים ז' כ"ו) ויתכן שיכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם, ללמד שהוא אסור בהנאה:

בלתי לה' לבדו, שיעור הכתוב זובח לאלהים בלתי לה' לבדו יחרם, ובעבור שהזובחים לכחות השמים ומלאכי מרום יחשבו שאין בזה מרי, לפי שהם אמצעיים להפיק רצון מאתו ית', וכאילו הזבחים אל ולמשרתיו, לכן הזהיר לאיש הישראלי שלא יזבח כ"א לה' לבדו, כי אנחנו מוזהרים על השתוף ואסור לנו ליחס הנהגה גדולה או קטנה לאחד מן הנבראים אחר שה"ית עשה לעינינו נפלאות גדולות, ועבודה כזאת תהרוס הברית אשר כרת ה' עם ישראל, ולכן בדין חייבין עליה מיתה:

לא תונה, אונאת דברים:

ולא תלחצנו, בגזלת ממון:

כי גרים הייתם, כמו שמפורש לפנינו ואתם ידעתם את נפש הגר וגו', ומי שהיה בצרה ומצוקה והשם הצילו, ראוי שירחם על כל הבא במצוקה ההיא, וכן הוא בטבע נפש האדם שיכמרו רחמיו בראותו את רעהו במכאוב שהרגיש הוא בעצמו לשעבר:

כל אלמנה, אפי' עשירה ובעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה:

לא תענון, הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח, ודבר מצוי לענותם:

אם ענה תענה אתי, הרי כאן תנאי מבלי תשובת התנאי, כי וחרה אפי הנאמר בפסוק הבא, היא התשובה על אם צעוק יצעק, ולכן בא האתנח במלת אותו לפי שהוא גזום והתראה ולא פירש ענשו, ושיעורו כמו השמר לך מלענותו:

שמע אשמע צעקתו, כי קרוב ה' לנשברי לב ודכאי רוח, כמפורש בכמה פסוקים:

והיו נשיכם, מדה כנגד מדה:

אם כסף תלוה, אם נתן לך השם הון שתוכל להלוות העני:

עמי, קרא העניים עמי, כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה:

עמך, שהוא במקום שאתה דר בו, וחז"ל אמרו הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני:

לא תהיה לו כנשה, לא תהיה עמו כדרך הנושים שידיהם קשה על הלוה, לתבוע ממנו בחזקה, לשים עליו נשך, למען הרחיב את זמנו, לבא אל ביתו ולמשכנו, ושלא להשיב לו העבוט עד שיפרע, כי אם התנהג עמו בחסד, אם אתה יודע שאין לו, היה עמו כאילו לא הלויתו כלום, ואל תכלימהו:

נשך, הרבית היא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו, ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבעבע ונופח עד קדקדו, כך רבית אינו מרגיש ואינו ניכר, עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה, ואמר תשימון לשון רבים, כי המלוה והסופר והערב והעדים כלם עוברים:

אם חבל, כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנים את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע:

עד בא השמש, כמו טרם, שישיב לו הכסות טרם תבא השמש כמו שאמר במקום אחר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש (דברים כ"ד י"ג):

תשיבנו, מוסב על החבול שהוא לשון זכר:

כי היא, השלמה שזכר, היא כסותו, היא שמלתו, במה ישכב, וכל זה לעורר החמלה:

והיה כי יצעק אלי, בזה יקרא תגר לפני, רבון העולמים אני אדם והוא אדם, הוא שוכב על מטתו, ואני במה אשכב? ושמעתי עגמת נפשו כי מדתי חנון:

כי חנון אני, שברחמים בראתי את עולמי, וראוי לבריותי שיתנהגו גם הם במדת הרחמים, לפנים משורת הדין, כי במדה זו נבראו, ובמדה זו אני מודד להם:

אלהים לא תקלל, אחז"ל שהיא אזהרה לברכת השם אפילו בכינוי, ואזהרה לקללת דיין, כי יכנס בכלל אלהים השם הנכבד, והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ:

ונשיא בעמך, כל נשיא בעם, שהוא ראש השררה על ישראל, בין שיהיה מלך או ראש הסנהדרין:

לא תאר, כאשר יחייבו אותך במשפטם, אל תקללם:

מלאתך, לפי הפשט כל פרי השדה והכרם יקרא מלאה כדכתיב פן תקדש המלאה הזרע (דברים כ"ב ט'), ויהיה מלאתך כולל כל מתנות התבואה, ודמעך רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, שהיין והשמן ברדתם טיפות טיפות ידמה אל הדמעה:

לא תאחר, לא תאחר המתנות שאתה נותן מהם בידיך, שהם הבכורים והתרומה, כי בראשיתם תתנם לי, כמו שאמר ראשית דגנך תירושך וכו' (שם י"ח ד'), וחז"ל אמרו לא תאחר שלא ישנה סדר הפרשתן לאחר את המוקדם ולהקדים את המאוחר:

בכור בניך, כן תעשה לשורך וגו', כל אלו עניני ראשית הם:

ואנשי קדש תהיון לי, עד הנה הזכיר המשפטים, והזהיר בדברים המכוערים, ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל, פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי שלא תטמאו נפשותיכם באכילת דברי איסור המשקצים את הנפש ומרחיקים אותה מן הקדושה כי כמו שאני נוהג עמכם בדרך הקודש, כן צריכין אתם להתקדש בעבודתי ולהבדיל בין האיסור והמותר, והנה בשלשה דרכים צותה התורה לישראל על הקדושה, אצל מאכלות אסורות, כגון כאן, ואצל עריות שנאמר קדושים תהיו (ויקרא י"ט א'), ואצל טומאת כשפים שנאמר והתקדשתם (שם כ' ז'), כי לפי שנתנה התורה לכל הקהל כלו, נצטוו לבד על שלשה מיני קדושות אלה שיכולין ההמון כלו לעמוד בהן, אבל יש קדושות יתירות על אלה, יתקדשו בהן הנגשים אל ה', כגון הכהנים והקדושים אשר בארץ, ועליהם אחז"ל קדש עצמך במותר לך:

ובשר בשדה טרפה, בשר שנתלש ע"י טרפת זאב או ארי מן חיה כשרה או בהמה כשרה בחייה, ואמר בשדה, והוא הדין בבית, אלא שדבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף: